מאמר:

שניים תמורת שניים - לידה מתוך פורענות- על יצירתם של הרצל ובלפור חקק / ראובן שבת

 

 

 

המיתוס "שניים תמורת שניים" סביב לידתם של הרצל חקק ובלפור חקק הוא סיפור סמלי־תרבותי, שנקשר בביוגרפיה האישית של השניים. לפנינו סיפור עמוק ורב חשיבות,המשקף חוויה היסטורית טראגית של יהדות עיראק. מאמרי המקיף על יצירתם ופעילותם - "כתנות הפסים עליהם תמיד" – היה אות הפתיחה. המיתוס הזה מחייב מבט מעמיק, ויש לו רבדים עמוקים בפולקלור ובתרבות בכל נדבכי היצירה האנושית.  בוודאי הוא בגדר נר נשמה  תמידי.

הרקע ההיסטורי – אור מתוך הגיהינום

 

כמו בסיפור הלאומי - גם בסיפור המשפחה: לאחר השואה באה התקומה.

המשפחה של האחים חקק עלתה מבגדד לאחר ימי הבַּלהות של הפרהוּד (1941): פוגרום קשה, שבּו נרצחו יהודים רבים, מהומות מוות, קהילה בת דורות בארץ בבל נפלה לבור צלמוות. השבר היה נורא. התערער עד מאוד ונפגע מעמדה של הקהילה. והזמן כּה סמלי, כּה יהודי. הרצל ובלפור חקק נולדו שבע שנים לאחר הפְּרעות, שבהן נרצחו שני האחים הבכורים של אימם סעידה. שבע שנים.

תקופת אבל ארוכה. לידתם הייתה סמוך להכרזת העצמאות (1948). חֶבלי לידה אחרי חֶבלי מוות של גיהינום, שני נולדים ושני נרצחים.

קשר הדמים משתקף בשירתם  - זריחה של אור. האור מן האפלה: זיכרון, שורשים, גלות וגאולה. המיתוס מחבּר בין חורבן לתקומה, בין עבר מדַמם להתחלה חדשה בארץ ישראל: זהו נרטיב של המשכיות במקום אובדן. בתרבות העממית, ילדים שנולדים לאחר טראומה או פורענות  נתפסים כ"תחליף", "תיקון" או "שליחות".

המיתוס "שניים תמורת שניים" קשור לסיפורה של אימם של התאומים, סעידה חקק (לבית חבְּשה):

נעורֶיה נמסכו בצללים הנוראים: רצח שני אחיהָ הבכורים, כוכבֵי המשפחה. האֵבל במשפחה נמשך בכאב ללא נשוא - שבע שנים של שְכול. הורים שבורֵי גֵו, אובדי תקווה. הדודים חיפשו מזור: מתוך רצון להשיב שמחה לַבית האומלל, חיתנו אותה בצעירותה. לפי המסורת המשפחתית.

בַּדרמות הגדולות נשמע קול נבואי לפני המפנֶה: וכאן קָדמה לַלידה הקרֵבה נבואה או ציפייה ללידת תאומים. לַצוהר האפל קרבוּ קרני אור. כאשר נולדו התאומים בשנת 1948 - - נאֱמר לסב השכּול, יצחק חבשה, על ידי חכמים: "קיבּלתָ שניים תמורת שניים". הרצל ובלפור הרכּים הנולדים באו לעולם כממלאֵי שליחות. שני אחים של אימם נקטפו באיבּם ביום נורא, ושני העוללים קמו לשאת שירה, לתקן את העלילה. כן, כך נוצר המיתוס המשפחתי של פיצוי ותמורה:

שני בנים שנרצחו → שני נכדים שנולדו ריפוי למען המשפחה.

מַעבָר משכול מתמשך → אל התחלה חדשה ושמחה. יש ממשיכים, יש תיקון.

האמירה  אם כך,אינה רק נחמה, אלא גם: ביטוי לאמונה עממית באיזון גורלי ותרופה לאסון לא רק איחוי ,אלא ניסיון לנסֵח סדר ומשמעות בתוך כּאוס טראומטי.

 

השפעת המיתוס על יצירתם

כאשר נודע המיתוס לתאומים עצמם בהיותם בני 29, הפך הזרע המר צורה והצמיח שורשי עומק בזהותם ובשירתם: השניים אכן כותבים מתוך תחושת שליחות של זיכרון והמשכיות. יצירתם היא חיבור בין שואה מזרחית (הפרהוד) לבין לידה וגאולה, שיר ועוד שיר, בית ועוד בית, עשיה ספרותית פורה ומתמדת.יש תקומה מן האובדן. המתח הנורא מחייה הכול ומַנשים, בין עבר מַדמֵם לבין חיים חדשים. בניין חדש.

מתברר, שהמיתוס אינו רק סיפור משפחתי, אלא מפתֵח פרשני לַהבנת עולמם הפואטי של האחים - המשוררים חקק.

המיתוס כרובד עומק ביצירתם

המיתוס של "שניים תמורת שניים" אכן מהדהד ביצירתם של הרצל חקק ובלפור חקק, וההדים כמו יוצאים ממערות צלמוות. שירתם  אחוזה בדור אחר. לא תמיד כאמירה ישירה, אלא כרובד עומק סמלי החוזר ומפכה בנתיבים, במוטיבים, בדימויים, וכמובן, בַקול הדובר.

להלן כמה דרכים מובהקות שבהן הוא מתגלם בשירתם:

 

1. דימוי ה"לידה מתוך האבל"

 

בשירים שונים מופיעה חוויה כפולה:

לֵידה = התחלה, אור, המשכיות

אֵבל = צל כבד, זיכרון שלא נמחק.

אצל הרצל חקק, למשל, מופיעים דימויים של קול חיים רוטט מן הדם השותת:

תינוק הנושא עמו "זיכרון קדום" וחיים חדשים, שצומחים מתוך "אדמה ספוגת דם". זהו בדיוק המתח של המיתוס: זו אינה לֵידה תמימה, אלא לידה, שיש לה "מחיר" היסטורי או ביוגרפי: קָדם ללידה הזאת מוות של אחרים.

 

 

2. תחושת שליחות וזהות נושאת זיכרון

בשירת שני האחים חוזרת תחושה מצמררת, שהם אינם יחידים, אלא הם נושאי זיכרון של דור שנכחד. על גבּם משא כבד. הם מעין "תחליף" או הֶמשך לְאלו שאֵינם.

אצל בלפור חקק, ניתן למצוא קול לירי, המדַבֵּר בשם השניים, שלא זכו לחיות.

זהו תרגום פואטי ישיר לרעיון "קיבלתָ שניים תמורת שניים". סבם צופה ממַעל, הקול הדובר אליו שב מכִּתביהם של התאומים הנכדים.

3. מוטיב הכפילות (תאומים / השתקפות)

עצם היותם תאומים הופך אצל השניים למטפורה בשירים רבים: שני קולות, שתי זהויות, המשקפות זו את זו. ולעיתים, שני עולמות: עבר והווה.

הכפילות הזאת נטענת במשמעות נוספת: התאומים הם לא רק שני אחים חיים, אלא הם  הִדהוד של שני אחים שאֵינם.

 

4. שיבה לבגדד ולשורשים

שיריהם מַרבּים לשוב אל בגדד כמרחב טעוּן: זהו מקום של ילדות מדומיינת, מחוז מורשת, אך גם של טראומה ושֶבר. עד היותם בני 29 לא כתבו השניים כלל על משפחתם ועל הפצע של הפרהוד. משֶנודע להם גודל האירוע בהיותם בני 29, קרס העולם. ההתוודעות באה לאחר קריאה בספר "גולים וגאולים" (שיצא לאור באותה שנה), זו הייתה היכּרות עם סיפור שותת במשפחתם, פצע נורא שהגליד עם היווצרות המיתוס "שניים תמורת שניים". כמו בסיפורי ניסים, יד אלוהים קמה לרפֵּא משפחה אבֵלה.

הָעיר בגדד בשירתם אינה רק גאוגרפיה, היא: זירת האובדן וגם המקור לַלידה המחודשת של המשפחה. כשהאֵם יולדת אותם, המשפחה מתחדשת. הלידה מבטאת ברִיאה חדשה.

5. לשון של תיקון וגאולה

בשירתם ניכרת לעיתים לשון כמעט מקראית או מיתית: תיקון, ישועה, הֲשבה.

המילים הללו משקפות אותו רעיון יסודי: ההיסטוריה אינה רק אובדן, יש בה גם ניסיון לאיזון, להֲשבה, ל"תמורה". מן האופל קמה בריאה. המיתוס מבטא זיכרון של מוות קדום, הופעת חיים חדשים כתגובה לאסון ולמחסוֹר. משירתם בוקעת צעקה לאור, תחושת חובה להעניק משמעות לקיום הזה. זהו בדיוק המנגנון המיתולוגי, שעיצב את תודעתם.

 

נולדתי ובתוכי קול קדום

הנה כמה דוגמאות מוחשיות מתוך שירתם של הרצל חקק ובלפור חקק, עם פירוש שמראה כיצד המיתוס "שניים תמורת שניים" פועל מתחת לפני השטח. זרמים תת קרקעיים.

 

1. הרצל חקק – זיכרון כלידה כפולה

באחד משיריו נאמר:

נוֹלַדְתִּי וּבְתוֹכִי קוֹל קָדוּם

כְּאִלּוּ קָדְמוּ לִי חַיִּים אֲחֵרִים

נוֹלַדְתִּי עַל נַהֲרוֹת כְּבָר

מִתּוֹךְ חֶבְלֵי מָוֶת

בִּזְמַן עָבָר. מִן הַמֵּצַר נָגְהוּ

חֶבְלֵי לֵידָה. שׁוֹרְרוּ.

הוֹרִישׁוּ לִי הֵד עָמוּם

כְּשֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אֶת קוֹלִי,

שָׁב עַכְשָׁו.

הַמָּוֶת קָם עַל רַגְלָיו.

גּוֹעֵשׁ מִקֶּבֶר וְאֵיזֶה נָהָר.

הַזִּכָּרוֹן אֵינוֹ נִגְמָר.

הפשר לעבר ולהווה – נגלה מול נסתר.

"נולדתי" — התחלה אישית. הזמן לא נעלם. מקומו סמוי.

"קול קדום" — זיכרון שאינו שייך רק ליחיד.

המשורר מבטֵא תחושת קיום, שָׂריד, משהו שנקטע.

זהו הדהוד ברור לרעיון: הלידה אינה רק ביולוגית, היא המשך של מי שאינם.

כלומר: החיים של המשורר הם גם "תמורה" לחיים שנגדעוּ.

 

2. בלפור חקק – דיבור בשם הנעדרים

בשירים של בלפור מופיע לעיתים קול המדבֵּר כאילו בשם אחרים:

 

אֲנִי נוֹשֵׂא אֶת שְׁמוֹת אַחַי

שֶׁלֹּא נִקְרְאוּ בִּשְׁמִי, שֶׁזּוֹרְמִים בְּדָמִי.

גַּם אִם הָיוּ וְאֵינָם

אֲנִי חַי עֲבוּרָם.

אֲנִי מְהַלֵּךְ יַחַד אִתָּם, בַּיְּקוֹד.

בִּדְרָכִים רֵיקוֹת

בְּמוֹרַד הַדֶּרֶךְ הַמְּדַמֶּמֶת

בְּעִיר שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּשְׁקֹט.

שְׁמוֹתֵיהֶם חֲרוּטִים בִּי וְהוֹדָם

כְּתוּבִים בְּחוּט שֶׁל דָּם

נִשְׁמָתָם בְּתוֹכִי בּוֹהֶקֶת.

בָּאֲדָמָה שֶׁעוֹדֶנָּה צוֹעֶקֶת.     

 

קשר של אחווה נרקם:

"נושא" - פעולה של שליחות.

"אחַי" - זיקה ישירה לאחים שאינם.

"לא נקראו" - מחיקה של זכרם.

"שזורמים בדמי"- יש המשכיות.

כאן המיתוס מקבל ניסוח כמעט מפורש:

המשורר תופס עצמו, כמי שחי גם עבור מי שלא זכו לחיות.

 

3. מוטיב הצֵל הכפול (אצל שני האחים)

 

בשירים שונים שלהם מופיעה תחושה של כפילות קיומית:

 

בלפור חקק:

שְׁנֵי צְלָלִים הוֹלְכִים אִתִּי

הָאֶחָד שֶׁלִּי, הָאֶחָד שֶׁל הַזִּכָּרוֹן

הָאֶחָד מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

וְהַשֵּׁנִי בְּתוֹךְ אָרוֹן.

הַמְשִׁיכוּ לָלֶכֶת אִתִּי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ

בְּלֶכְתֵּנוּ בַּשְּׁבִילִים הַמְּאִירִים

כָּל עוֹד אַתֶּם הוֹלְכִים כִּצְלָלִים

הַחַיִּים שֶׁלָּכֶם נִשְׁמָרִים. בַּמִּלִּים.

אָנוּ כּוֹתְבִים יַחַד חוֹזֶה

עִם הֶעָבָר

נוֹשְׂאִים קוֹל מְשֻׁתָּף

גַּם כְּשֶׁהוּא נִשְׁבָּר.

 

הנה השבר והשלֵמות:

פירוש: "שני צללים" — דימוי חזק לכפילות:

צל אחד = החיים בהווה.

צל שני = העבר / המתים.

זהו תרגום פואטי ישיר למיתוס:

 

הרצל חקק כותב:

 

שְׁנֵי יְלָדִים חַיִּים

אֶת הַחַיִּים וּשְׁאוֹנָם

כְּנֶגֶד שְׁנַיִם שֶׁאֵינָם.

מֵאָז נוֹלְדוּ הֵד לְהֵד נִרְקַח.

הֵם נוֹשְׂאִים שְׁמָם הַנִּשְׁכָּח

נְשִׁימָתָם הוֹלֶכֶת וּפוֹסֶקֶת

הָעֶרֶב מַחֲשִׁיךְ בְּשֶׁקֶט.

גַּם בַּלַּיְלָה כָּל תְּאוֹם נוֹשֵׁם וְנָם

כְּנֶגֶד שְׁנַיִם שֶׁאֵינָם.

 

זהו קיום כפול - פיזי ופנימי - אלה חיים בַּמציאות וגם בזיכרון. מצב של רְעדה וחיל, קיום מקביל.

 

4. בגדד כמרחב של אובדן ולֵידה

 

בשירֵי הגעגוע לבגדד מופיעות כחיזיון, שורות שמהדהדות את העבר:

הרצל חקק:

שָׁם נָדַם הֵדָם בַּסִּמְטָאוֹת

וּמִשָּׁם בָּאנוּ בַּהֹוֶה לָאוֹר

קַמְנוּ לְסַפֵּר לְאוֹת אֶת הַמַּרְאוֹת

לָגֹל מֵעַל הַבּוֹר

אֶבֶן חֲרוּפָה.

תֵּילִיל בַּגְדָּד הָעִיר הַיָּפָה

שִׂיחֵי פֶּטֶל מְדַמְּמִים קִינָה.

שׁוֹמְרִים צַלֶּקֶת בְּזִכְרוֹנָהּ.

לָעַד יַכְתִּים. דָּם הַמֵּתִים.

 

"נדם הדם" - רמז ישיר לאלימות של הפרהוד, לאכזריות הפורעים.

"משם באנו לאור" - מעבר מחושך ללידה. ההווה מואר עכשיו.

העיר בגדד מיללת, השיחים מדממים, כל העולם נושא את הכתם הנורא. העיר היפה נושאת צלקת.

 

זהו בדיוק מבנה המיתוס:

מקום האובדן הוא גם מקור החיים החדשים. בגדד היא המוות, אך גם צמיחת חיים חדשים.

אין ניתוק - אלא המשכיות טעונה. הכול שמור בזיכרון. מדמם ללא הרף.

האחים התאומים מבטאים את ההמשכיות הזאת מתוך תחושת שליחות. שירתם לא תיתן לבכי ולדם להימחק, הכתם נשאר. האבן החרופה נותרת כמשא כבד.

 

5. תחושת ייעוד :

בשירתם של הרצל ובלפור חקק מופיעה לא פעם לשון של 'הנני', קבּלת שליחות. הבן המשורר מביט בשפתי הסבא והסבתא ויודע שעליו לדבר בשמם.

וַאֲנִי כּוֹתֵב שִׂפְתֵיהֶם

קְדוֹשׁוֹת קְדוֹשׁוֹת קְדוֹשׁוֹת

כִּי לֹא אוּכַל לְהַחֲשׁוֹת.

(מתוך 'תעודה נשכחת', ספרו של הרצל חקק, השיר 'שמע ישראל')

הסב מוריש לנכדו את הצו לכתוב, להיות שליח:

שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא, הוּא אוֹמֵר,

שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה,  מַשָּׂא בָּבֶל.

 

(מתוך 'ואז בקיץ היוחסין, בלפור חקק)..

 

לשורשים יש צו למלא, להשמיע קול בשם העולם שאבד. מגמות אלה רווחות בשירה הארס פואטית שלהם, ומוטיב זה מופיע גם בשירת הפרהוד: יש להם שליחות להציב זֵכר לפרהוד.

לעולם שלם שאבד. את המחסור ישלימו המשוררים השליחים, וכך כותב בלפור חקק.

בלפור חקק:

 

הַקּוֹל שׁוּב חוֹזֵר. הַשֵּׁם רוֹעִי,

זָב הַנֵּר. לֹא נִירָא.

לֹא בְּמִקְרֶה נִתְּנוּ לָנוּ הַיָּמִים.

הַשִּׁירָה. לְמַלֵּא אֶת הֶחָסֵר.

חַיִּים תְּמוּרַת דָּמִים.

הַמָּוֶת הַמְּלַוֶּה אוֹתָנוּ מִיָּמִים

וְקִינוֹת הַמֵּתִים הַתְּלוּיוֹת

פִּכְפּוּכָם יִנְטֹף.

לָנוּ יִשְׁטֹף, הַכֹּחַ לִכְתֹּב,

נוֹתֵן לָנוּ כֹּחַ לִחְיוֹת.

 

כוחות החיים שואבים מן העולם שנחֱרב. ויש משמעות לכוחות עליונים.

"לא במקרה" - רמז לגורל, להשגחה. סיפור המחסור נרמז בשורה השירית 'השם רועי' – ואנו משלימים בליבנו את הפסוק 'השם רועי לא אחסר' מתהילים כ"ג. ויש לכך המשך של המזמור מתהילים.

"למלא את החסר" - ניסוח כמעט ישיר של רעיון הפיצוי. תהיה תמורה. כאן המיתוס הופך לתודעה: החיים אינם רק מתנה , אלא משימה: שליחות לשורר את האבדן כדי לבטא את החיים. המילים 'לא נירא' שואבים מאותו מזמור כ"ג בתהילים – 'לא אירא' מתקשר לאותו 'גיא צלמוות'. והמילה 'אירא' מקבלת חיזוק: היא מתחרזת עם המילה 'שירה'. זו דרך הפיצוי, מילוי השליחות. השליח השר אינו מפחד.

דרך השורות הללו  ניתן לזהות תבנית חוזרת:

הלידה אינה "נקייה" וסטרילית,  אלא נושאת עבר קדום. מאז הלידה מתחיל משָׂא הזיכרון. הקול וההד שבים. והנה ההד הקרב בשירתו של האח התאום.

בשירו של הרצל בכתב העת 'עתר'  (תשרי תשפ"ו, גיליון כ"א) על לידת התאומים הוא כותב:

שָׁר אֵד רֵיחָנִי, חַם, קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים.

הַהֵד קָרֵב,  שְׂפַת תְּאוֹמִים נוֹלָדִים,

ומיד יש תמורה: המחזור מזדכך, העולם נרפא.

מִן הַהֶעְלֵם זֻכַּךְ עוֹלָם.

בשירו של בלפור בכתב העת 'עתר' (שם, גיליון כ"א) הזיכרון מן הפרהוד לא נמוג, הוא נמשך שבע שנים, נוהר ומבקש את רגע הלידה:

אֵיךְ זִכְרוֹן הַמָּוֶת מִן הַפַרְהוּד

הִמְשִׁיךְ לִחְיוֹת שֶׁבַע שָׁנִים

עַד הֻלֶּדֶת הַתְּאוֹמִים הַבָּנִים

 

הזהות היא כפולה: אישית והיסטורית. הם נושאים בחובם עבר והווה. הם נושאים בשירתם את הזיכרון, ואת הצורך לדובב אותו תמיד. המשוררים מביאים קול המדבֵּר בשם הנעדרים. השניים מבטאים תחושת תיקון או השלמה, הזיכרון ממשיך לחיות בעצם הולדתם.

וזה בדיוק לבּו של מיתוס "שניים תמורת שניים": המיתוס אינו  רק נחמה למשפחה - אלא עיקרון מאַרגן של זהות ושירה. העולָם יוצא מן ההעלֵם.

 

עוד קולות היו בי

נתבונן בדוגמה מייצגת משירתו של הרצל חקק, ונראה כיצד המיתוס "שניים תמורת שניים" פועל כרובד עומק.

אחד השירים הרלוונטיים לעיסוק הזה הוא מתוך השירה שלו על זהות, שורשים וזיכרון, שבהם מופיעה שוב ושוב חוויית ה"אני" כנושא עבר קדום.

כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי לֹא הָיִיתִי לְבַדִּי,

עוֹד קוֹלוֹת הָיוּ בִּי,

עוֹד זִכְרוֹנוֹת שֶׁלֹּא חָיִיתִי.

אֲנִי לֹא הָיִיתִי שָׁם.

שְׁנֵי קְבָרִים כְּבָר חִכּוּ

מִתַּחַת לַיְּקוּם.

נָשְׂאוּ עָבָר קָדוּם.

לְבַדָּם וּשְׁנֵיהֶם. הוֹלְכִים תָּמִיד

וְיַחַד עִם מֵתֵיהֶם

מַבִּיטִים בְּעַנְנֵי אֹדֶם שָׁטִים.

מְגַלִּים בָּהֶם מִקֹּדֶם

אֶת צְפוּנוֹת הַמֵּתִים.

 

"כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי לֹא הָיִיתִי לְבַדִּי":

זו שורת מפתח. לכאורה כל אדם נולד כיחיד. אבל כאן - הלידה היא רבת־נוכחות.

יש תחושה, שמישהו נוסף "נולד איתו". מישהו מן העבר.

בהזכרת קבריהם של האחים כותב המשורר הרצל חקק:

אֲנִי לֹא הָיִיתִי שָׁם.

בשירו מצטט המשורר שורה משירו שנכתב לפני שנים רבות, פואמה על מות האחים הנרצחים', פרק י"ד. המשורר לא היה שם כדי להושיע, ובסוף פרק זה כותב המשורר:

זֶהוּ פֶּרֶק י"ד, וַאֲנִי רוֹצֶה שֶׁיִּתְפָּרְקוּ אוֹתִיּוֹתָיו לְאֵשׁ: הַשֵּׁם יִקֹּם דָּמָם.

 

השליחות חייבת להתמלא. אילו היה שם, אולי יכול היה להציל.

מדובר בשיר שממנו ציטטתי קודם, שירו של הרצל חקק 'כל עוד נפשם בי' מן הספר 'תעודה נשכחת'.

הלידה והמוות נוגעים זה בזה, בשירו של הרצל בכתב העת 'עתר' כותב המשורר -'השִליָה גנוזה':

ונרמזת הנבואה על לידתם הצפויה: 'הניגון חוזֶה':

 

הֵן יִוָּלְדוּ תְּאוֹמִים, הַנִּגּוּן חוֹזֶה. חוֹזֵר.

- - -

כָּל צִיר פְּעִימָה מַחֲסִיר, הַשִּׁלְיָה גְּנוּזָה

גם הדופק של שני העובּרים חבוי היה מקֶדם, מוצפּן וגנוז בסימני סוד – כך בשירו של בלפור בכתב העת 'עתר':

הַתְּאוֹמִים נוֹלְדוּ זוֹהֲרִים פְּנִינִים

עִם דֹּפֶק עֻבָּרִי מֻצְפָּן בְּסִימָנִים

שֶׁחִכָּה בָּאֲוִיר שֶׁבַע שָׁנִים. (שם, 'עתר' גיליון כ"א).

 

ברובד המיתולוגי: זהו הדהוד של אותם שני אחים שנרצחו - נוכחותם כלולה בלידה. מוצפנת.

"עוֹד קוֹלוֹת הָיוּ בִּי":

"קולות" = זהויות, זיכרונות, נשמות. הדובר אינו קול אחד אלא מקהלה פנימית. זה תרגום פואטי ישיר לרעיון: הוא חי לא רק את קולו - אלא גם את קולם של מי שאינם.

"עוֹד זִכְרוֹנוֹת שֶׁלֹּא חָיִיתִי":

זו אולי השורה החזקה ביותר.

יש כאן פרדוקס: איך יש זיכרון של חיים שלא חייתָ?

והתשובה הפואטית: הזיכרון הוא תורשתי־קיומי, לא ביוגרפי.

שני אחיהָ של האם נרצחו בפרהוד, והזיכרון שלהם נשמר שבע שנים בצופן גנוז, הנה הוא "ממשיך לחיות" בתוך מי שנולד אחר כך.

הזהות האישית בשירי התאומים מוצגת כמשהו, שאינו פרטי בלבד, אלא חתומה בחותמות של עבר, משפחה, היסטוריה. האמירה "קיבלתָ שניים תמורת שניים" פירושה: הלידה אינה יחידאית. לכל וָלד יש קיום כפול. הזיכרון קודם לחיים. כל משורר חי את עצמו בשיריו, אך גם את  אלה שקדמו לו ואינם.

הלידה של השניים החיים היא סגירת מעגל, התחברות לזיכרון המתים - ובשירו של בלפור בכתב העת 'עתר' (שם) זו משמעות  צידוק הדין - השניים הגיעו בעונתם.

נִשְׁלַם צִדּוּק הַדִּין וְתַם

הַפֵּרוֹת הִגִּיעוּ בְּעוֹנָתָם.

 

הביטוי למיתוס בשירי בלפור חקק

נבחן דוגמה מייצגת משירתו של בלפור חקק, שבה קולו הלירי נושא באופן מובהק את זיכרון הנעדרים -  ונראה כיצד המיתוס "שניים תמורת שניים" פועל בעומק הטקסט.

נביא שיר אופייני:

 

אֲנִי כּוֹתֵב בִּשְׁמָם שֶׁל אֵלֶּה שֶׁאֵינָם,

קוֹלִי הוּא הֶמְשֵׁךְ קוֹלָם,

בִּי הֵם שָׁבִים לְדַבֵּר

כְּשֶׁהֵם מְדַבְּרִים בִּי

אֲנִי אַחֵר.

אֲנִי כּוֹתֵב כְּשֶׁנּוֹדֶדֶת שְׁנָתִי

דָּמָם הוֹלֵךְ אִתִּי

צוֹעֵק בְּשֶׁקֶט בְּלֵב דַּוָּי

וְהֵם נוֹדְדִים אַחֲרַי.

הָעוֹלָם אָז נֶאֱלַם.

קוֹלִי הוּא הֶמְשֵׁךְ קוֹלָם:

אֲנִי מְדַבֵּר בִּשְׁמָם.

 

זה דבר המשורר, שליח למתים:

"אֲנִי כּוֹתֵב בִּשְׁמָם שֶׁל אֵלֶּה שֶׁאֵינָם"

הדובר מגדיר את פעולת הכתיבה כפעולה ייצוגית, כרצון לבטא ולספֵּר את העבר.

"אלה שאינם" = המתים, הנעדרים, הקול שנקטע בפרעות הפרהוד.

כאן יש כבר מעֲבר ברור:

המשורר אינו רק "אני" - אלא הוא שליח של אחרים. הוא קם לדובב את אלה שאינם.

"קוֹלִי הוּא הֶמְשֵׁךְ קוֹלָם"-

זהו ניסוח כמעט ישיר של רעיון ההמשכיות, הרצון להיות להם לפֶה.

אין נתק בין החיים למתים - אלא רצף קולי בינו לבינם. מאז ההתוודעות למיתוס, קול המתים הוא הקול שלהם. זהו לב המיתוס: זה אינו רק פיצוי מספרי (שניים תמורת שניים), אלא המשכיות של הקיום עצמו דרך הקול, דרך הביטוי השירי.

"בִּי הֵם שָׁבִים לְדַבֵּר"

המתים אינם שותקים - הם מדברים "מבפנים" גם לאחר לכתם. הדובר הופך למעין כלי קיבול או צינור להביא את קולם. מתגלה כאן ממד עמוק יותר: החיים של המשורר אינם רק "במקום" המתים , תמורת המתים, אלא הם מָקום שבו המתים ממשיכים להתקיים.

 

מוטיב מרכזי: זהות כירושה חיה

בשירים רבים של בלפור חקק מופיעה תפיסה של זהות ככוח גֵנטי שעובר בירושה.

זה לא רק זיכרון, אלא קיום פעיל. לעיתים זה מקבל צורה של: שֵמות שלא ניתנו, קולות שלא נשמעו, חיים שלא מומשו. הוא רואה עצמו כמי שצריך לממש אותם בדיעבד. לתת להם חיים בשיריו.

אצל בלפור חקק המיתוס מתורגם כך: הפיצוי אינו רק ביולוגי - אלא  מהדהד בקול ורוחני. החיים אינם "תחליף" בלבד, אלא המשכיות פעילה. המשורר תופס עצמו כמי שצריך: לדבר, לזכור ולהשלים את מה שלא הושלם.

הבדל דק בין האחים בשִירותיהם:

הרצל נוטה לבטא את הכפילות כתחושה פנימית ("אני לא לבד"). בשירתו 'כל עוד נפשם בי' הוא מנסה לשורר, כמו הייתה נפשם עדיין מקננת בו, ולרגע הוא מתוודה 'אני לא הייתי שם', שליחות שקשה לו למלא.

בלפור מנסח זאת יותר כשליחות מוּדעת: "אני מדבר בּשֵם". הוא כותב בשם הנעדרים, קולו ממשיך קול אחר. זהותו היא שליחות של זיכרון. אלֶה לא רק חיים שניתנו במקום חיים , אלא חיים שמטרתם להעניק קול לחיים שלא זכו להישמע.

 

בלפור חקק כותב בדם הזיכרון

נבחן את השיר "דם הזיכרון" .

 

אֲנִי כּוֹתֵב בְּדַם הַזִּכָּרוֹן,

לֹא רַק אֶת חַיַּי אֲנִי חוֹרֵט,

קוֹלוֹת אֲבוּדִים נִלְחָשִׁים בִּי,

מְבַקְּשִׁים לְהִוָּלֵד

 בִּמְקוֹמִי

קוֹלָם הוּא קוֹלִי, דָּמָם הוּא דָּמִי.

אֲנִי נוֹשֵׂא בְּנִשְׁמָתִי מְעַט מֵהֵדָם

נוֹשֵׂא בְּקוֹלִי

אֶת קוֹל הַדָּם.

הָאֲנִי שֶׁלִּי הוּא הֵם

אֲנִי מַרְחִיק עַצְמִי

 אֶל מֶרְחַקֵּיהֶם.

עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן

עִמִּי דָּם הַזִּכָּרוֹן.

 

1. זהו אני קולקטיבי:

"דם הזיכרון" מצביע על קשר אורגני בין גוף לזיכרון, יש כאן דובר קולקטיבי במסווה של יחיד: הדובר מייצג גם את עצמו וגם את קודמיו.

2. מטאפורה מרכזית: "דם הזיכרון": "דם" = חיים, גוף, שושלת, "זיכרון" = עבר, היסטוריה, טראומה.

החיבור ביניהם יוצר מטאפורה של זיכרון שאינו רעיון - אלא חומר חי הזורם בגוף. העבר חי בתוך הגוף החי. זהו מימוש פואטי למיתוס.

 

3. "לֹא רַק אֶת חַיַּי אֲנִי חוֹרֵט"

כאן מופיעה הצהרה מפורשת:

הכתיבה אינה אוטוביוגרפית בלבד, היא חורגת אל מעבר ל"אני".

מושג בולט כאן: ערעור גבולות האוטוביוגרפיה. החיים הפרטיים נטמעים בתוך סיפור רחב יותר.

4. "קולות אבודים נלחשים בי"

"קולות" - ריבוי זהויות, "אבוּדים" - רמז ישיר להיעדר, מחיקה, "נלחשים בי" - תנועה פנימית, אינטימית.

זהו דימוי של פנימיות מאוכלסת: הדובר אינו רֵיק - אלא הוא טעון: מלא בקולות עבר.

5. "מבקשים להיוולד במקומי"

זו שורת המפתח. הקולות רוצים "להיוולד", אך לא סתם - "במקומי". כאן מתגלה מבנה עומק מיתי: יש מי שלא זכו להיוולד/להמשיך לחיות , והדובר תופס עצמו כמי שנולד גם עבורם. זהו ניסוח פואטי ישיר למיתוס: "שניים תמורת שניים" כעיקרון קיומי.

 

 

זמן פואטי: עבר בתוך הווה

השירים על הפרהוד פועלים בזמן כפול: ההווה הוא פעולת הכתיבה. העבר: הקולות האבודים. המיוחד הוא שזהו זמן סימולטני (Simultaneous Time). העבר לא הסתיים , אלא מתקיים בתוך ההווה.

השירים מבצעים המרה:

אובדן פיזי – "קולות אבודים"

לידת תאומים - "מבקשים להיוולד במקומי"

הפיצוי - הכתיבה כפעולת החייאה. הפיצוי אינו רק לֵידה בזמן רוטט - אלא לידה מתמשכת דרך השירה.

בשיר זה של בלפור חקק מתקיימים  דובר קולקטיבי הנושא זיכרון היסטורי, מטאפורה גופנית של זיכרון ("דם"), הכול מתחבֵּר: טשטוש גבולות בין החיים למתים, ותפיסת הכתיבה כמעשה של הולָדה מחודשת.

תיאור הלידה נתפס בשירו של בלפור בכתב העת 'עתר' כמאורע קוסמי, בריאה מחודשת.

אִמָּם לָבְשָׁה אֶת יְרִיעַת הַשָּׁמַיִם

כְּדֵי לָלֶדֶת בָּנֶיהָ.

 

 

המיתוס הוא עיקרון פואטי של זמן וזהות

המיתוס "שניים תמורת שניים" אינו רק רקע ביוגרפי, אלא זה  הופך לעיקרון פואטי מארגן של הקול, הזמן והזהות בשיר.

נבחן שיר של הרצל חקק:

 

בְּתוֹךְ שְׁמִי יֵשׁ שֵׁם נוֹסָף,

בְּתוֹךְ דָּמִי זִכָּרוֹן אַחֵר,

לֹא רַק אֲנִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ,

עוֹד מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ בִּי

כִּנְשָׁמָה נִגֶּרֶת.

בְּתוֹךְ שְׁמִי יֵשׁ שֵׁם נִשְׁכָּח לְמֶחֱצָה

שֶׁעוֹלֶה שׁוֹתֵת מִתּוֹךְ בּוֹרוֹת.

מְהַבְהֵב, מְדוֹבֵב אוֹתוֹ כִּשְׁמִי

אֶבֶן שְׁתִיָּה שָׁרָה בְּאוֹר יְקָרוֹת.

בְּתוֹךְ הֲוָיָתִי כָּאֵשׁ עֲצוּרָה.

גַּחֶלֶת זִכָּרוֹן נְצוּרָה.

אֲנִי כּוֹתֵב עַל פִּי הַדִּבּוּר

כִּי אֵין שָׁלֵם מִשֵּׁם שָׁבוּר.

 

פירוש:

1. הדובר הלירי: "אני" מפוצל.

כמו אצל בלפור, גם כאן יש "אני" - אך הוא מוצג כבלתי אחיד: "בתוך שמי יש שם נוסף".זו זהות שאינה סגורה, אלא מרובּדת ורב־שכבתית המושג הוא : זהות מפוצלת (Split Identity)- ה"אני" כולל בתוכו מישהו אחר.

2. מטאפורה של שֵם ודָם, "שם נוסף" - זהות נסתרת, אולי לא ממומֶשת. "דם" - שושלת, המשכיות ביולוגית. הצירוף ביניהם יוצר זהות, שהיא גם לשונית (שֵם) וגם גופנית (דָם).

זה מקביל לרעיון: החיים אינם רק חיים פרטיים, הם נושאים עבר משפחתי טראומטי.

3. "לא רק אני הולך בדרך"

שורה זו שוברת את האשליה של סובייקט יחיד: ההליכה (מטפורה לחיים) אינה אישית בלבד- יש ליווי בלתי נראה. המושג הוא : הכפלת הסובייקט: החיים נחווים כמשותפים - גם עם מי שאֵינם.

4. "עוד מישהו הולך בי"

זו שורת השיא. לא "ליָדי" אלא "בי". האחר אינו חיצוני - אלא פנימי. זהו דימוי של אכלוס פנימי של זיכרון. בדיוק כמו בשירו של בלפור , אך כאן ללא לשון של שליחות, אלא של חוויה. זהו זמן פואטי שותת: זהות כזמן מתמשך. השיר מציג זמן שאינו ליניארי: ההווה (ההליכה), ההווה הולך יחד עם העבר. העבר הוא הזיכרון שבּדם.

המשורר כותב 'מישהו הולך בי' ואנו חשים את פרק י"ד בשירו 'כל עוד נפשם בי' – שם הוא מתאר צעידה בעקבות האחים – הניסיון שלו לתאר עדות על הרצח. וההודאה שלו:

אֲנִי כּוֹתֵב עֲלֵיהֶם וְאֵינִי יָכוֹל

לִרְאוֹת כָּל פְּרָט. לִהְיוֹת מַמָּשׁ שָׁם.

מושג חשוב בפרשנות המיתוס הזה: זמן זֶהותי מצטבר.המיתוס "שניים תמורת שניים" מתגלם כאן לא כהכרזה - אלא כמבנה נפשי־פואטי של זהות חצויה אך שלֵמה.

בשירו של הירצחם של הדודים בפרהוד, כתב הרצל כי נפשם נודדת אל נפשו:

אֲנִי לֹא הָיִיתִי שָׁם. אוּלַי רוּחִי

נָדְדָה מִנַּפְשָׁם. נִגֶּרֶת.

הַשּׁוּרוֹת הַגּוֹסְסוֹת הוֹפְכוֹת לַמַּחְבֶּרֶת.

(הרצל חקק, 'כל עוד נפשם בי', מן הקובץ 'תעודה נשכחת'- 1987).

הייחוד של יצירת התאומים

התאומים הם דור שני לשואה, אך הם שונים מיוצרים רבים בני הדור השני לשואה:

1. הטראומה כאן אינה “שואה אירופית”

רוב הדיון ב"דור שני" מתמקד  בדרך כלל בשואה של יהודי אירופה.

כאן מדובר ב'פרהוד'. המשמעות היא: הכנָסת הקול של יהדות ארצות ערב לשיח הטראומה של השואה, בכך יש הרחבת הקאנון התרבותי.

2. תיווך מיתולוגי במקום שתיקה

במקרים רבים: הטראומה עוברת דרך שתיקה. אצלם: היא עוברת דרך מיתוס מפורש: "שניים תמורת שניים". ההבדל הוא עמוק: הדור השני לא רק “מגלה” את הטראומה - הוא מקבל אותה כבר מעוצבת כסיפור. "כאש עצורה" בקרבם.

3. מעבר מטראומה → לתיקון

בשירת הדור השני לשואה יש לעיתים: שֵבר, חרדה, חוסר אפשרות לתקן. אצל האחים חקק: יש יסוד חזק של תיקון (תיקון עולם/המשכיות). השירה אינה רק עדוּת - אלא ניסיון לאחות את הקרע.

במאמר המכונן של התאומים "אנחנו היינו תיקון הזמן" הם מספרים על פגישה עם אליהו בכור מפתח תקווה, בן משפחה שלא הכירו, שחשף לפניהם את משמעות השבר של הטבח ושל התקומה מחדש- עם לידתם (ניוז 1, 15.4.2026).

4. נוכחות חיובית של המשכיות

במקום 'רק אובדן' יש גם לידה, הכפּלה, המשכיות. הטראומה אינה סוגרת את הסיפור . יש כאן תובנת עומק: אצל הרצל חקק ובלפור חקק מתרחש מהלך ייחודי בתוך שירת הדור השני: הטראומה אינה רק פֶצע - היא גם מקור ללידה מחודשת של משמעות.

מן הדם השותת יש יסוד חדש, אבן שתייה. כך בשירו של הרצל ב'עתר' (2025- תשפ"ו):

 קולם הקורא של התאומים מקדש את הבריאה.

רַחַשׁ אֶבֶן שְׁתִיָּה, רֶחֶם שָׁרָה אַשְׁרֵי

מִקֹּדֶשׁ תְּהוֹם. תְּאוֹם אֶל תְּאוֹם קוֹרֵא.

מבחינת רצף האירועים יש לזכור: ב-1977 יצא לאור ספרו של אברהם תו'ינה "גולים וגאולים", שבו הובא הסיפור המשפחתי של רצח אחיה הבכורים של סעידה חקק. שם הובא המיתוס "שניים תמורת שניים"- בתיאור לידתם של הרצל ובלפור חקק כפיצוי ותמורה. ההיחשפות למיתוס זה שינתה את זהותם של התאומים מילדי גאולה, למשוררים הנושאים את משא הדורות. בשיר "משא הדם" כותב בלפור חקק בספרו "ואז בקץ היוחסין"- 1987:

וְשָׁמַעְתִּי אֲבוֹתַי וְקָשַׁבְתִּי צַעֲקַת הֵדָם:

אַל תִּכְבֶּה צַעֲקַת הַדָּם.

וּבָאוּ אֲבוֹתַי וּצְעָקוּנִי בְּנֹגַהּ הוֹדָם:

אַל תְּכַסֶּה עַל הַדָּם.

אַתָּה תִּשָּׂא הַמַּשָּׂא בֵּן

שְׁמַע שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבֶן.

שָׂא אֶת אֲשֶׁר בְּפִיךָ כְּמַפּוּחַ

שָׂא אֶת הָאֵשׁ שֶׁהֵפִיחָה הָרוּחַ.

 

שְׁלַח יָדְךָ אֶל הַגַּחֶלֶת

וְשִׁים בַּמַּיִם הַמְּאָרְרִים הָאֵלֶּה

וְעַכְשָׁו שְׁתֵה

עֲצוּם עֵינַיִם

וַאֲשֶׁר תִּכְתֹּב יִשָּׂא

אֶת טַעַם הַגַּחֶלֶת וְהַמַּיִם.

לסיכום:

לפי הסיפור המשפחתי־מיתולוגי: לידתם של הרצל ובלפור חקק (בשנת תש"ח) נתפסה כמעֵין פיצוי – דרך של תיקון – ושליחותם של האחים היא דרך נבואית לתת חיים מחודשים, הנצחה לזכר המתים.

 

את שירו 'כל עוד נפשם בי' סיים הרצל חקק במילים:

זֶה יוֹם חַג וּפְנֵי אִמִּי תַּכְרִיכִים לְבָנִים.

אֵין רְפוּאָה וְאֵין סְלִיחוֹת. הֵם מֵתִים הַבָּנִים.

 

הפיצוי נרמז בשורות הפותחות את השיר:

 

שִׂפְתֵיהֶם אֶל מָלֵא, וְקוֹלָם חָסֵר.

 

את המחסור ממלאות שורות הסיום - - התפילה 'אֵל מָלא רחמים' – והשירה שהפכה לשליחות:

הכתיבה שתיתן ביטוי לנפשם:

רָשַׁפְתִּי לַהֲטָם. לַחֲשָׁם בִּי.

וְכָתַבְתִּי כָּל עוֹד נַפְשָׁם בִּי'.