מסה:
נגד פולחן העדן העתידי: בחוקותי והעבריות של הממשות/רוני אקריש
קיים פיתוי דתי מסוכן הרבה יותר מכפי שהוא נראה: הפיתוי לבוז לעולם הזה בשם עולם עתידי, מושלם כביכול. הוא מדבר בלשון רכה. הוא מבטיח נחמה, תיקון סופי, עולם הבא מאיר, גן עדן שמימי שבו כל הפצעים יימחקו. אך מאחורי הרכות הזאת מסתתרת לעיתים התפטרות עצומה: נטישת הממשות.
פולחן העולם העתידי עלול להפוך לאחת הצורות המעודנות ביותר של חוסר אחריות אנושית. הוא אומר לעני: קבל את עוניך, תזכה לשכר במקום אחר. הוא אומר למדוכא: סבול את העוול, אלוהים יסדר הכול בסוף. הוא אומר למאמין: אל תיאחז יותר מדי באדמה, העולם הזה אינו אלא מעבר. הוא אומר לעם פצוע: המתן, התפלל, קווה, אך אל תתאמץ יותר מדי לשנות את ההיסטוריה. וקוראים לזה רוחניות, בעוד שלעיתים אין זו אלא עייפות המחופשת לאמונה.
אולם העבריות המקראית האמיתית אינה חושבת כך. התורה איננה דת של בריחה. היא איננה אופיום קדוש שנועד להרדים בני אדם בהמתנה לגן עדן מדומיין. היא תורת הממשות: תורת האדמה, הלחם, הגוף, העבודה, הצדק, האחריות והריבונות המוסרית. היא אינה אומרת לאדם: עזוב את העולם כדי למצוא את אלוהים. היא אומרת לו: היכנס אל העולם, עבוד אותו, שמור עליו, קדש אותו, תקן אותו.
זוהי בדיוק משמעותה העמוקה של פרשת בחוקותי. היא אינה מבטיחה שכר בעולם שמעבר, מופשט ומנותק. היא מדברת על גשם, על יבול, על שלום, על ביטחון, על פריון, על שפע, על נוכחות אלוהית בתוך העם. הכול ארצי. הכול מגולם. הכול היסטורי. הברכה איננה מחוץ לעולם, אלא בלב העולם, כאשר העולם שב ונאמן לייעודו.
"ונתתי גשמיכם בעתם" - זוהי תיאולוגיה של האדמה.
"ואכלתם לחמכם לשובע" - זוהי תיאולוגיה של הגוף.
"ונתתי שלום בארץ" - זוהי תיאולוגיה פוליטית.
"והתהלכתי בתוככם" - זוהי ההכרזה המכרעת. אלוהים אינו בא לבטל את העולם. הוא בא להתהלך בתוכו. הוא אינו מחליף את ההיסטוריה. הוא מבקש לשכון בה. הוא אינו מוחק את הארץ. הוא דורש שתהפוך למעון.
המחשבה העברית מתחילה בבריאה, לא בגאולה. והבריאה מוכרזת כטובה. העולם איננו טעות. החומר איננו כלא. הגוף איננו בושה. ההיסטוריה איננה תאונה נחותה. האדמה איננה מלכודת שממנה הנשמה צריכה להשתחרר. העולם טוב, אך הוא בלתי גמור. הוא איננו גן עדן, אך הוא יכול לשוב ולהיות גן.
סיפור העדן נותן לנו את המפתח. האדם מונח בגן "לעבדה ולשמרה". הכול נמצא שם. עבודה בלי שמירה הופכת לניצול. שמירה בלי עבודה הופכת לקיפאון עקר. האדם המקראי איננו טורף ואיננו חולם פסיבי. הוא נקרא לשנות בלי לחלל, ליצור בלי להרוס, לשכון בלי להחזיק בבעלות מוחלטת, למשול בלי להפוך את כוחו לאליל.
החטא הראשון איננו עצם היות האדם בעולם. החטא הוא עיוות היחס אל העולם. האדם רוצה לקחת במקום לקבל, לשלוט במקום לשרת, להחזיק במקום להשיב באחריות. ואז הגן הופך לגלות. לא מפני שהעולם רע, אלא מפני שהאדם הפך את העולם לבלתי ראוי למגורים בשל חוסר המידה שלו.
פרשת בחוקותי עונה בדיוק לשבר הזה. היא קובעת שאם ישראל ילך בחוקי הברית, העולם יכול לשוב ולהיות גן. לא בכישוף, לא בתמימות, אלא מפני שהחוק מכניס מידה אל תוך הקיום. הוא מגביל את התאווה, מסדר את הרצון, מגן על החלש, מקדש את האדמה, כופה מנוחה, ומזכיר לבעל הכוח שהוא לעולם איננו בעלים מוחלט של מה שיש בידו.
לכן התורה מדברת על שמיטה, על יובל, על שחרור, על מחיקת חובות, על מנוחת הארץ, על צדק כלפי העני, הגר, היתום והאלמנה. היא מסרבת שהעולם יהפוך למכונה של ניכוס אינסופי. היא מכניסה אל תוך הכלכלה עצמה זיכרון של עדן. איש אינו מחזיק לנצח. איש אינו שולט בתמימות. איש אינו רשאי להפוך את אדמתו של אלוהים לסחורה אנושית בלבד.
פולחן גן העדן העתידי הוא, במובן מסוים, בגידה ברוח העברית. הוא מחליף אחריות בציפייה, פעולה בנחמה, ריבונות בפסיביות חסודה. הוא מייצר מאמינים המדברים על שמיים בעוד הארץ מתפוררת תחת רגליהם. הוא מוליד בני אדם המזכירים נצח, אך מפקירים את ההיסטוריה לציניקנים, לאלימים, לאידיאולוגים ולסוחרים.
צריך לומר זאת בבהירות: דת שאינה הופכת את העולם הזה לצודק יותר נעשית אסתטיקה של חוסר אונים. אמונה שאינה משנה לא את האדם ולא את העיר נעשית תיאטרון קדוש. תקווה הפוטרת מן הפעולה נעשית סם מתוק. וגן עדן עתידי המאפשר להתעלם מן הגיהינום הנוכחי נעשה עלבון לייעוד המקראי.
הרמב״ם הבין שהתורה מבקשת גם לעצב את האדם ואת העיר. היא מחנכת את התשוקות, נלחמת בעבודה זרה, מסדרת את החברה, ומאפשרת קיום אנושי גבוה יותר. החוק איננו אויב החירות; הוא מה שמונע מן החירות להתדרדר לגחמה, לאלימות או לכאוס. גם חז״ל אינם מאפשרים בריחה מן העולם הזה. אמנם נאמר: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא", אך העיקר הוא ההמשך: "התקן עצמך בפרוזדור". כלומר, גם אם יש עולם הבא, העבודה, הבחירה והתיקון מתרחשים כאן, בעולם הזה. רבי יהודה הלוי, בספרו: "הכוזרי", קושר את הקדושה לעם, לארץ, ללשון ולהיסטוריה ממשית. אצלו אין דת של נשמה בודדה הבורחת לשמיים, אלא חיים עבריים בארץ, שבהם האלוהי מתגלה בתוך המציאות. גם המהר״ל רואה בעולם הזה מקום של פעולה ותיקון, לא מציאות חסרת ערך. הגלות איננה אידיאל רוחני, אלא שבר בסדר הטבעי של האומה; והגאולה היא השבת החיים לסדרם, לא בריחה לעולם דמיוני. הרב קוק העמיק כיוון זה בדורות האחרונים. בעיניו, הארץ, העבודה, החקלאות, המדינה, השפה והחיים הציבוריים אינם ירידה מן הרוח אל החומר, אלא העלאת החומר למדרגת קודש. הגאולה, אצלו, היא חזרת החיים עצמם להיות כלי לגילוי אלוהי.
לכן העבריות אינה יכולה להסתפק בדת פנטזמטית. היא אינה דורשת מן האדם לחלום את השמיים, אלא להפוך את הארץ למקום ראוי לנוכחות אלוהית. היא אינה מבטיחה בראש ובראשונה "שם". היא דורשת קודם כול "כאן". כאן הלחם צריך להיות צודק. כאן השלום צריך להיבנות. כאן הכוח צריך להיות מוגבל. כאן העני צריך להיות מורם. כאן האדמה צריכה להישמר. כאן החוק צריך לשנות את החיים.
העולם הבא, כאשר הוא נעשה אובססיה, עלול להפוך לאליל. כי כל רעיון, אפילו דתי, הופך לעבודת אלילים כאשר הוא מסיט את האדם מאחריותו. עבודת האלילים הגדולה ביותר איננה תמיד זו של פסלים. לעיתים היא עבודת האלילים של חלומות חסודים, של נחמות קלות, של גני עדן מדומיינים הפוטרים אותנו מתיקון הארץ הממשית.
התורה לא ניתנה כדי לנחם את בני האדם על כך שהם חיים. היא ניתנה כדי ללמדם לחיות זקופים. היא לא ניתנה כדי לברוח מן העולם, אלא כדי למנוע מן העולם לשקוע בתאוות בצע, באלימות, בעוול ובכאוס. היא אינה מבקשת להציל את האדם מן הממשות. היא מבקשת להציל את הממשות מן האדם המקולקל.
זהו בחוקותי: לא סחיטה דתית של אל המחלק פרסים, אלא ההכרזה העברית האדירה שהברכה מתרחשת בתוך ההיסטוריה. גן עדן איננו תירוץ לברוח מן העולם. הוא שמה של המשימה שהאדם מסרב לעיתים קרובות מדי למלא.
העולם הבא לעולם אינו רשאי לשמש תירוץ לנטישת העולם הזה. מי שחולם על עדן בלי לעבוד את האדמה, בוגד בעדן. מי שמדבר על גאולה בלי צדק, בוגד בגאולה. מי שממתין לאלוהים בלי להשיב לאדם, בוגד באלוהים עצמו.
גדולתה של העבריות היא בכך שהיא מורידה את הטרנסצנדנטיות אל תוך האימננטיות, לא כדי לבטל אותה, אלא כדי לפתוח אותה. לקדש את האדמה בלי להפוך אותה לאליל. לשכון בעולם בלי להיבלע בו. לסרב גם לחומרנות הברוטלית וגם לרוחניות הבורחת.
גן העדן איננו במקום אחר. הוא מתחיל במקום שבו האדם חדל לברוח מאחריותו.
רוני אקריש הוא סופר, מסאי, הוגה דעות ומרצה בישראל
