מסה:

על המלאך פוטה / אבינועם חקלאי

במסורת היהודית הקדומה, ובמיוחד בטקסטים של "ספרות ההיכלות והמרכבה" (כגון "ספר שר תורה"), מופיע המלאך פוטה (או פוטא) כשר השכחה. בעוד שמלאכים כמו יופיאל מופקדים על הזיכרון והחוכמה, פוטה הוא זה ש"מטמטם את הלב". המקורות המיסטיים מנחים את הלומד להשביע את שר התורה כדי שזה יגרש את פוטה, מתוך תפיסה שהשכחה היא אויב שיש להכניעו. אולם, הפסיכואנליזה תחשוף כי פוטה הוא למעשה הסוכן המכונן את הסובייקט דרך פעולת הצימצום והמחיקה של ההתענגות.

עבור פרויד, הזיכרון אינו ארכיון פסיבי אלא מערכת של עקבות. בחיבורו "פרויקט לפסיכולוגיה מדעית" (1895), הוא עוסק במושג ה-Bahnung (פילוס נתיב או "הדלקה ראשונית"). זוהי היצירה של נתיבים במערכת העצבים דרכם זורמת האנרגיה הנפשית. אך העודף של אותה הדלקה הוא תמיד טראומטי.

כאן אנו פוגשים את מה שפרויד כינה "טבור החלום" (Nabel des Traums). ב"פירוש החלומות", הוא מציין שבכל חלום ישנה נקודה שאינה ניתנת לפירוש, מקום שבו החלום נוגע בלא-ידוע. פוטה הוא המלאך השוכן בטבור הזה; הוא המייצג את הנקודה שבה הזיכרון והפירוש נפסקים, והדבר עצמו נותר חסום בפני הייצוג.

ז'אק לאקאן מציב את פוטה בעמדת הפונקציה של השם-האב (Nom-du-Père). המנגנון המרכזי כאן הוא פעולת ה"סירוס הסמלי", שבה הסובייקט נאלץ לוותר על ההתענגות (Jouissance) – אותה עוררות טוטאלית, ראשונית והרסנית (בהוראה הראשונה של לאקאן) – כדי להיכנס לעולם השפה.

השכחה שמטיל המלאך פוטה היא למעשה פעולת ההדחקה הראשונית המכוננת:

1.         החור בזיכרון והטבור: כמו שהמלאך סוטר לתינוק על פיו (לפי המדרש בנדה ל' ע"ב) ומשכיח ממנו את תורת הרחם, כך שם-האב קוטע את הגישה הישירה להתענגות המוחלטת. זהו ה"טבור" שלא ניתן למילול – המקום שבו השפה נאלמת. כלומר התפר או הקשר שיוצרים את הטבור.

2.         לידת האיווי: מתוך השכחה הזו נולד האיווי (Désir). האיווי הוא תמיד איווי למשהו שאבד, לשארית שפוטה השכיח מאיתנו.

כאן נחשף פן נוסף ופרדוקסלי של פוטה. לאקאן מדגיש כי לצד ה"אב הסמלי" (החוק), קיים גם האב הקדמון של הסופר-אגו. בניגוד לחוק כגבול וכמווסת , הסופר-אגו הלאקאניאני מטיל ציווי פרדוקסלי: "התענג!" (Jouis!).

מחיקת ההתענגות על ידי פוטה פועלת כאן במתח שבין שני קטבים:

• מצד אחד, הוא משכיח את הדרכים להגיע להתענגות הממשית, ובכך מגן על הסובייקט מכיליון.

• מצד שני, הוא פועל בשירות ציוויי האבות הקדומים – אותם קולות פנימיים שאינם מרפים. הסופר-אגו משתמש בשכחה כדי למחוק את ההתענגות ולהחליף אותה בתחושת אשמה אינסופית על כך שמעולם לא התענגנו מספיק. פוטה, במובן זה, הוא המלאך שמוחק את היכולת לספק את הציווי, ובכך משאיר את הסובייקט במרדף מתמיד סביב הטבור של חסרונו עד כדי אשמה על האיווי ועל החיים עצמם.

בעוד שחכמי המרכבה ביקשו לגרש את פוטה כדי להתאחד עם ה"דעת" המוחלטת, הפסיכואנליזה מלמדת שנוכחותו הכרחית אך פרדוקסלית. השכחה של פוטה היא הוויתור על ה"הדלקה" הטוטאלית, ובו זמנית היא המנגנון שדרכו פועל הסופר-אגו על הצד הסמלי המווסת שבו, היודע גם למחוק את תל שברי ציוויי האבות בו בזמן שהוא מצווה להתענג בשם רעב , שאף חלקיות אינה משביעה.

המלאך פוטה הוא השומר על ה"טבור" – אותו חור בזיכרון שסביבו אנחנו בונים את סיפור חיינו, בין החוק המגביל של האב לבין הציווי הבלתי אפשרי של האבות הקדומים.

במקום שבו פוטה חותם בין החוטם לבין השפה העליונה של הפה, שם נפתח המרחב לאיווי, אך שם גם נשמע הד ציווי ההתענגות של הסופר-אגו.

אבינועם