ג'ון יוסטון- שיעור בקולנוע שהתחיל בטעות/ אבי כהן

 

לפעמים חוויית קולנוע מכוננת אינה מתחילה באיזה שוט מהולל, אלא בתקלה. פעם, כנער, הלכתי לסינמטק תל אביב לראות את הסרט Fat City  של ג'ון יוסטון. כבר אז הייתי אחרי צפייה ביצירת המופת  האוצר מסיירה מדרה, סרט שהכה בי לא כמו קלאסיקה שצופים בה בשביל הפרוטוקול, אלא כמו סערה מדברית ואבק שנכנס לגרון ולא יוצא. יצאתי מהאוצר מסיירה... מהופנט. ומיד דאגתי לצפות באב הרוחני שלו, Greed או ליתר דיוק בהה שנותר מסרטו  של הגאון המקולל אריך פון שטרוהיים, האיש שרצה לעשות קולנוע כאילו הוא כותב רומן רוסי עם  מצלמת הסינמה;  אלו היו שני מסות  קולנועית העוסקות: בכסף, בשר, זיעה, תשוקה, קמצנות, ומוות איטי של הנשמה. וכך, ממש בתנועת מטוטלת, מצאתי עצמי שוב חוזר אל יוסטון, כי בקולנוע אין באמת סדר כרונולוגי: אתה רואה סרט מ- 1948, הוא שולח אותך ל- 1924, ואז אתה מבין פתאום שסרט מ- 1972 מתקשר עם שניהם, כאילו השלושה יושבים באותו בר, מזמינים משקה זול, ומחכים לראות אם הצופה ישרוד עוד סיבוב.
באותה הקרנה של Fat City  קרתה תקלה. הסרט נגמר כמה דקות לפני סופו. לא ידעתי את זה אז. מבחינתי זה היה הסוף. הפריים נחתך והמסך הוחשך - ואני, נער תמים, הייתי בטוח שמה שקרה באולם הוא החלטה של הבמאי. "וואו" חשבתי לעצמי "איזה סוף גאוני. לא סוף שמסביר, לא סוף שסוגר, לא סוף שמחזיר את הצופה הביתה עם מוסר השכל ואריזה מקופדת. אלא סוף שנקטע. סוף שאומר: ככה זה. החיים לא נגמרים במערכה שלישית או רביעית; הם פשוט מאבדים חשמל, ונגדעים באחת".

 

 לימים גיליתי שהחמצתי את הדקות האחרונות, כלומר שמה שחשבתי שהוא הברקה של יוסטון היה בסך הכול פשלה של המקרין. אבל זו בדיוק האירוניה היוסטונית: התקלה הבינה את הסרט. היא לא פגעה בו. היא גילתה אותו. כי Fat City  הוא סרט על אנשים שהחיים חתכו להם את הסוף מזמן. מתאגרפים קטנים, שיכורים, חולמים, מובסים, אנשים שעוד זוכרים את עצמם רגע לפני ההחמצה, אבל כבר חיים עמוק אחריה. רוג'ר איברט כתב על הסרט שיוסטון מטפל בחומרים שלו בכנות בלתי סנטימנטלית והופך אותו לאחד מסרטיו הטובים ביותר; הוא גם הזכיר שיוסטון הכיר את הטריטוריה מבפנים, משום שבעברו היה מתאגרף מקצועי - לא מוצלח במיוחד. זה חשוב כי  יוסטון לא מצלם את האגרוף כזירה של גבורה, אלא כעוד מקצוע שבו האדם נדרש לקבל מכות כדי להישאר בחיים. אין כאן רוקי, אין כאן מוזיקה מרוממת במהלך הקרב, אין כאן הבטחה שמי שיעבוד קשה ינצח. אצל יוסטון, זה פשוט , תשתדל להישאר לעוד  סיבוב, כי זה מה שמבדיל בין חיים למפלה.  

 

מכאן צריך לחזור אל האוצר מסיירה מדרה, משום ששם נמצאת אחת התמציות הגדולות של יוסטון: בני אדם יוצאים לחפש זהב, ובסוף מגלים לא את הזהב אלא את עצמם, וזו תגלית הרבה פחות מעשירה ויותר מסוכנת. הזהב הוא רק חומר הבערה. מה שנשרף באמת הוא האופי. המערבון הזה, שהוא גם סרט הרפתקאות, גם משל מוסרי, גם קומדיה שחורה וגם טרגדיה של פרנויה, עומד  בסמוך ל- Greed  של פון שטרוהיים. לא משום שיוסטון העתיק ממנו, אלא משום ששניהם הבינו שהכסף והזהב  בקולנוע אינו רק אובייקט עלילתי, אלא הוא משמש לקולנוען כמבחן מעבדה. שמים אדם מול אפשרות להתעשר ורואים כמה זמן לוקח לו להפסיק להיות אדם. פון שטרוהיים עשה זאת בברוטליות אילמת, כמעט פתולוגית; יוסטון עשה זאת בסיפור הרפתקאות פשוט, ישיר, גברי, אבל מתחת לפשטות העלילה רוחשת אותה מחלה עתיקה: חמדנות, חשד, רעב ופחד שהאחר יקבל יותר ממך. לא במקרה פול תומאס אנדרסון חזר להאוצר מסיירה מדרה כשעבד על There Will Be Blood;  הוא אמר שחיפש סיפור ישר לגמרי, ושיוסטון הראה לו עד כמה קשה להיות פשוט באמת – אבל אפשרי.   וזה אולי סודו של יוסטון: הוא רק נראה פשוט. לכן גם טעו בו אנשי האוטר הצרפתים( הגל החדש הצרפתי ), שידעו לזהות חתימת מצלמה אצל היצ'קוק, הוקס, פורד או ריי, אבל עם יוסטון הסתבכו . טריפו, באכזריותו הדידקטית, שאל שאלה רטורית – "האם יוסטון יישאר תמיד לא יותר מחובבן?" לכאורה מעליב! אבל איזה משפט נפלא ומדויק שיצא לו (שוב  הטעות המבורכת) , דווקא משום שהוא כל כך לא הוגן. כי יוסטון באמת נראה לפעמים כחובבן במובן העמוק והיפה של המילה: אדם שבא אל הסרט לא ככומר של צורה, אלא כצייד, מהמר, מספר סיפורים, שתיין, מתאגרף לשעבר, איש שחי לפני שהוא מסגנן. במאי שאין לו סגנון  צורני מובהק, כמו אותם במאים שקל ללמד עליהם שיעור. יוסטון  אינו אמן של אובססיה אחת, אלא של כישלונות רבים. ג'ונתן רוזנבאום כתב עליו שאם אפשר לקרוא לו אוטר, הרי שהוא האוטר האנטי-אוטריסטי המובהק ,  כלומר במאי שהייחוד שלו הוא דווקא בכך שאינו נכלא בייחוד אחד. לכן יוסטון  השפיע על במאים לא תמיד דרך סגנון, אלא דרך עמדה. דרך האומץ לא להבטיח גאולה. דרך האמונה שהרפתקה היא מבחן אופי. דרך ההבנה שהכישלון הוא לא תוצאה דרמטית אלא מצב אנושי. אפשר למצוא את ההשראה שלו בקולנוע של פול תומאס אנדרסון, בוולטר היל ובכלל בקולנוע האמריקני המחוספס..., ואפילו אצל סקורסזה והדור החדש של שנות השבעים, לא כמי שהמציא עבורם שפה סינמטית, אלא כמי שהראה להם שאפשר להזדקן לתוך הקולנוע בלי להפוך למוזיאון.

 

 
ה-BFI  כתב על Fat City  ועל  Wise Blood המאוחר יותר שהם משתווים לכל מה שעשו במאי הוליווד החדשה הצעירים. וזה דבר מדהים: יוסטון, שהתחיל את קריירת הבימוי שלו ב־ The Maltese Falcon ב-1941, עדיין היה מסוגל בשנות השבעים להישמע עכשווי בלי להתחפש לצעיר.  גם אורסון ולס הבין את זה, וכשהוא חיפש מי יגלם את הבמאי הזקן, המיתי, ההרסני, ב-The Other Side of the Wind  הוא רצה את ג'ון יוסטון ולא אחר. לפי עדות אחת, ולס אמר ש "יוסטון הוא הטוב ביותר, ואני השני". זאת נשמעת כמו בדיחה וולסית, כלומר בדיחה רצינית מאוד. ולס, הגדול שבבמאי הפצע הנרקיסיסטי, ידע שיוסטון מביא איתו למסך משהו שאי אפשר לביים: נוכחות של אדם שכבר ראה את האבק, הזהב, האלכוהול, הכישלון, הציד, ההפקות, המלכים, הגנרלים, הנשים, והחשבון שלא שולם. יוסטון תיאר פעם את הבימוי בעבורו לג'ון מיליוס: " אתה תיוועד עם גנרלים, תאכל עם מלכים, תשכב עם נשים בעלות תואר, וכל זה בזמן שאתה מרושש לגמרי."  כלומר יסטון הוא במאי של רומנטיקה של הרס ויצירת מיתולוגיה עם אוברדרפט.
ובכל זאת, אני חוזר לאותה תקלה בהקרנה. כי לפעמים ביוגרפיות, פרסים והשפעות על במאים אחרים פחות חשובים מהרגע שבו נער אחד יושב באולם וחושב שהסרט נגמר במקום הלא נכון, ולכן בדיוק במקום הנכון. יוסטון הוא במאי של "כמעט": כמעט התעשרנו, כמעט ניצחנו, כמעט אהבנו, כמעט יצאנו מזה, כמעט הבנו את החיים. ואז באה הרוח ומפזרת את הזהב בחזרה לאבק... בא המקרין וחותך את הסרט... באה המציאות ועושה מונטאז גס יותר מכל עורך. ומה שנשאר הוא הצחוק המר של האוצר מסיירה מדרה, הגוף החבול של  Fat City, והצל הארוך של Greed  . שלושה סרטים, שלוש אזהרות, מסקנה אחת: האדם אינו מפסיד משום שאין לו מזל. הוא מפסיד משום שגם כשהמזל מגיע בטעות, הוא לא תמיד יודע מה לעשות איתו.