האיש שפחד מילדים/ ראובן שבת
קראו לו איתיאל. שם מצחיק שהוא בכלל לא אהב אותו, והשתדל להתחמק ממנו ככל שיכל.
בעצם, סבא שלו בחר לו את השם. בביתו של הסב, פועל נמל קומוניסט בחיפה של שנות החמישים, היו מונחים על מדפי הספריה המאובקת עשרות ספרים וחוברות, במין אי סדר. אבל הסב, מנחם, אהב את המראה הזה של הספרים והחוברות המגובבים למאותיהם ועשרותיהם על המדפים וכך גם מרים סבתו של איתיאל. את השם בחרו לו מתוך איזה ספר עברי ישן מאוד שהיה אצלם בבית, כולו מריח עיפוש חמצמץ. "אותלו" של ויליאם שקספיר שתורגם לעברית בידי איזה מתרגם עלום שם ונשא את השם המוזר איתיאל הכושי".
אלא שאיתיאל בכלל לא היה כושי. בגיל ארבע עזבו אותו לפתע הוריו, כך סתם לדברי סבו וסבתו.
הוא בקושי הכירם. היו מהפכנים של טרם עת. מעין חתרנים פוליטיים שרק באקראי ובלי הרבה רצון נולד להם ילד שאותו כלל לא רצו להביא לעולם.
והם היו עסוקים בשלהם. פגישות סתר מחתרתיות ועוד. אז לדפנה ומוריס, שמוצאו אגב, היה בכלל ממצרים, וגם אביו ואמו היו קומניסטים אדוקים כמו הסב מנחם, לא היה בכלל זמן להסתכל ולחשוב הרבה ובכלל על בנם, איתיאל, וכך הוא נולד וגדל לבדו עם סבו וסבתו.
אלא שהחיים נקפו וחלפו מהר, כדרכם. איתיאל היה ילד מעט מגושם, מעט ביישן, מעט בודד מעט פחדן. הוא אהב לאכול, וסבתו-פרידה לא חסכה מפיו מיני מאכלים ומטעמים פרי בישולה. אלו היו בעבורו לא רק מלאכת שובע אלא דבר מה מנחם שהיה חסר לו בבדידותו הקשה, הנוקשה, והכואבת.
בבית הספר, דווקא אהב ללמוד והצטיין אפילו בכל אותם מקצועות שנקראים מקצועות ריאליים.
אבל בכדורגל, שומו שמיים!!
פעם אחת הוא ניצב בשער, וסביבו צווחות וצעקות, ומראהו דובי, מגושם ומסורבל, ועיניו מבוהלות, מנסה בייאוש לעצור את השערים הניתזים אחד לאחד לעבר שערו, ואין הוא מספיק לעוצרם למול מצהלות צחוקם הרע של הילדים.
והשיא, השיא היה כאשר לקראת הסיום של אותו משחק אומלל ניתז כדור ובמעין גלגול ארכני פגע בפניו של איתיאל ובעוצמת הפגיעה ובמאמצו הנואש לעצור ולו רק את הכדור הזה, הוא נגח בו בעוצמה, עד כי זה התגלגל באוויר במהירות עצומה לעבר שער היריב, ובקע אותו!!
אבל המקרה הזה שסיפק עוד מנות צחוק ולעג לחבריו לא עזר לו לאיתיאל, והיו מקנדסים אותו ולועגים לו ואומרים לו-" הגול הזה בראש במרחק של עשרים מטר, תגיד תגיד איך אתה, השמן והשוער האפוס עשה את זה..
הוא הסתגר, התחמק מחברת הילדים, פחד מהם. במר ייאושו אפילו רצה ליטול את חייו.
מנחם, הסב, גילה זאת במהרה. למזלו של איתיאל חושיו של סבו היו חדים והוא היה בכלל אדם חזק מאוד באופיו, ואפילו קר מזג.
הוא מיהר להוציאו מבית הספר ההוא.
וכך, הוא הסב הקומניסט האדוק, לקח את נכדו ושלח אותו לבית ספר פרטי שבו למדו יחד יהודים נוצרים ומוסלמים. ילדים כמותו, חרוצים בלבד, למדנים בלבד.
איתיאל אהב את המחשבים. נפשו נקשרה מיד בגולם המכאני, והוא היה לו ידיד ואוזן קשבת.
השנים חלפו מהר. איתיאל בדרכו שלו נעשה מתכנת מחשבים מזהיר.
אלא שהוא מעולם לא יצא את פתח ביתו יותר.
מבעד לאותו חלון ריבועי קטן, ראה את אלומות האור של אור היום, והיה יושב ימים מול מסכים, בוחן ומרכיב חידות מחשב קשות, פותר בעיות לחברות ואנשים. היו עולים אליו לרגל, דמותו המסתורית משהו, נחשבה כנערצת מאין כמותה.
אבל איתיאל כמעט ולא יצא מביתו הקטן, שהותירו לו סבו וסבתו במותם.
הוא נותר שם. מחכה לאותם רגעי חלוף שבהם יוכל לצאת לכמה דקות אל מחוץ לבית, עם החתול המנומר שלו- פאריד, שאותו אהב יותר מכל. לראות את החשכה בחוץ, לנשום מעט מבושם העצים היפים, לשמוע את שריקות הצרצרים עולים ובוקעים מתוך החשכה, לעקוב בעיניים כלות, דומעות ומשתאות אחר נדודי העננים.
ולא לראות, לא לראות בכלל ילדים, שמהם פחד עתה יותר מכל.
