מסה:

על מלודיה שמשתנה ועל גניבה מוסיקלית / בנימין ( דון) אלקובי

 

 

(" אנשים כמו עכברים

רוצים לצאת מהחורים,

רוצים לעוף כמו פרפרים

להיות לאחרים."

שלמה ארצי).

בעניין השוני לכאורה במוסיקה שבין היום ובין אז, כפי שאנשים מתבטאים : 'המוסיקה של היום איננה כמו המוסיקה של אז ; פעם כתבו מוסיקה יפה, לא כמו היום' , וטענות מעין אלו, ובכן -

האמת מבחינתי ניתנת להיאמר, שלא כך הם פני הדברים. כי היום המוסיקאים, המלחינים והמעבדים אינם  נופלים מאלו שלפני חמשים שנה, למשל,  לא מבחינה מקצועית ולא מבחינת ידע וחינוך מוסיקלי, לפעמים אפילו ההפך ; בוודאי שבאופן כללי האחרונים אינם 'פחות טובים' מהראשונים.

אלא שהאמת נמצאת בנקודה מהותית אחרת : יש משהו במוסיקה הפנימית של הנפש הכללית, האוניברסלית, או הנפש הלאומית, או לחילופין הנפש הפרטית, שמשתנה עם הדורות, ולעולם איננו חוזר על עצמו.

מדובר במשהו בטון הפנימי, בסולם המוסיקלי הטרנסצנדנטי האנושי, שאיננו יכול להישאר אותו הדבר.

הדברים הללו אמורים גם בשאר האומנויות, בפרוזה הנכתבת ובשירה. אומנות לעולם איננה יכולה לחזור על עצמה ( אלא אם-כן זו אומנות אפיגונית או חקיינית, שהיא עשויה להיות נושא לדיון בפני עצמו).

לכן שירים כמו 'מי ידע שכך יהיה' או 'ירושלים של זהב'  או בדומה להם אינם יכולים להיכתב שוב (למי שציפה שאכן ייכתבו שוב ...).

כתבתי כמדומני על- כך .נדמה לי גם שהבאתי את הדוגמה הנאיבית בעיניים-של-היום, על התביעה המשפטית שהוגשה כנגד ג'ורג' הריסון בשנות ה-70, על הגניבה המוסיקלית שהתבצעה לכאורה בשירו האייקוני 'אלי המתוק'.

בסקירה של הפרשה מעל דפי 'להיטון', שאותו קראתי כבחור צעיר, בין יתר הטענות של 'אנשי מקצוע' שגויסו לטובת המשפט, הועלה טיעון, שכיום נראה כטיעון תמים ומגוחך, שכביכול ברבות השנים אפשרויות החיבור בין תווים לשם יצירת מוסיקה חדשה הולכות ומצטמצמות, כך שבמקביל האפשרות של חזרה על תווים של שירים קיימים וגניבה מוסיקלית הולכת ומתרחבת.

זה כמעט עניין מתמטי-הסתברותי, של השאלה כמה עוד אפשרויות של  תווים בחיבור בין-מוסיקלי אפשר עוד לעשות. והתשובה, כמובן, דומה לשאלה, כמה מספרים אפשר לבנות מתוך התבנית המוכרת של 10 הספרות, והתשובה כידוע היא, שאין סוף.

האמת, כמובן, נמצאת במקום אחר, שבמבנה האוניברסלי של נפש האדם ובפיסיולוגיה שלו. כלומר שכמו שהדי.אן.איי וטביעת האצבע האינדיבידואלית איננה ניתנת לשינוי, והיא חוזרת על עצמה בכל הווריאציות של מעשיו של האדם היחיד, כך גם המוסיקה של להקת 'אתניקס', או של 'הברירה הטבעית', או של אהוד בנאי, לצורך הדיון, חוזרת על עצמה, ואם מאזינים לשיריהם ברצף, הם עשויים להישמע כשיר אחד ארוך ארוך ( אגב, אצל הביטלס ואצל דיוויד בואי זה לא  קורה ! ).

התופעה הזו בספרות, בפרוזה ובשירה, פחות רלוונטית. כי כאן המדובר במדיום מילולי כתוב. אבל אכן אפשר לציין, בכל המדיומים האומנותיים, ש   ה ל ך   נ  פ  ש   מסוים וקבוע, מוטבע כמטבע עובר לסוחר, עשוי לחזור  על עצמו ביצירתו של כמעט כל יוצר באשר הוא.

 אז  בוא נאמר כך, בזהירות מתבקשת, כי לא רבים הם האומנים, שבמהלך חייהם  וחיי יצירתם, מצליחים 'לצאת מעורם' ולפתע 'להיות לאחרים', לכתוב באופן שונה וחריג ממה שהם עשו עד כה.