מאמר:

נגה אולמרט-לוליינית   /  ורדה שפין גרוס

נגה אולמרט רוצה לחיות. לא מוותרת ונלחמת כלביאה.

זהו ספר שירה של אשה חיונית אוהבת חיים שכלואה בתוך גופה אבל לא מוותרת,

." פעם הייתי אמיצה.. הייתי עוצמתית .. הייתי אמא לביאה. אמא לביאה" עד היום היא  נלחמת כלביאה ,גם אם לביאה פצועה ( עמ' 26 לביאה פצועה), גם אם היא "יותר עצובה, יותר חבולה, יותר אבודה, יותר בודדה"-  עוד מפעמת בה רוח קרב. . גם אם התעייפה היא לא מוותרת. ו"נוכחת לדעת כמה רב כוחו של הקרב" (עמ' 30 , רוח קרב)

נגה מביאה בשירים התמודדות קשה ויומיומית עם הגוף, עם העצב, עם הרצון לחיות . היא חושפת באומץ ובכנות גדולה  את דם ליבה, רגעי יאוש, בושה וחוסר אונים ,מצד אחד, ורגעי שמחה קטנים מצד אחר, פתח לתקווה, פתח לאור. כבר במוטו של הספר : " ..להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל ואמות ואוסיף ללכת" , נתן אלתרמן, כמה כוח במלים, והתמונה הצבעונית על העטיפה, לוליינית,  מלאה חיים ושמחה. לא עצב. לא בכי. חיות וחיים:

בשער 'שערי צדק' – אין צדק. לא אמיתי ולא פואטי. כמה צדק יכול להיות לאשה צעירה שפתאום באמצע החיים מתמודדת עם טרשת נפוצה,  כמה צדק יכול להיות בסיפור כואב על מחלה מפחידה של אשה חיונית אוהבת חיים שלא מוותרת.

נגה מניחה בפנינו , בלי בושה את חולי הגוף הדואב, הגוף החולה ועוניו.

בשער 'אני באה הודו'- הלב מתרחב .גילוי נאות - הייתי בסביבה כשנגה טסה להודו. כולנו פירגנו גם אם לא הבנו את המסע הזה, ומאין היא מגייסת כוחות נפש וגוף. עכשיו בקריאת השירים אני יודעת שנגה נסעה להודו כי רצתה להיות 'נסיכה הודית אמיתית' , שימשחו לה שמן על הלב, שתנשום, שתנוח.. "בתום המקלחת היתה זורחת כולה, מנשקת מחבקת, מביטה בי כמו בנסיכה, היא צבעה את שפתי באדום והדביקה על מצחי את הטיקה שלה. עם אמבילי הייתי נסיכה הודית אמיתית", (עמ' 55)

" שילה ואנידה שרות בקול פעמונים תפילה להצלחת הטיפול... מעסות את גופי בארבע ידיים.. סוּגַמְנוּ נגה קוּתִי? מה נשמע בייבי נגה ? אנחנו צוחקות" (עמ'  58)

כן, נחת. קצת. גם לנו . כמה כוחות נפש ואומץ, איזו החלטה חכמה ואמיצה, ואוהבת חיים ואופטימית, ותודה שלקחה אותנו, בתוך כל המחלה הארורה לאיורוודה, ליוגה, לבודהה, לריח הקטרת, נַמַסְטֶה על ההפוגה בהודו. איזה שירים יפים.

שלושה חודשים ובטקס הפרידה "הקול מרפא ונשפך.. אני רועדת משמחה"

מצאתי בשירים אפילו הומור דק. בשיר 'מרחפת' (עמ'38) מספרת על הכימו, המורפיום, הצינורות, הסטרואידים – מציאות כואבת , אבל גם על יעלי הרופאה, יעלי האחות  וחותמת את השיר :"אני מוקפת יְעֵלות". ומאפשרת לנו חיוך קטן. גם בשער 'כישוף אינדיאני' באה לנו קצת מנוחה, (ותודה לעושים במלאכת העריכה), סיפורי ילדות מאושרת שְמֵחה ומצחיקה. אהבתי את 'הצגה יומית', (עמ' 67) את תום הילדות, השובבוּּת. ילדות נהדרת לילדה מקסימה. כמו כולם. כמו כולם.

השיר האחרון בקובץ האמיץ , 'לוליינית' ,שיש בו המיה צלולה של תקווה – ותחינה "אל תרפו את ידי. אל תרפו''. לא נוגה לא מרפים את ידייך. מעריצים אותך על הכוחות ומחבקים, מחברים כפיים ונושאים תפילה (עמ' 93) וחוזרים יחד איתך על המנטרה :

אום נאמה שיבאיה

אום נאמה שיבאיה

ורדה שפין גרוס- משוררת עורכת דין ועיתונאית.

(גילוי נאות - נולדתי וגדלתי ברחובות כמו נגה, כמוה וכמו בשירים שיחקנו מידרכות ( במלעיל) בשכונה, קטפנו בגניבה פיטנגו מהחצר של אלחנן האדוק, ודוד דקס הרכיב אותי 'על הרמה'.)

.