מאמר:

על סרחיו ביסיו  /אבי כהן

( הדיסטורשיין שרצה להיות סימפוניה )

סרחיו ביסיו הוא מן השמות הזוהרים של הספרות הארגנטינאית העכשווית: סופר עטור מוניטין, מתורגם לשפות רבות, אהוד על קוראים ומבקרים, וגם בישראל הוא זוכה לדחיפה נלהבת מצד הוצאת תשע נשמות, שהוכיחה שוב ושוב את חדות טעמה ואת אומץ ליבה הספרותי. אלא שאצלי, דווקא מול ההילה הזאת, הקריאה בו עוררה בי כמעט מן הרגע הראשון תחושת אי נוחות. לא מפני שחסרים אצלו כישרון, תעוזה או תנופה, אלא מפני שמשהו בטקסטים שלו נותר, בעיניי, לא אפוי דיו: כאילו הסיפור עבר רק חצי בישול, ובתפריט שהובטח בו עומק, הוגשה לי בעיקר תנופה, ופרוזה שממהרת להבריק לפני שהספיקה להבשיל. ובמקרים כאלה אני משתדל לא לסמוך רק על האינסטינקט: אני קורא, אוסף, מצליב, מהרהר -  ואז מתיישב לכתוב, את מה שהקריאה ידעה כבר לפני.
'קריאת התגר' הראויה על סרחיו ביסיו איננה צריכה לצאת מגרונם של שומרי סף מוסרניים – כאילו עצם נוכחותם של מין, אלימות, פרובוקציה או שיבוש צורני  בסיפורת יכול לשמש כתב אשמה -הם לא! הבעיה אצל ביסיו, לפחות בעיני קורא המבקש מספרות לא רק מתח אלא גם עומק, נעוצה במקום אחר לגמרי, אשמה המצביעה על כך שהפרוזה שלו ממירה שוב ושוב את מלאכת הפירוש במלאכת האפקט. גם כשביסיו מצהיר, כפי שמריאנה אנריקס מביאה מפיו, ש"רעיון היעילות מעורר בי סלידה..." (la idea de lo eficaz es repugnante), הספרים שלו פועלים לא פעם דווקא על פי חוקי היעילות: פתיחה חדה, הלם מחושב, קצב מהיר, ודחף קבוע להחזיק את הקורא במתח. זהו פרדוקס יסודי: סופר המתייצב לכאורה נגד ספרות "אפקטיבית", אך כותב לא פעם מתוך תחביר של הלם, של מסך, ושל תגובה מיידית. כבר כאן מתחיל הקושי ההרמנויטי, קרי טקסט המבקש להכות בך מהר מדי, מסתכן בכך שלא יאפשר לך להבין דבר לעומקו.

מריאנה אנריקס ניסחה את ההסתייגות הזאת בדיוק מרשים. בביקורתה על Era el cielo היא אינה שוללת את כישרונו של ביסיו; להפך, היא מודה שיש לביסיו כישרון מובהק לדיאלוג ולקצב ("Bizzio tiene un evidente don para el diálogo y el ritmo"). אלא שאצל אנריקס זו מחמאה וקוץ בה, משום שמיד אחריה היא קובעת שהספר נראה כמו רומן חצי גמור ובמרכזו מספר עצל.

Era el cielo parece una novela a medio terminar, con un narrador perezoso que olvida   "

Personajes por el camino y carece de herramientas técnicas o emocionales para profundizar."

זה אינו עלבון מקרי  לדעתי אלא אבחנה חדה: ביסיו הוא רב אמן בהזזת סצינות, אך מתקשה לשאת את משקלן; הוא יודע להבריק, אך לא תמיד להעמיק; הוא יודע למשוך את הקורא אל תוך תמונה חזקה, אך לעיתים קרובות מדי משאיר אותו עם תנועה במקום עם משמעות. ומכאן שלדעתי כישרונו נעשה בעבורו גם חסם עליון,  הזריזות הסגנונית אינה מתפתחת לתודעה מורכבת, אלא מחפה על העדרה. די להיזכר , למשל, ב- Era el cielo: ביסיו פותח את הרומן באחת הפתיחות האלימות והמטלטלות ביותר שנכתבו בפרוזה הארגנטינאית העכשווית - המספר שב הביתה ורואה את אשתו נאנסת, ואז השניים כמעט שאינם מדברים על כך כלל - ומאותו הרגע נבנית מתיחות עזה של שתיקה, אובססיה והידרדרות נפשית; אלא שדווקא כאן מתברר הפער שעליו עמדה אנריקס: הסיטואציה עצומה, הכוח הדרמטי מיידי, אבל לא פעם נדמה שהפרוזה נמשכת אל הדיסטורשן  העלילתי, יותר משהיא נושאת את מלוא משקלה הרגשי של הסצינה, כך שסצינות שלמות כמו זו , נשארות  לעיתים אצל ביסיו במעמד של הלם וניתוק במקום להיפתח לגמרי לתודעה מורכבת המאפשר פיענוח מעמיק יותר.

מן הזירה הדרום אמריקאית האקדמית באה אבחנה חריפה עוד יותר. סילבינה סנצ'ס, בקריאתה ב-Rabia, טוענת כי אצל ביסיו הרוויה נעשית סימן גלוי מדי של הסטריאוטיפ , ומוסיפה שהעודף כתוצאה מאותה רוויה הוא סימפטום של ריק , ומכאן שמעט מאוד אפשר לדעת על האחרים, כאשר אינם חדלים להיות מדוברים בידי חזרותיה של הדוקסה - שהינה החזרה העיקשת של הדעות, הקלישאות והסטריאוטיפים של החברה על האחר.

Porque el exceso es síntoma de un vacío: muy poco es lo que podemos conocer"

 de los otros cuando no dejan de ser hablados por las repeticiones de la doxa."

קשה לחשוב על נוסח מדויק מזה לבעיה המרכזית של ביסיו: לא החומרים הקשים שבהם עוסקים סיפוריו הם הבעיה, אלא האופן שבו הם נערמים לכדי עודפות שאינה תמיד מייצרת מורכבות ומכאן שמסגירה לא פעם דלות ושטחיות . במקום שבו הספרות אמורה לקרב אותנו אל האחר, גם אל הבלתי מובן, אל מה שמסרב להיסגר בתוך דימוי מוכן מראש, ביסיו נוטה לעיתים להעמיס עוד ועוד סימנים עד שהאחר נעשה פחות דמות ויותר סכימה. המתח בין קרבה לריחוק, בין ראות לעיוורון, זה שאמור היה להוליד הכרה, מסתיים לעיתים קרובות בהחלקה אל הסטריאוטיפ. לא עודף של ידע יש כאן, אלא עודף שמסווה העדר ממשי של הכרה.
נמחיש זאת על ידי  עיון קצר ב-Rabia  שם הרעיון הסיפורי מבריק - חוסה מריה, פועל בניין שהרג את מנהל העבודה שלו, מסתתר במשך שנים בבית שבו אהובתו רוזה עובדת כמשרתת, משגיח עליה מלמעלה, גונב מזון, מתערב מדי פעם באלימות, ונשאר עד סמוך לסוף עד ראייה נסתר לחייה - גם כאן העוצמה המבנית של הסיטואציה קודמת לעיתים לעומק האנושי שלה; רוזה נמסרת לא פעם דרך מבטו החלקי, הכלוא והקנאי של חוסה מריה, ולכן במקום היכרות מלאה עם דמותה מתקבל לעיתים מנגנון של מבט יעיל מאוד אך חסר, עניין שמתחבר לקריאתה של סילבינה סנצ'ס, שלפיה  ביסיו ב-Rabia בונה את דמות האחר דרך סימון, רוויה וניגוד, עד כדי כך שהרוויה נעשית סימן גלוי מדי של הסטריאוטיפ.  

גם מן הזירה האקדמית האירופית קראתי ביקורות מאירות עיניים, למשל במבוא  למאמר של חסוס מונטויה חוארס  ( A propósito de la narrativa de Sergio Bizzio) שם הוא דן בשני רומנים של ביסיו , טוען חוארס שביסיו אינו כותב רק על עולם רווי מסכים, אלא כותב מתוך התחביר שלו: מתוך קצב של טלוויזיה, מתוך היגיון של דימוי, מתוך מציאות שכבר אינה נמסרת כעולם יציב שניתן לייצג אותו באורך רוח, אלא כרצף של הופעות, חיתוכים, גירויים וספקטקל. לכן כשהוא מדבר על דקדוק הקשור לדימוי המאס-מדיאלי בן-זמננו ועל מציאות חומקת, הוא מתאר ספרות שהפסיקה לעמוד מול משטר הדימוי ככוח ביקורתי חיצוני, והחלה לנשום את הקצב שלו מבפנים.

"a partir del empleo de una gramática vinculada a la imagen

massmediática contemporánea novelas argentinas recientes como

En esa época y Planet de Sergio Bizzio transcriben una realidad

 en fuga que se resiste a ser aprehendida en términos representativos."

גבריאלה מנצל, חוקרת הונגרייה של הספרות ההיספנית, מחדדת עוד יותר את הטענה הזאת: בעיניה, ביסיו אינו רק מראה כיצד המדיה מעוותת את הממשות, אלא מתאר מצב שבו הממשות עצמה נבלעת בתוך הסימולקרה, עד שהטלוויזיה, ההפקה והבימוי נעשים חזקים מן החיים עצמם.
שתי דוגמאות מספריו של ביסיו מבהירות זאת היטב. ב-Realidad משתלט תא טרוריסטי על אולפן של תוכנית ריאליטי, אבל גם כשהאירוע חוצה את גבול המשחק והופך לאלימות ממשית, השידור אינו נפסק, והדמויות ממשיכות לפעול כאילו הן עדיין בתוך פורמט טלוויזיוני; השיא הוא ברגע שבו רובין, מול המצלמה, מזיל דמעה אחת, בדיוק על הלחי שהמצלמה הכי מחמיאה לו (soltó una lágrima, sólo una, justo sobre la mejilla que mejor tomaba la cámara) ,רגע שממחיש איך אפילו הרגש עצמו כבר מבוים לפי חוקי הפריים.
וב-Planet העולם כולו כפוף לטלוויזיה עד כדי כך שהעולם הפיזי מחקה את העולם המשודר: מונטויה מצטט במאמר שלו מהספר  כשהוא מתאר מצב שבו "העולם הפיזי חיקה את העולם המשודר עד שרצף טלוויזיוני יכול לגרום לנהרות לשנות כיוון או לחפצים להשתנות בהתאם למה ששודר...

"el mundo físico imitaba al mundo emitido. Una margarita blanca podía metamorfosearse

en una rosa amarilla si en las ondas televisivas de ese día había rosas amarillas en un florero.

Bastaba una trivial escena de exteriores en la pantalla para que los ríos cambiaran su curso."

בשני המקרים ביסיו אינו רק מתאר עולם מדיאלי; הוא בונה יקום שבו המציאות עצמה חדלה להיות אמת קודמת למסך, והופכת להד שלו.
ועכשיו זמן להרמנויטיקה, מפני שהמאמר הזה אינו מסתכם בויכוח על טעם, אלא על עצם תפקידה של הספרות.  אצל גדאמר, ההבנה  איננה הבלחה זנית-רגעית,  אלא תהליך דיאלוגי של מיזוג אופקים: אנחנו באים אל הטקסט מתוך אופק היסטורי משלנו, ובמפגש עמו נוצר אופק משותף חדש. לא במקרה גדאמר מדגיש שהשפה היא "האופק האוניברסלי של החוויה ההרמנויטית", כלומר המדיום שבתוכו אנו פוגשים את עצמנו ואת האחר. אצל ריקֶר, מנגד, ההבנה האנושית נעשית קוהרנטית רק במידה שהיא נשענת על מבנים של טקסטואליות, והנרטיב הוא הדרך להעניק לחיים פשר ולא רק רצף של התרחשויות. במונחים הללו, הבעיה אצל ביסיו מתבררת לי ביתר שאת, קרי הסצנה אצלו חזקה לעיתים מן ההבנה , והמנגנון חזק מן הדיאלוג. כך שבמקום שהמפגש עם טקסט ייצור מרחב של פירוש, הוא נסגר לעיתים במעגל של גירוי, הלם ותגובה.  ולכן ההסתייגות שלי מביסיו אינה יוצאת כנגד הסופר הנועז, נהפוכו, ההסתייגות שלי נובעת דווקא בגלל כשרונו הגדול והממשי, כשרון שמתבזבז לא פעם לדעתי על מהירות במקום על חדירה לעובי הקורה . ביסיו יודע לנסח מצבים קיצוניים, לתזמר דיאלוג, להחזיק מתח, ואף להעניק לקורא את התחושה שהוא מצוי בתוך עולם עכשווי מאוד, רווי מסכים, דימויים, חרדה ותיווך. אבל ספרות גדולה אינה מסתפקת בכך. היא אינה רק מסנכרנת את עצמה עם קצב התקופה; היא מעכבת אותו, מפרקת אותו, הופכת אותו לשאלה. ביסיו, ברגעיו החלשים, עושה את ההפך: הוא מתרגם את קצב התקופה אל הספרות ביעילות רבה מדי. התוצאה היא פרוזה שמסוגלת לעורר תגובה, אך לא תמיד לעורר הבנה; פרוזה שחותרת אל העצב החשוף של ההווה, אך לא תמיד מצליחה להוציא ממנו אמת מורכבת. במובן הזה, ההסתייגות שלי מכתיבתו איננה פרי שמרנות, להפך!  היא תביעה לספרות שתהיה יותר ממכשיר של אפקט-דיסטורשיין, ותשוב להיות גם כר פורה לפרשנות.