אורציון ברתנא הוא אחד היוצרים הרב־תחומיים והמפתיעים ביותר, שפועלים בספרות העברית בעשורים האחרונים. מסלולו הספרותי נע בין שירה, ביקורת, מסה, מחקר, פרוזה, פנטזיה ועתידנות — וכל תחום כזה קיבל ממנו חותם אישי, מקורי ולעיתים גם פורץ דרך. נדיר למצוא יוצר, שמחזיק בו־זמנית ביכולת לנתח שירה לעומקה, לנסח מודלים פואטיים רחבי־היקף, לכתוב שירה בעלת קול ייחודי, וליצור עולמות דמיוניים שמרחיבים את גבולות הדמיון העברי.

 

 

כמבקר שירה, ברתנא היה במשך שנים אחד הקולות הבולטים והמשפיעים בעיתונות ובכתבי העת המרכזיים. כתיבתו הביקורתית התאפיינה בחדוּת מחשבה, בהבנה עמוקה של מסורת השירה העברית, ובנכונות לגעת גם בנקודות שאחרים נטו להימנע מהן. הוא היה בין הראשונים שניסחו תפיסה סדורה של השירה העברית המודרנית, ובָחן מחדש את המהפכה שחוללו נתן זך, דוד אבידן, יהודה עמיחי ומאיר ויזלטיר — לא רק כמשוררים, אלא ככוחות תרבותיים, שעיצבו תודעה פואטית חדשה.

כמשורר, ברתנא יצר קול אישי, שמחבר בין אינטלקטואליות לרגש, בין תצפית חדה על המציאות לבין חיפוש אחר עומק לשוני ורעיוני. שירתו נעה בין אינטימיות לבין מחשבה פילוסופית, והיא חלק בלתי נפרד מהדיון הרחב על התפתחות השירה העברית בדור האחרון.

ובמקביל לכל אלה, ברתנא היה גם אחד מכותבי הפרוזה החדשניים – ואל לנו לשכוח - מחלוצי הפנטזיה והעתידנות בעברית. הוא כתב, חקר, ערך ועסק בז'אנר זה בתקופה, שבה כמעט לא היה לו מקום במרכז התרבותי. תרומתו לביסוס הפנטזיה העברית כז'אנר לגיטימי, עשיר ורב־שכבתי היא תרומה, שעדיין מורגשת היום. גם כיום, כשהז'אנר זוכה לפריחה, הוא ממשיך לפעול בו מתוך מחויבות עמוקה, בין השאר באמצעות כתב-עת עצמאי שהוא מוביל. בימים אלה יצא לאור גיליון 'נכון' מספר 16.

הייחוד של אורציון ברתנא אינו רק בריבוי התחומים שבהם פעל, אלא ביכולת שלו לראות את הספרוּת כמכלול — להבין את הקשרים בין שירה לפרוזה, בין ביקורת ליצירה, בין מסורת לחדשנות. הוא אחד היוצרים שמזכירים לנו, שהספרות העברית אינה רק רצף של טקסטים, אלא שדה חי, משתנֶה, מלא מאבקים, גילויים, מהפכות ויופי.

היום אנחנו זוכים לשוחח עם היוצר על כל אלה:

על יצירה, על ביקורת, על שירה, על פנטזיה, על מקומו בשדה הספרותי, ועל הדרך הארוכה שעשה — דרך שממשיכה להתפתח גם עכשיו.

תשובותיו של פרופסור אורציון ברתנא חושפות תובנות על ראשית הדרך – והדרך בה הוא רואה את הספרות העברית לאורך הדרך – היא מעוררת השראה. מדהים לראות כיצד למרות התהפוכות בשדה היצירה העברית – אורציון ברתנא מגלה נאמנות לתפיסה, לדרך, לחיפוש מַתמיד אחר השינויים.

 

------------------

 

אתה יוצר שפועל כבר כמה עשורים בכמה זירות ספרותיות שונות. כשאתה מביט על כל המסלול הזה, איך אתה מגדיר את עצמך היום?

האם יש תחום כתיבה, שאתה מרגיש שהוא הבית הראשוני שלך – שירה, ביקורת, מסה, פרוזה, פנטזיה?

 

 

הערה ראשונית -  פנטסיה איננה תחום יצירה, כמו שמהווים – שירה, פרוזה, מסה. פנטסיה יכולה להופיע או לא להופיע בכל תחומי היצירה – שירה, פרוזה, מסה.

"גדול מרב – רבּי, גדול מרבּי – רבּן, גדול מרבּן – שמו". (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות פ"ז). זוהי תשובת גאוני בבל למיון שניתן לחכמים בהקדמת תארים שונים לשמם או בקריאתם בשמם בלבד. הם קובעים, כי מי שנקרא בשמו בלבד הוא הגדול מכולם. ברוח זו, אינני מעדיף תואר אחד על פני האחרים – משורר, סופר, מבקר, מסאי וכן הלאה. אני יוצר, שטוב לו לעסוק בכל  אלה. ואני רוצה להיות מוכּר בשמי בלבד, בכל תחום  בו אני עוסק. התחומים, בהם אני כותב, כולם מאהבתי, מנטיית ליבי. כך, למשל, בדרמה אינני עוסק, כי העניין שלי בה פחות. מחזות מעולם לא כתבתי. מתמיד הרגשתי נוח להתבטא בכל תחומי היצירה בה בחרתי, הכתיבה שאליהם הלכתי, בלי שיכוונו אותי.

מבחינתי, ההבדל בין התחומים השונים הוא ביחס שבין מחשבה ובין רגש בכל אחד מהם - בספונטניות הביטוי שבכל אחד מהם; עד כמה הם נובעים מהתפרצות רגשית וכמה ממחשבה ומתכנון. הנה, מקובל כי שירה היא ספונטנית יותר מפרוזה, ושירה ופרוזה הן ספונטניות יותר ממסה.

ולמרות הכול, ומכיוון שהמחשבה חשובה לי מאוד, אני אשים את הדגש על המסה, על העיון. אנסח זאת כך – הקיום הוא חידה. חידה זו מתפרצת בבן אדם בכל מני צורות, וגם באֳמנות המלה, בספרות. לבטא את החידה מאוד חשוב, אבל לנסות לפתור אותה אולי חשוב עוד יותר. ואם כך, המסה, ההגות, הביקורת הספרותית, שהן כולן פרי מחשבה, אולי חשובות לי מאוד. זהו הניסיון שלי לא רק להיות קיים או להתמודד עם הקיום בדרך התפרצות רגשית, אלא להבין את הקיום להתמודד אתו בדרך המחשבה.

 

 

 

האם אתה מרגיש, שהכתיבה שלך השתנתה עם השנים, ואם כן – מה השתנה בך ככותב?

אני זוכר שסיפרת לנו, כי יש לך חדרי עבודה שונים לסוגי כתיבה שונים...

 

אומר בחיוך – היום אני כותב הכול באותו מחשב נייד שלי.

מה שהשתנה בי ככותב היא ההבנה כי ספרות היא מעבדה מילולית – הניסיון לעשות במילים מה שאי אפשר, אולי – אי אפשר עדיין – לעשות בכלים אחרים. לנסות להבין את הלא מובן, שנמצא בתוכי וגם בכול מה שאני בתוכו.

הלא מובן הפנימי נמצא כל הזמן והוא משמיע את עצמו, את  היותו לא מובן. זו אינה בחירה שלי, אלא זה חלק מהֱיותי. הוא מתפרץ ביצירה. היצירה קיימת גם כדי לתת לו מוצא. אבל אל הלא מובן הפנימי אפשר להתייחס גם בצורה שכלית יותר, בניסיון להתמודד אתו על  ידי הבנה מסוימת שלו. לכן, במשך השנים אני שם דגש יותר ויותר על אותם תחומי כתיבה, בהם אני יכול, באופן ישיר יותר, להביע מחשבה על המופלא, על הלא מובן.

בזה כתיבתי השתנתה – פחות שירה ויותר מחשבה והגות, כשהסיפורת נעשית יותר הגותית.

 

 

כשאתה קורא היום שירה עברית חדשה, מה הדבר הראשון שאתה מחפש בה?

 

אני מחפש בה שינוי מהמוכּר לי; שינוי שיש בו איזושהי משמעות חדשה, אחרת. בעוונותיי, אודה, כי ככל שאני מחפש, אינני מוצא. שירים טובים אני בהחלט מוצא, אבל אני לא מוצא את המשורר שישַנה מהלך. אני מצפה לשינויים אפשריים שונים, חדשים, מגוונים. אביא דוגמא או שתיים.

דוגמא אחת, שחסרה לי, היא שירה של עתידנות ברוח מדע בדיוני. שירה שתציג מצבים עתידיים.

דוגמא אחרת היא שירה, שתתמודד עם הזהות הלאומית המשתנה, שירה שתציג סמלים לאומיים עכשוויים.

דוגמא שלישית היא שירה ש"תשחק," במירכאות "משחקי מחשב," גם כן במירכאות. משמע, שירה שהכותב אותה יעודד את הקורא בה לשחק בה, להוסיף או לגרוע וכדומה, ובכך, יהפוך את המעורבות של הקורא בשיר ללגיטימית, ואפילו מעודדת על ידי הכותב. והשיר יוכל להיות איזשהו דיאלוג בין כותב לבין קורא.

מובן, שאמירות אלה שלי הן כוללניות מאוד, ויש לפרט והסביר, כי הביצוע של רעיונות אלה טומן קשיים מסוגים שונים.

 

 

 

האם אתה מרגיש שהשירה העברית נמצאת בתקופה של התחדשות או דווקא של פיזור ואובדן קני מידה לשירה?

 

לפחות השירה שאני מכיר, עברית וגם לא עברית, נמצאת בעמדה פחות טובה ביחס לצורות אמנות אחרות, שהתפתחו בעשורים האחרונים.

השירה העברית נמצאת, אכן, בתקופה של פיזור ואובדן קני-מידה – גם אלה של הקורא וגם אלה של המבקר והמפרש, אבל קודם כל – נקראים לי בה היעדר קני-מידה, היעדר נוכחות מסוימת בה של כוונות, של קני-מידה של המשורר עצמו או של המשוררת עצמה.

התשובה לשאלה זו צריכה ממש להיות משולבת בנושא השאלה הקודמת, שאלה שלוש, ובתשובה שלי לשאלה זו – מה אני מחפש בשירה עברית חדשה ונוצרת. אני מעריך כי בקנה-מידה עתידי תיראה שירת זמננו כתקופת מעבר. מעבר אל מה? – עדיין אינני יודע. ואולי בכלל, בהכללה, כל התרבות האנושית עומדת להשתנות בקרוב.

 

 

בראשית דרכך הביקורתית התייחסתָ באופן חד ומנומק למהפכה של המשוררים המודרניים, אלה שביקשו לערער על המודל הקלאסי ולהציע שפה פואטית חדשה. היו מי שראו בביקורת שלך באותן שנים לא רק דיון פואטי, אלא גם עמידה מול רוח התקופה.

— האם אתה מרגיש, שהעמדה הזו הייתה שווה את המחיר של הביקורת שנמתחה עליך אז, או שאולי היית מנסח אותה אחרת היום?

 

לא שיניתי את דעתי, את הֲבנתי. גם היום נראה לי כי בעצם ערעורה על מתכונות קיימות קודם לה, השירה העברית, הישראלית, לא הרחיבה את תחומיה. הערעור על העבר איננו, בהכרח, עיסוק בצורה עמוקה יותר, בנושאים רחבים יותר או בפנייה אל קהל רחב ומגוון יותר. להיפך, המשורר נעשה עוד  יותר בודד. הקשר בין המשוררים התרופף, מסגרות חברתיות של שירה נחלשו.

לא התכוונתי להתריס, למרוד, למשוך תשומת לב בעצם הצגת עמדה אחרת, אלא חשבתי והרגשתי כי מבחינה לשונית כדאי ששירה תהיה פיגורטיבית וסמלית, ומבחינות אחרות, כדאי שבשירה תהיה אמירה, תהייה משמעות מיוחדת לה, משמעות חדשה, שתוסיף משהו על הקיים.

אישית, אינני מצטער על מה שעשיתי אז. עשיתי זאת אז מתוך אמונה במחשבותיי על תרבות ועל מקום השירה בתוכה. ומחשבות אלה לא השתנו. אפשר שהייתי משנה במשהו את הניסוח, אבל זה טבעי, כי גם אדם משנה את ניסוחיו ככל שהוא הולך בשנים, וגם תרבות משנָה את שפתה במשך שנים. 

אחת התוצאות של מה שכתבתי כאן היא הֵעלמות-הֵאָלמות של משוררים בתרבות. אין להם נוכחות.

 

 

איך אתה רואה היום את תרומתם של זך, אבידן, עמיחי ויזלטיר – האם הם עדיין נקודת ייחוס מרכזית. האם הֲנפַת נס המרד בעת פריצתם לשדה הייתה מוקדמת מדי, האם נמצאה דרך חלופית למהפכה שלהם?

 

לפני שאעֱנה על שאלה מתבקשת זאת, נראה לי כי כדאי גם לסייג ולומר, כי ארבעת המשוררים, שהוזכרו כאן, וגם אחרים בני דור תרבותי זה, אינם זהים זה לזה ביצירתם, וכי עצם השאלה על תרומתם אינה שאלה על תרומה אחידה. הביקורת הרבה שיש לי על שירה זו, אינה חלה באותה מידה על כל אותם משוררים ועל כל שירותיהם.

ואם להכליל, אלה שירות שהעיקר בהן היה הרחבת תחומי השירה הלירית מכל הבחינות – אפשר לכתוב גם בלשון שלא הייתה מקובלת עד לדורם, גם במבנים לשוניים שלא היו מקובלים,  וגם על נושאים שלא היה מקובל לכתוב עליהם. כבר אז היה, לדעתי, הבדל רב, בין הכיוון החדש שהוא לגיטימי, לבין המימוש שלו, ש"שפך את התינוק יחד עם המים."

הנפת נס המרד לא הייתה "מוקדמת", במירכאות או בלי מירכאות, קודם כל משום ששירה היא מדד רגיש לשינויים בתרבות, שינויים בהשקפת עולם, ובישראל, אולי עוד יותר מאשר במקומות רבים בעולם המערבי, היו שינויים תרבותיים רבים.

מעבר לכך, כבר בעשור הראשון לקום המדינה, ואחר כך – יותר ויותר מהר בכל עשור חדש, יורדת קרנה של השירה; ממבשרת היא הופכת לשוליים. לכן, לא נמצאה גם דרך חלופית למרד שלהם, משום שלא היה עוד עניין בַּשירה. פשוט כך, עד כמה שזה מר ובוטה ונוקב.

 

על נושא הביקורת   

בעבר הייתָ דמות מובילה בביקורת השירה בעיתונות הממוסדת.

האם אתה מרגיש שהשדה הספרותי השתנה באופן שלא הותיר מקום לדור שלךָ, או שמדובר בתהליך טבעי של חילופי דורות?

 

השדֶה הספרותי השתנה באופן שאינו משאיר כמעט מקום, לא לביקורת בכלל, ובפרט, בוודאי לא לביקורת שירה.  זאת, כפי שניסחתי קודם, גם כפועל יוצא מהתמעטות מקומה של השירה הישראלית. אם הסיפורת קיימת, הרי השירה והביקורת כמעט ואינן קיימות עוד.

בנוסף, השתנות זו אינה השתנות דורות או חלופת דורות, אלא העברת הספרות מהדף המודפס, הקבוע, הסופי, אל המחשב ואל הבינה המלאכותית בו.

בדורות האחרונים שלטה המילה המודפסת על נייר, בגלל הכוח הטכני של ביצוע הטקסט – כוח שהלך וגדל. הקורא קיבל לידיו טקסט מודפס על נייר. היום הוא יכול לקבל טקסט אל המחשב, וכל היחס שלו אל הטקסט משתנה. כמו כן הטקסט עובר אל מסך פרטי של הקורא, שיכול להוריד ולהעלות  עליו מתוך בחירות רבות, שוטפות.

אם כך, זה לא כל כך חילוף דורות. זה חילוף תרבות יותר מאשר חילוף דורות.

 

 

וכמה שאלות על  מקומך בשדה הפנטזיה והעתידנות

 

ונעבור למגרש, שנראה כתחום שבו אפשר לראות בך פורץ דרך – כל הנושא שקשור בפנטזיה, עתידנות. מה משך אותך לשם.

 

אני יכול לומר שזו "שאלה מוזרה".

כדי להמחיש אני מציע, קודם כל בין פנטסיה לבין עתידנות, ושנפתח בעתידנות:

תמיד אנשים תלו תקוות בעתיד, שיהיה טוב, ובעיקר – שיתגשם בו מה שאין בהווה ובעבר, והוא יהיה תיקון, תרופה, לעבר ולהווה. אמונות דתיות, למשל, על פניהן השונות, הן חיפוש תיקון בעתיד.

מה שמעניין בעתידנות של הדורות האחרונים הן בכך שיש גוונים של "עתידנות" אלה. אין מדובר ביצירות דתיות. האמונה הדתית יודעת, מהו עתיד טוב ומהו עתיד רע, ולמה על האדם הטוב לצפות בעתיד. לעומת זאת, עתידנות היא הסתכלות הרבה יותר פתוחה בעתיד. משמע, עתידנות היא גם מחשבה, כי בכל תחום ותחום, ובכלל זאת, למשל, גם התחום הדתי, אנחנו חיים הנחות יסוד שלנו, מהן אנחנו צמחנו, אבל העתיד צופן שינוי פרדיגמות – שינוי הנחות יסוד, עליהן בנוי המדע היום, עליהן בנויה התרבות האנושית היום.

עיסוק בִּדְיוֹנִי בעתידנות הוא דרך אחת להתקרב אל העתיד, לנסות להיות קרובים יותר לְשָׁם הבלתי ידוע. ספרות היא מעבדת מחשבה ורגש, וספרות פנטסטית במיטבה – כי לצד מיטבה של ספרות פנטסטית קיימות בה גם תופעות והופעות מוגבלות רבות מאוד  – ספרות פנטסטית במיטבה היא ניסיון לגעת במעניין ביותר את האנושי, והוא - הַבָּאוֹת לקרות, "מה צופן העתיד". כאמור, זהו שילוב מדהים של אמונה, מחשבה הגותית, מדע עכשווי ועוד. 

 

 

אתה מזוהה כמי שסלל דרך בתחום הפנטזיה העברית. ובכל זאת, בכנסים ובפאנלים בתחום לא תמיד מזמינים אותך. איך אתה מסביר את הפער הזה?

 

על שאלה, כאילו עדינה, זו אני יכול לענות מאוד בפשטות  ובקלות. אין לי עניין להופיע בכל כנס, שעניינו פנטסיה עברית, כי הפנטסיה בעברית רחוקה מלהיות במקום בו אני חושב שהייתה יכולה להיות, וגם צריכה להיות.

המטרה אינה להופיע בכנס, אקדמי ולא-אקדמי, שעניינו פנטסיה עברית. המטרה צריכה להיות שינוי הכנסים האלה, שינוי היחס לפנטסיה ולאפשרויותיה בעברית. וזה גדול ממני, כי זה דורש שינוי דפוסי מחשבה, ולא פחות מזה – שינוי תבניות תרבותיות, בהן עוסקים אנשים רבים שקשה יהיה לשנות אותם. לכן, אין לי עניין במריבות שווא, אלא בעשייה אישית בכיוון, שנראה לי נכון.

אשמח להופיע בכנסים המתקיימים בימינו, אבל אין זה מהותי בעיניי, כי כנסים מהותיים, בנושאים אליהם מתקרב המין האנושי, בינתיים, ככל שאני יודע, אינני רואה מתקיימים; בוודאי לא בישראל.

 

 

על תחושת שייכות, אגו ויחסים עם הממסד הספרותי

האם היו רגעים שבהם הרגשת שהשדה הספרותי דחק אותך כדי לקדם יוצרים אחרים - האם אתה חושב שהביקורת הישירה שלך לאורך השנים יצרה לך מתנגדים, ושזה השפיע על מקומך?

 

כך אני חושב בביטחון מלא. אענה כאן גם על מה שאני נשאל בשאלות אחרות שהצגתם כאן – הביקורת הישירה שלי יצרה לי מתנגדים, וזה השפיע על מקומי, אבל לא הייתה לי ואין בפָניי דרך אחרת. אני יכול להביע רק את מה שנמצא בי; אחרת אין להבעה שום ערך והיא, ממילא, לא תחזיק מעמד אצלי.

אני רואה שדה ספרותי, שיש בו מוגבלויות שונות. לוּ יכולתי ליצור שדה ספרותי אחר בעברית, שיתקבל ויחליף את הנוכחי, וודאי, שהייתי עושה זאת. אבל כוחותיי מוגבלים, ובמסגרת האפשרית, אני מביע את הביקורת הישירה שלי. בוודאי, שאני רוצה להיות מקובל, להיות במרכז של תרבות, אבל אם אינני מקבל תרבות זו, מה הטעם להיות במרכזה? הביקורת, שאני מותח, היא התרומה העיקרית אותה אני יכול לתרום לקורא, כי אפשר שיימצא קורא, שייקח את דבריי וימשיך אתם הלאה.

 

 

האם יש משהו בקריירה שלך שהיית עושה אחרת – לא מתוך חרטה, אלא מתוך חוכמה של ניסיון?

 

זו שאלה שנוח לענות עליה, גם בגלל ניסיון שנרכּש, אבל גם מתוך שינוי באישיות, שחל לא רק בגלל ניסיון אלא גם "ביולוגית," הגוף עצמו משתנה...

לעצם התשובה – על תפישת העולם שרכשתי עם השנים, תפישת עולם שלמדתי וגם לימדתי אותה, על זו אינני מתחרט כלל. זו – שכאן אנחנו מדברים עליה כעל עתידנות, כעל פנטסיה – לא רק שלא השתנתה, אלא אפילו הולכת ומתחזקת בי, ואני חושב שאני מציג אותה בצורה יותר ויותר מבוססת. אני שלם עם מה שיצרתי, עם מה שחקרתי ועם מה שביטאתי לאורך השנים.

מה שהייתי עושה אחרת הוא ההתבטאויות החברתיות – בגופים שונים, בהם אני חבר ובהם הייתי חבר, הייתי מקדיש את עיקר מאמציי, ואכן, כך אני עושה היום, לנושאים עצמם, ולא למעמד החברתי, לדרך בה אני רואה שנושאים אלה מתקבלים, לעומת הדרך בה הייתי רוצה שיתקבלו. אינני חושב שאני איש מריבה, אבל אני מוחצן, פועל כלפי מה שסביבי ומבקש מאוד להתקבל על-ידו. יכול להיות בדיעבד, שהייתי מנסה להיות פחות מעורב חברתית, פחות מתחרה, פחות שם דגש על מעמד, ויותר מקדיש את הזמן לנושאים עצמם. ומזה זמן רב, כך אני נוהג.

 

 

מהו הדבר שאתה הכי גאה בו לאורך כל שנות הכתיבה...

 

אני גאה במקוריות. מקוריות זו היכולת שלי להסתכל בתוך עצמי, לראות את תבניות המחשבה שלי, לנתח אותן ביושר, במלוא היכולת שלי, ולתת להן את מלוא הביטוי ללא חשש ממה שמקובל. תבניות המחשבה שלי נוטות לעתידנות, לפנטסיה, אל מעבר לעולם המקובל הנוכחי. כלומר, לכתוב על עולם, שאינו המציאות המקובלת, ובאופן שנותן ביטוי לעניין שמעבר למציאות – לכתוב בצורה לא-ריאליסטית על מציאויות לא-ריאליסטיות.

כך עשיתי בכל התחומים בהם יצרתי, בהם כתבתי. הדבר בולט במחקר, במסה ובביקורת, שכן בתחומים אלה האמירה הרבה יותר ישירה, ברורה, ומטרתה להבהיר לקורא רעיונות באופן ישיר, גלוי. אבל הדבר קיים גם בסיפורת שכתבתי ואני כותב, שתיארה על-מציאות, ביחס למציאות המקובלת בזמן בו כתבתי, ובו אני כותב.

גם בשירה כך, אבל הרבה פחות ברור בשירה, שעצם המבנה הפיגורטיבי והמטפורי שלו, עושה את השיר, מלכתחילה, מֵעֵבֶר לתיאור מציאות נתונה. השיר הוא מעין צופֶן, וצופן זה עשוי להיתפש על ידי הקורא אותו כנמצא מעבר למציאות; וזאת, בזמן שהמסר של השיר, שלא כלשונו של השיר, במרבית המקרים הוא מציאותי, קונקרטי, מתבטא במציאות נתונה, מוכרת לקורא, ומתאר אותה.

 

 

האם יש פרויקט עתידי שאתה מרגיש שהוא עדיין מחכה לך?

 

אין לי, כלשונך, "פרויקט" שהוא מוגדר. כפי שכבר חזרתי והדגשתי, כל היות אנושי הוא מהלך של השתנות מתמדת. לא תמיד השתנות זו ברורה, אבל היום, בחצי הראשון של המאה ה-21, ההשתנות מודעת ומודגשת. אני מצפה לַחֲווֹת השתנות זו, שעדיין אינני יודע מהי,  וחושב שאֶצור בהתאם לה. ההשתנות תהייה גירוי לו אני מחכה, ואתגר שבוודאי לא אברח ממנו.

 

 

האם אתה מרגיש שהסיפור שלך עדיין נכתב, או שכבר כתבת את הפרקים החשובים ביותר?

האם היית רוצה בשלב כזה להתמקד רק בפן אחד של יצירתך?

 

שאלה זו מאוד דומה לקודמת, ומוצגת מזווית קצת שונה. אנסה לענות עליה מתוך הזווית שהודגשה כאן.

אף פעם לא ראיתי "מכסת שליחות," אותה אני צריך להשלים. כלומר, תכנית  אותה אני צריך לפחות להציג בפני קוראים אפשריים. ברור לי כי יצרתי כיוון, דרך, וכי אני רוצה להמשיך ללכת בהם, ולקוות, כי גם אחרים ילכו. אכן, יצרתי כיוון והוא ישנו. אני רוצה להרחיק בו עד כמה שאוכל. אני לוקח בחשבון כי גם מתוך שינויים במציאות וגם מתוך שינויים בי, דעותיי, מחשבותיי, מטרותיי – תשתנינה. אני בדרך.

אשר להתמקדות, אענה על דרך השלילה – מהכיוונים השונים בהם עסקתי, השירה נראית לי היום משנית, גם בתפקידים, שהיא ממלאת בעולם האנושי, גם בצרכים האישיים שהיא ממלאת אצלי.

 

 

איך היית רוצה שיזכרו אותך בעוד עשרים שנה?

 

למה אתה מגביל אותי לטווח של עשרים שנה,  משמע שבעוד עשרים שנה, מסיבות שונות, לא אכתוב עוד? בסך הכול, אני חושב מעט מאוד בדפוס של "בעוד עשרים שנים", ובכלל זאת, לא מתעניין ב-"איך יזכרו." אני רוצה לעשות עכשיו, ואני עושה כמה שאני יכול, כאמור,  בעיקר בכיוונים של פנטסיה ושל עתידנות.

 

 

על תחושת שייכות, אגו ויחסים עם הממסד הספרותי

האם אתה מרגיש, שהיום אתה כותב מתוך חופש גדול יותר, או מתוך מאבק על מקום שלא תמיד ניתן לך?  ראינו לאורך ההיסטוריה יוצרים גדולים שלא זכו לכבוד ולמעמד הראויים להם.

 

אני באמת אינני יודע מאיזו סיבה, אבל המקום שניתן לי לא כל כך מעסיק אותי. בוודאי מעסיק אותי היום הרבה פחות, משהעסיק אותי בתחנות שונות, אותן עברתי בחיים. אני רואה איך נשכחו יוצרים שזכו בהערכה גדולה, מקיפה. אני רואה איך נורמות רעיוניות משתנות, איך הספרות משתנָה, איך הרגלי הקריאה של הקוראים משתנים. אני עושה, מה שאני חושב שעליי לעשות - ודי לי. אישית, אין לי יומרה לשנות תחנות. נראה לי גם שאין אדם שרואה בהווה, בבירור, "תמונות מן העתיד." 

 

 

יש בהיסטוריה הספרותית סיפורים של הערכה שגויה משיקולים זרים – שנדרש תיקון עוול  - האם יש לך תחושה כזאת – שמורה לך הערכה על המאבק שלך להכרת ערכה של שירת אביך  ב' מרדכי. כתבת לא פעם על תיקון העוול הספרותי.

 

אני שׂבע רצון וגם שמח שכתבתי על שירת אבי - וכי עשיתי כמיטב יכולתי שתיזכר. כשיוצר מוכּר בחייו, הוא זוכה. כשהוא מוכּר לאחר מותו, הקוראים זוכים. לכן, כשרציתי, במקרים שונים, לתקן עוול, רציתי לעשות זאת קודם כל למען הקוראים בהווה, למען ההיסטוריה של הספרות, וגם למען היוצר, בין אם כאדם חי, בין אם כדמות ספרותית. דבר אחד הדגשתי, ואני רוצה לחזור ולהדגיש בזירת אבי – זו שירה מטאפיזית, שירה העוסקת באנושי, ביהודי, בישראלי מהיבט "שמעל לזמן". אולי ממנו ירשתי את הנטייה לפנטסטי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מהו הדבר שאתה הכי גאה בו לאורך כל שנות הכתיבה? האם הכישרון שלך להתפרס על תחומים רבים לא עצר אותך מלממש צד מרכזי כמו השירה או כתיבת סיפורת?

 

כמו שניתן להבין ממה שעניתי עד כאן, מרבית תחומי הכתיבה שלי חשובים לי – לא באותה מידה חשובים, אבל כולם חשובים. ברור שהמסה, הביקורת, הסיפורת חשובות לי מאוד. השירה אולי קצת פחות,  או – חשובה מסיבות אחרות, אישיות. מסה, ביקורת, סיפורת - אני כותב כִּפנייה לבני אדם. שירה אני כותב, קודם כל, כשׂיח עם עצמי.