סיפור: 

משקפיים ורודים /אחסאן עבד אל-קודוס מערבית ראובן שבת

 

 

היא חייתה  בעולם שאותו בנתה לעצמה. עולם שאף אחד אחר לא יכול היה לראות. היא ענדה משקפיים ורודים שדרכם ראתה הכל כיפה, עדין ומושלם.

 

יום אחד, חברתה שאלה אותה, "למה את תמיד מחייכת? את לא רואה את הכיעור שממלא את הרחובות? את לא שומעת את הבכי והסבל של האנשים?"

 

היא הביטה בה בשלווה  ואמרה, "אני רואה רק את מה שאני רוצה לראות. כיעור קיים, כן... אבל אני בוחרת להתמקד בפרח שפורח בין ההריסות, ובצחוק שנובע מלב הכאב."

 

חברתה צחקה בלעג סרקסטי  ואמרה-"את חיה בשקר גדול. הסירי את המשקפיים האלה ותתמודדי עם האמת."

 

היא היססה לרגע, ואז הרימה לאט את ידה והסירה את המשקפיים. באותו רגע, היא חשה הלם עז. היא ראתה צבעים דהויים, פנים עייפות ובתים ישנים ורעועים. היא ראתה עצב בעיני העוברים ושבים וחוסר צדק בפינות הרחובות. קור מצמרר שטף את ליבה.

 

היא רצתה לבכות, אך הדמעות כלל לא זרמו . היא הביטה בחברתה, שהביטה בה בניצחון, כאילו אומרת, "לא אמרתי לך?"

 

אבל בתנועה מהירה, היא החזירה את משקפיה. העולם שוב נשטף בוורוד. פרחים פרחו שוב, וחיוך חזר לפניה.

 

היא הביטה בה ואמרה ברכות, "האמת שאת רואה גורמת לך להיות אומלל... והשקר שאני חיה גורם לי לסבול את החיים. למה שאראה כיעור כשיש לי את הכוח ליצור יופי?"

 

חברתה השתתקה, לא מסוגלת  הייתה למצוא תשובה. היא עזב אותה והלכה  משם, בעוד היא נשארה בעולם שלה, אוחזת במשקפיה הוורודים, כי היא הבינה שמציאות ללא חלומות אינה אלא בית הקברות של התקווה.