בין הגות חופשית לאמונה עם רוני אקריש / בלפור חקק

רוני אקריש,70,  מייסד ומנהל האוניברסיטה העממית, החינמית והייחודית, "קפה דעת"הפועלת בירושלים ובאשדוד ומושכת אליה מד חודש בחודשו, מאות רבות של משתתפים צמאי דעת. הוא אב לחמישה, סב ל25 נכדים. מתגורר באשדוד. רוני אקריש שהחל את דרכו בחוגי השמאל הקיצוני בפאריז כנער וכאדם צעיר, התבגר ושב לכור מחצבתו היהודית. עם זאת, הגותו היא הגות חופשיה מכבלים כלשהם. והיא מבטאת היטב מקוריות,וקול ייחודי וחשוב מאוד להגות העברית-יהודית בימנו.

אתה מעלה סוגיות שונות לסדר היום הלאומי שלנו, וגם עוסק בבירור הזהות שלך. אתה כותב: "לא ויתרתי על האפשרות להיות אדם חופשי, עברי חי, בן לעם ריבוני". איך אתה מנווט בין הזהויות?

אני אינני חי בין זהויות נפרדות, כאילו הייתי מחליף מסכות לפי הנסיבות. אני מבקש להשיב את הקרע לאחדות. בעיניי, אדם חופשי, עברי חי ובן לעם ריבוני אינם שלושה עולמות זרים, אלא שלושה עומקים של אותה נאמנות. החירות היא היכולת לחשוב בעצמי, לעמוד מול העדר, לסרב לשקר המקובל; העבריות היא הקשר החי לשפה, לזיכרון, לברית ולעמי; והריבונות היא האחריות לגלם את כל זה במציאות ממשית, בחיים לאומיים, מוסריים ופוליטיים, כאן, בארץ הזאת, בזמן הזה. אני משתדל להחזיק יחד את שלושת הממדים הללו בלי לבגוד באף אחד מהם: לא בחירות האישית, שלא תהפוך להתבוללות רוחנית; לא בשורש העברי, שלא יהפוך לפולקלור חלול; ולא באחריות הציבורית, שלא תידרדר לריבונות ריקה מנשמה. האתגר שלי איננו לבחור בין אדם, עם ומדינה, אלא לנסות לחיות אותם כאמת אחת.

קריאת מאמריך מהדהדת את רוח חזון הנביאים, ואתה גם מדגיש זאת לא פעם. גם בשיר שלך אתה כותב: ,שפתיי לחשו: "הנני".  מה הקרבה שלך לחזון הנבואי?

הקרבה שלי לחזון הנבואי איננה נובעת מיומרה, אלא מן ההכרה שהנביאים הבינו דבר מה עמוק שהמהפכנים המודרניים שוכחים לא פעם: אין בונים עתיד אמיתי מתוך מחיקת העבר. המהפכן שלל את הזיכרון בשם מחר מעורפל, ולכן יצר לעיתים הווה מנותק, אלים או חלול. הנביא, לעומתו, שב אל הברית, אל הזיכרון ואל יסודות הצדק, לא כדי לקפוא בהם אלא כדי לגאול מהם עתיד ראוי יותר. לכן הוא איננו מציע רק תוכנית למחר, אלא יוצר כבר עכשיו הווה של נוכחות, של אחריות, של הוויה. כאן אני חש קרבה גם למה שפול ריקור לימד על הזיכרון: עתיד אנושי איננו נבנה מתוך שכחה, אלא מתוך עיבוד נאמן של העבר. לכן כשהלשון שלי נוגעת ב“הנני”, היא נוגעת בדיוק במקום הזה. “הנני” איננו חזון ערטילאי אלא נכונות לעמוד, לשאת, להעיד ולהיענות לקריאה. זה בעיניי יסוד הנבואה: לא בריחה מן העולם אלא עמידה בתוכו; לא מחיקת הזיכרון אלא גאולתו; לא הבטחה מהפכנית ריקה אלא תביעה מתמדת לצדק, לאמת ולנאמנות. במובן הזה, אני חש קרבה עמוקה לרוח הנביאים.

"הגלות עדיין חבויה בלבבות. הגטו...יודע לשוב ולהיבנות בתוך הנפש", אתה כותב. אלו תסמינים גלותיים אתה מוצא בישראל כיום, חשיבה גלותית?

כפי שנאמר, קל יותר להוציא את היהודי מן הגלות מאשר להוציא את הגלות מן היהודי. גם בישראל, למרות הריבונות, הלשון והכוח, אפשר עדיין לזהות חשיבה גלותית: פחד מתמיד מפני דעת העולם, צורך כפייתי להסביר ולהצטדק, היסוס לעמוד על האמת הלאומית שלנו בלי לבקש עליה רשות, ולעתים גם העדפת הישרדות, תחמון וקומבינה על פני בהירות, אחריות ועמידה זקופה. הגלותיות הזאת ניכרת גם כשזהות יהודית מצטמצמת או לדת סגורה ומפוחדת, או לזיכרון נצחי של קורבנות, במקום להופיע כזהות עברית חיה, יוצרת, בונה וריבונית. כאן אני קרוב במיוחד לפרנץ פאנון, שהראה כיצד דיכוי ממושך אינו נשאר רק במציאות החיצונית אלא חודר אל הנפש, אל הדימוי העצמי, אל שפת הגוף ואל גבולות המותר שאדם מעז לתבוע לעצמו. במובן הזה, גם עם ששב לארצו עלול להמשיך לשאת בתוכו תודעה של נרדף. לכן בעיניי, האתגר של ישראל איננו רק לקיים מדינה, אלא לעקור מתוכה, ומתוכנו, את נפש הגטו: את הפחד, את הקטנת הקומה, ואת ההרגל לראות בעצמנו מיעוט נרדף גם כששבנו להיות עם בארצו.

בכתיבתך אתה מבקר לא פעם את העייפות של הדמוקרטיות במאבק שלהן ברוע. איך ניתן להתגבר על הרוע?

על הרוע מתגברים קודם כול כשמפסיקים לטשטש אותו. צריך לומר בפשטות שלא כל אכזריות היא מצוקה, לא כל רצחנות היא נרטיב, ולא כל ויתור הוא מוסר. מול רוע מאורגן, אידיאולוגי וחסר מעצורים, דרושה קודם כול בהירות מוסרית, היכולת לקרוא לו בשמו בלי תירוצים ובלי אשליות. אבל בהירות לבדה אינה מספיקה. רוע נעצר רק כשמציבים מולו כוח, גבול ונחישות. דמוקרטיה שאינה מוכנה להגן על עצמה, להילחם כשצריך ולהכריע כשאין ברירה, מזמינה על עצמה את ניצחון האכזריות. כאן אני קרוב מאוד לתובנה של חנה ארנדט: הרוע גובר לא רק מכוחם של הרשעים, אלא גם כאשר בני אדם מפסיקים לשפוט, להבחין ולעמוד נגדו. לכן המאבק ברוע איננו רק צבאי או פוליטי, אלא גם מוסרי ורוחני. כדי להתגבר עליו צריך לחבר בין שלושה דברים: אמת כדי לזהות אותו, אומץ כדי לעצור אותו, ואחריות כדי שלא נהפוך תוך כדי המאבק לדומים לו.

בירור הזהויות במאמריך מטריד את מחשבתך. איך אתה מנווט בין "זהות עברית, חירות לאומית ופלורליזם ישראלי". זה הניסוח שלך.

אני אינני מנווט בין זהות עברית, חירות לאומית ופלורליזם ישראלי כאילו היו שלושה כוחות יריבים, אלא מנסה להציל אותם מן הפירוד. בעיניי, הזהות העברית היא השורש; החירות הלאומית היא היכולת ההיסטורית והמדינית לתת לשורש הזה קיום ממשי; והפלורליזם הישראלי הוא ההכרה בכך שחיים ריבוניים אמיתיים אינם אחידות כפויה אלא ריבוי קולות בתוך מסגרת של גורל משותף. כאן אני קרוב מאוד לישעיהו ברלין, שהבחין בין חירות לבין כפיית אמת אחת על הכול. הזהות העברית, כפי שאני מבין אותה, איננה אמורה למחוק את הריבוי, והפלורליזם איננו אמור למחוק את הזהות. להפך: רק עם היודע מי הוא יכול להרשות לעצמו מרחב של מחלוקת, ורק חברה חופשית באמת יכולה לשאת זהות לאומית בלי להפוך אותה לכלא. האתגר, אם כן, הוא לאזן בלי לרוקן: לשמור על עבריות שאיננה שבטיות, על חירות שאיננה הפקרות, ועל פלורליזם שאיננו התפוררות. מבחינתי, ישראל צריכה להיות מספיק עברית כדי לדעת מהי, מספיק חופשית כדי להגן על עצמה, ומספיק רחבה כדי להכיל ריבוי בלי לאבד את נשמתה.

המאבק של משטר ההייתולות באירן כלפי הקיום של מדינת ישראל אינו רק צבאי בעיניך. אתה רואה את המאבק הזה במושגים של מאבק רעיוני. מה המשמעות של הקונפליקט בינינו לבין אירן?

בעיניי, הקונפליקט בינינו לבין איראן איננו רק מאבק צבאי או מדיני. זהו גם מאבק רעיוני וציביליזציוני. איראן של האייתוללות איננה רואה בישראל רק יריב גיאופוליטי, אלא שלילה של עצם החזון שהיא מבקשת לכפות על האזור. ישראל, מעצם קיומה, מגלמת דבר שהמשטר הזה מתקשה לשאת: עם עתיק ששב לארצו, ללשונו ולריבונותו. במובן הזה, אני מוצא כאן גם הד למה שסמואל הנטינגטון כינה "התנגשות הציביליזציות". בלי לאמץ את התיאוריה שלו בשלמותה, ברור לי שיש כאן יותר ממאבק על גבול או על מאזן הרתעה. זהו עימות בין שתי תפיסות עולם: מצד אחד משטר תיאוקרטי־מהפכני, הרואה בכוח, בהפחדה ובשלוחים מזוינים כלי למימוש חזונו; ומן הצד האחר מדינה יהודית ריבונית, על כל מורכבותה, המבקשת לחיות, לבנות, ולהמשיך את ההיסטוריה העברית בתוך המציאות. לכן המאבק הזה איננו רק על ביטחון, אלא גם על משמעות. על השאלה איזה מזרח תיכון יעמוד כאן: מרחב של חיים, בניין וריבונות, או מרחב של משיחיות מהפכנית המקדשת חורבן.

יש לך חשבון קשה עם היהדות המערבית, ואתה שואף לתיקון. מה שורש המחלוקת, איך עושים תיקון?

יש לי חשבון עם היהדות המערבית לא מפני שאני מבקש לדחותה, אלא מפני שאני סבור שהיא עיצבה במשך דורות תודעת קיום חסרה, מצומצמת ומתגוננת. כאן אני קרוב מאוד לרב יהודה ליאון אשכנזי, מניטו, שהבחין בין “יהודי” לבין “עברי”. במובן הפילוסופי, היהודי הגלותי הוא זהות של שימור, ואילו העברי הוא זהות של הופעה. היהודי בגלות לומד לשרוד בתוך היסטוריה הנעשית בידי אחרים; העברי שב להיות נושא ההיסטוריה, אחראי לשפתו, לארצו, למשפטו, לכוחו ולמוסרו. לכן המחלוקת שלי איננה עם המסורת, אלא עם הצמצום שהגלות הטביעה בזהות. היהדות המערבית קידשה לא פעם את ההישרדות במקום את הגדלות, את הפחד במקום את האחריות, ואת הקהילה המתגוננת במקום את העם החי בארצו. התיקון בעיניי איננו מרד ביהדות, אלא השבתה אל מקורה העברי: מעבר מזהות מגוננת לזהות בונה, ומקיום מוקטן לקומה ריבונית, יוצרת וחיה בארץ ישראל.

אתה כותב כהוגה דעות, אך לא פעם אתה מתפייט במסות שלך למחוזות רומנטיים משפחתיים. בולט אז הצד של הרומנטיקן ואיש הרגש המאמין במשפחה ואהבה. מה הצד הזה נותן לחייך?

הצד הרומנטי והמשפחתי נותן לחיי עומק אנושי, חום פנימי, והגנה מפני הסכנה שהמחשבה תהפוך לקרירה, נוקשה וחסרת רחמים. אדם שחי רק בתוך רעיונות, מאבקים ועקרונות עלול לאבד לבסוף את המגע עם מה שלמענו בכלל ראוי לחשוב, להיאבק ולכתוב. המשפחה, האהבה, הזיכרון והנאמנות מחזירים אותי אל המקום שבו החיים אינם רק עמדה אינטלקטואלית אלא קשר חי, פגיע, מחייב ומעניק משמעות. כאן אני חש קרבה למרטין בובר, שהעמיד את יחסי אני–אתה כיסוד עמוק יותר מכל יחס תועלתני או מופשט. במובן הזה, המשפחה והאהבה אינן בעיניי קישוט רגשי, אלא תזכורת לכך שהאדם איננו רק הוגה דעות או ישות פוליטית, אלא גם מי שנברא לקרבה, לברית, לחסד ולנאמנות. הצד הזה איננו מרכך אותי במובן החלש של המילה, אלא שומר אותי מפני התייבשות הנפש. הוא מזכיר לי שלא רק רעיונות צריך להציל, אלא גם פנים; לא רק היסטוריה צריך להבין, אלא גם לב אנושי צריך לשמור חי.

אתה אדם דתי, ומן הסתם מצופה ממך לגבות את הדתיים. ובכל זאת, יש לך חשבון לא קל עם החברה החרדית ויחסה למדינה ולסמלים הלאומיים שלה.

אני אדם דתי, אך אינני סבור שנאמנות דתית פירושה גיבוי אוטומטי לכל ציבור דתי. דווקא מפני שהאמונה יקרה לי, קשה לי לראות דתיות המנתקת את עצמה מן האחריות ההיסטורית של עם ישראל בארצו. יש לי חשבון עם החברה החרדית לא משום שהיא נאמנה לתורה, אלא משום שבחלקים רחבים ממנה התורה נעשתה לעיתים תורה ללא ממלכתיות, יראת שמים ללא אחריות לאומית, קיום דתי הנהנה מפירות הריבונות אך מתקשה להכיר במשמעותה. כאן אני קרוב מאוד לרב יוסף דב סולובייצ’יק, שראה בברית הגורל ממד מחייב של הקיום היהודי. כלומר: יהודי איננו רק בן לקהילת אמונה, אלא גם חלק מגורל היסטורי משותף. לכן בעיניי, אי אפשר ליהנות מהגנת המדינה, מלשונה ומכוחה, ובו בזמן להתייחס בבוז לסמליה או באדישות לעצם קיומה. הוויכוח שלי עם החרדיות איננו ויכוח נגד התורה, אלא נגד צמצומה. התיקון איננו חילון, אלא הרחבת התודעה הדתית כך שתכיר שגם הריבונות היהודית היא אתגר רוחני, מוסרי והיסטורי שיש להשיב לו.

אתה כותב: "קהילה שבוכה בלי לבנות, שנזעקת בלי לשפוט, שמנציחה בלי להזדקף, מכינה את נפילתה שלה". מה סימני הנפילה שאתה מזהה בקיומנו? ואיך לתקן.

הכוונה שלי איננה קודם כול חומרית, מדינית או צבאית, אלא רוחנית־נפשית. סימני הנפילה שאני מזהה הם אובדן הקומה הפנימית: קהילה שמאבדת אמון בעצמה, שמתרגלת לפחד, שמחליפה אמת בנחמה, אחריות ברגשנות, ועמידה זקופה בתחושת פצע תמידית. זו נפילה שבה האדם או הציבור אינם חדלים להתקיים, אלא חדלים להאמין שיש להם ייעוד, צידוק פנימי ויכולת להופיע בעולם מתוך חירות. כאן אני קרוב מאוד לסורן קירקגור, שראה בייאוש לא רק כאב, אלא אובדן של העצמי האמיתי. בעיניי, גם קהילה עלולה ללקות בייאוש כזה: לא להיעלם פיזית, אלא להתרוקן מבפנים, לשכוח מי היא, ולחיות מתוך חולשה מוסרית והקטנת קומה. לכן הנפילה האמיתית היא נפילה של הרוח. ומכאן גם התיקון: להשיב לאדם ולציבור את עמוד השדרה הפנימי, אמון, זהות, אחריות, ויכולת לעמוד מול ההיסטוריה לא כקורבן נצחי אלא כסובייקט חי. תיקון אמיתי מתחיל כשהכאב מפסיק להיות זהות, והופך מחדש לקריאה לבניין פנימי. כי עם אינו נופל באמת כאשר הוא נפצע, אלא כאשר הוא מקבל את פציעתו כזהותו; והוא קם לא רק כשהוא שב להילחם, אלא כשהוא שב להאמין שיש לו נשמה, ייעוד וקומה.