צילום: מארי רוזנבלום

מוזיאון רמת גן –"המקומי" רב- תרבויות בשדה האמנות /  מארי רוזנבלום

 

והפעם, מוזיאון רמת - גן הולך בגדול.

תערוכות שונות של אומנים שונים שמחוברות לרעיון אחד מרכזי.

האשכול החדש תוהה מהו "המקומי"  כאן ועכשיו.

האם מדובר בתיאור גיאוגרפי,  או בהגדרה שבבסיסה מהלך כוחני? בנקודת מוצא "טבעית" או שמא בזירה שבה זהויות מתנסחות, מתנגשות ולעיתים אף נמחקות.

מוזיאון רמת גן לאומנות ישראלית שם לו למטרה לחפש, להציג ולתווך אומנות התוהה על קנקנה של המקומיות ואינה מקבלת אותה כנתון, היא מבקשת להציע ראיה מורכבת, בודקת מה התרחש ומה עוד ממשיך לרחוש באומנות הישראלית. בהבנה שברור שתהיינה נקודות שלא ראינו או הבנו.

בתערוכה הנרחבת הזו , באשכול הזה, נבחנת המקומיות כמאבק על נראות ועל הזכות לספר סיפור, מקום שבו היסטוריות מודחקות שבות ועולות, לא כהשלמה נוסטלגית אלא נסיון להבין .

יוצרי האשכול שאלו חומרים וסיפורים  נחשבים ללב ההוויה , מציעים לחשוב על המקום כמרחב טעון וסדוק המשתנה תמיד, בעל ריבוי עוגנים המתפתחים כל העת.

פירוט התערוכות והאמנים:

אוצרת : שרי גולן

אמירה ז'אן: גלגול נשמות

התנועה: קיבוץ באומנות הישראלית

קיר אמנית, דורון עובד: קווי מגע

תמר שפר: בנה ביתך

האדרת :גילי אבישר, ליאון באקסט, אלכסנדר בנואה, נטליה גונצ'רובה, רותי  

                 דה פריס, איוון יפימוב, סופיה מטבייבה, פיליפ מליאאבין, דמיטרי     

                 סטלצקי,  אלהם רוקני.

 

בחרתי להתרכז בשתי תערוכות.

התנועה

התערוכה נהגתה במהלך השבועות והחודשים שלאחר השבעה באוקטובר 2023, בתקופה בה הקיבוצים תפסו מרכז הבמה ואת ליבה של המדינה. התערוכה מציגה את הקיבוץ מנקודות מבט היסטוריות ועכשוויות, מאירה סוגיות הנוגעות לחיי היומיום בקיבוץ, לתמורות שחלו בו ולהוויה הישראלית כמשולבות אלו באלו.

לתערוכה ארבעה חלקים: מודרניזם קיבוצי, אדם- חצר-נוף, המשותף קיבוץ וקולות יחידים, "לא" ועדת קישוט. המילה "לא"  מהבהבת , כמו תקולה, מרמזת על מורכבות מעמדו של  "אמן הקיבוץ" ועל המתח בין קולו של היחיד לבין המחוייבות לקולקטיב.

עבודתה של האומנית וילנץ הן בעקבות עשרות מפגשים ושיחות שקיימה עם אמניות ואמנים פעילים, בני קיבוצים   וחברי קיבוצים בעבר ובהווה.

 

אמירה זיאן

מאוד סקרנה אותי תערוכתה של אמירה זיאן המצויה בקומת הקרקע במוזיאון, "גלגול נשמה".

זיאן, הינה אמנית דרוזית־ישראלית ואמנית פמיניסטית.

"שבע שנים רזות" של מגיפה עולמית, טבח ומלחמה, הן הרקע לעיסוקה של אמירה זיאן ב"גלגול נשמות".

במציאות של אי-ודאות קיומית היא ממשיכה ליצור, ובעבודותיה מחלחל האיום אל היופי, המוות בחיים והחיים במוות.

התערוכה עוסקת ב"נוטוק" (نُطّق), שמשמעו "לספר". על פי האמונה בעדה הדרוזית, בעוד הגוף כלה, הנשמה נצחית ונודדת בין גופים. העדויות לכך מגיעות לרוב מילדים רכים המעלים זיכרונות, שמות ומקומות מחיים אחרים שבהם מצטלבים עקרונות של רוח וחומר, חיים ומוות. 

זיאן אינה מתעדת את השיחות באורח דוקומנטרי, אלא מציירת כדבריה דרך המצלמה את "הדהוד השיחות ומה שהן חקקו בנשמתי. כל דיוקן הוא עדות פואטית לזיכרון שאינו כתוב, אך חרוט עמוק בבשר ובנשמה". 

בחברה דרוזית מסורתית שבה נשים אינן מצלמות ואינן מצטלמות, הצילום החלוצי של זיאן הופך בעצמו ל"גלגול". החשיפה הארוכה בצילום מהדהדת שכבות זמן וזיכרון ומטשטשת את הגבול שבין גילוי לכיסוי ובין הנראה לנסתר.

 הצילום כ"גלגול" המטמיע תנועה סמויה, מקבל ביטוי מלא בתערוכה זו בעבודת וידיאו-ארט ראשונה המוצגת בשלושה מסכים, העבודה החדשה מהווה שער לנתיב  מדיומלי נוסף בהתחקות של זיאן אחר דרכי מבע לזיכרון החבוי ולנשמה הצומחת.

 "איני מחפשת ראיות ואיני יודעת אם זו אמת או דמיון, אבל דבר אחד ברור לי: יש סימנים שהגוף נושא גם כשההיגיון מתקשה להכיל זאת. ויש נשמות שפשוט מסרבות לשכוח".

בקטלוג התערוכה של אוניברסיטת בר אילן, גלריה ליבר, מצאתי תכנים מעניינים לגבי האמנית המיוחדת הזו. ז'אן נולדה בכפר ירכא שבגליל למשפחה ברוכת ילדים. למדה אמנות וצרפתית באוניברסיטת חיפה לתואר שני. במהלך לימודיה האקדמיים התבלטה בתחום הצילום וזכתה בפרסים ומענקים רבים.

הפרק הראשון במאמר מתאר את "האישה כתרנגולת בחצר" . תפיסת האישה מנקודת המבט הפטריארכלית.

 זיאן חוותה את ילדותה כאישה דרוזית המתגוררת בבית הוריה בכפר, הפער בין הציפיות החברתיות שחלות עליה בחברה הפטריארכלית, אליה היא משתייכת, לעומת רצונה באינדיבידואליות ובהגשמה עצמית.

לימודיה באוניברסיטת חיפה פתחו בפניה פתח לשינוי באיזון המתחים שבין ערכי החברה הדרוזית הדוגלים בנישואין ובהתמקמות בבית, לבין ערכים אינדיבידואליים, המגיעים מתרבות המערב, כגון חופש תנועה וביטוי אישי. המסלול שציפה לה היה דומה לזה של רבות מבנות המשפחות השמרניות שבכפר: חיים שלמים בגבולות הבית והסביבה הקרובה. נאסר עליה להירשם ללימודי השכלה גבוהה, להוציא רישיון נהיגה, להינשא למישהו שאינו בן הכפר או לישון מחוץ לירכא. אך בניגוד לאחיותיה, שהלכו בתלם, זיאן הרגישה כבר בילדותה שהצורך  לטעום מן העולם בחוץ בער בתוכה . מפגש עם עבודותיה של סאלי מאן, צלמת אמריקאית, הידועה בצילומיה הגדולים בשחור לבן, השפיע רבות על זיאן. למשל, בנושא עבודות הבית ובנושאים הקשורים לבית עצמו ולמשפחה.

בעקבות מאן, זיאן בוחנת את החלל הביתי, מערערת על המוסכמות ועל החוקים הפטריארכליים הקבועים בו, ובודקת ומגדירה מחדש את מרכיבי זהותה העצמית.

בצילום משנת 2010 נראית אמירה ישובה בסלון בית הוריה בו היא מתגוררת, סגור בווילונות כבדים. זיאן לבושה בבגד שחור מסורתי, מטפחת מכסה את מחצית פניה, אך עיניה מתבוננות באופן ישיר אל המצלמה ואל הצופה כמתריסות.

בחיי היומיום, זיאן לובשת בגדים מערביים. יחד עם זאת, על מנת לכבד את אימה, איתה היא מתגוררת, היא אינה סוטה בלבושה מהנורמות בחברה הדרוזית. לדוגמא, על אורך החצאית לעבור את קו הברכיים, והכתפיים עד לזרועות צריכות להיות מכוסות בשרוולים. הלבוש בצילום, אם כן, הוא סימלי ומייצג את האישה הדרוזית הספונה בביתה, שאינה יכולה להתלבש אחרת.

 

 

התערוכה שופכת אור חדש על יצירתה של זיאן, ומציגה עבודות מן השנים האחרונות לצד עבודות חדשות בסטילס ובווידאו.

יש לציין כי אמנות הייתה זרה לחברה הדרוזית באותן שנים.

 

האמנות מאפשרת לה לעסוק בעצמה. כמו כן, וכפי שנראה בהמשך מדבריה של זיאן, עולה כי האמנות היא מרחב של בחירה, המקום בו הפרט זוכה לבחור את עיסוקיו

בעבודה נוספת בסדרה - חתונתה של זיאן עם המצלמה, משנת 2010 - מופיעה זיאן מתעדת את עצמה לבושה בבגדי כלה לבנים, מבטה פונה ישירות אל הצופה והיא רוכנת כלפי המצלמה הממוקמת סמוך לליבה.

המצלמה הניצבת על גבי חצובה עומדת במקומו של החתן בצילומי חתונה מסורתיים. בכך היא מצהירה על נישואיה עם המצלמה ועל התחייבותה למעשה האמנות .השמלה הלבנה, שמופיעה בדיוקן העצמי שלה באחת מעבודותיה הראשונות, מסמלת... ...כניסה למקום חדש, מופרד, סגור – חיי הנישואין.

מצד אחד התחברות לחתן, לבעל, למשפחה, אבל בו זמנית גם התרחקות, הימנעות והיסגרות. "הם חושבים שצבע לבן הוא צבע טהור", אומרת אמירה, "אבל אני מכירה הרבה נשים שעבורן השמלה הלבנה משמעותה סגר" קיר האבן שניצב מאחוריה מסמל את הגבול הברור והסוגר של הבית - גבול שהחברה הדרוזית מסמלת עבור נשים.

 

ז'אן זוכה להכרה ולאמון ממוסדות אמנות שונים.

עבודותיה של זיאן מרחיבות את המבע ביחס לשאלות של חיים ומוות ושל גלגולי הקיום שהמציאות מזמנת לנו.

ביצירתה נוכחים גלגולים של הוויה, של חיבור ושל נתק — לא רק בנושאיה, אלא גם במעשה היצירה עצמו. בחירתה האמנותית היא לצלול לעומקו של נושא, ולמצוא דרכים לבטא רגש ומחשבה באופן שיש בו גילוי לצד כיסוי, חשיפה לצד רמז.

כשאני כותבת שורות אלו על אומנות, רוח, עולה הבעיה הנוכחית של אלימות ברחוב ומתחברת לי באיזו שהיא צורה עם האומנות מול קירות אבן.

היא אינה נראית זמנית והיא, לאיטה, הופכת את המקום לחוויה, לתרבות, לאלימות, לפחד.

התרשמה ורשמה

מארי רוזנבלום "בכוון הרוח".