מאמר:
לעת הזאת- אנחנו זקוקים יותר מתמיד ליציאת מצרים/ בלפור מור
בחג הפסח הזה נספר לעצמנו שוב את סיפור הולדתנו: יציאת מצרים, היציאה מן השעבוד, והדרך הארוכה אל היותנו עם. זהו סיפור מכונן לא רק משום שהוא עוסק בעבר, אלא משום שהוא מציע לנו גם שפה מוסרית להווה. בכל דור ודור, כך מלמדת אותנו ההגדה, אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. לא רק כזיכרון היסטורי, אלא כאתגר קיומי: לזהות את המֵצרים שמקיפים אותנו, את הגבולות שסוגרים עלינו, ולשאול אם אנו מסוגלים להשתחרר מהם.
לסיפור הזה יש, כמובן, היבט דתי מובהק: ההתגלות, מתן תורה, קבלת מצוות, הברית שבין עם לאלוהיו. אבל לצדו יש גם היבט אנושי וכללי יותר, שאינו שייך רק לאמונה הדתית. מצרים איננה רק מקום גיאוגרפי; היא גם מצב נפשי, פוליטי ומוסרי. היא המקום שבו האדם, והחברה כולה, נלכדים בתוך פחד, הרגל, כניעה לכוח, או חוסר יכולת לדמיין אפשרות אחרת. במובן הזה, היציאה ממצרים איננה מאורע שהסתיים, אלא משימה מתמשכת.
כאן נדמה לי שכדאי להיזכר בדמותו של דוד בן־גוריון. לא במקרה העסיקה אותו שאלת המוסר, ולא במקרה נמשך, במובנים מסוימים, לבודהיזם יותר מאשר להינדואיזם. בעיניו, ההינדואיזם ייצג עולם של טקס, היררכיה ומחויבות למסורת דתית סדורה; הבודהיזם, לעומת זאת, סימן אפשרות אחרת: פחות פולחן, פחות תלות באלים, ויותר אחריות המוטלת על האדם עצמו. בן־גוריון ביקש להקים כאן לא רק מדינה ליהודים, אלא מדינה שיש בה גם תביעה מוסרית, הנשענת על חזון הנביאים ועל האחריות האנושית לעיצוב החברה. הוא חיפש תשתית רוחנית שלא תפטור את האדם מאחריות, אלא דווקא תטיל אותה עליו.
כשמביטים על ישראל של היום, כמעט שמונים שנה לאחר הקמת המדינה, קשה שלא לחוש את המרחק. בראשית הדרך היה כאן, לצד מאבקים קשים ומציאות אלימה, גם אופק. היה חזון אינטלקטואלי, היה חזון מוסרי, והייתה גם אמונה בכוח — אך כוח שנתפס כחלק ממערך רחב יותר של בניין, של אחריות, של תכלית. נדמה שהשנים האחרונות, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר 2023, דחקו אותנו יותר ויותר אל שפה אחת בלבד: שפת הכוח.
אין לזלזל בכוח, ובוודאי שאין להתכחש לצורך בו. ישראל חיה במציאות של איום ממשי, ולעתים אין לה הפריבילגיה להתעלם ממנו. האויבים מבחוץ אינם דמיון, והפחד איננו המצאה. ואף על פי כן, חברה שמסוגלת לדבר רק בשפת הכוח הולכת ומאבדת בהדרגה את יכולתה לחשוב, להבחין, להתלבט, ולדמיין עתיד שאיננו רק המשך ישיר של המלחמה. זהו אולי המיצר העמוק ביותר שלנו כיום: לא עצם השימוש בכוח, אלא הפיכתו לשפה הכמעט בלעדית של המציאות הישראלית.
השנתיים וחצי האחרונות לא נולדו בחלל ריק. הן באו אחרי מאבק פנימי מר וממושך על דמותה של החברה הישראלית: האם נרצה להיות דמוקרטיה ליברלית או דמוקרטיה מוגבלת; מה יהיה מקומה של ההלכה במדינה; כיצד נתייחס לזרמים אחרים ביהדות; כיצד נבין את היחס בין יהדות, ישראליות, ציונות, ואנטישמיות בעולם שבו הגבולות בין התנגדות לישראל לבין שנאת יהודים מיטשטשים שוב ושוב. אלה אינן שאלות צדדיות. אלה שאלות יסוד על דמותה של המדינה ועל הנשמה שהיא מבקשת לטפח.
אלא שמול האיום החיצוני, החברה הישראלית נוטה שוב להתכנס סביב דפוס ישן: אחדות מתוך חרדה. יש בכך משהו מובן, אולי אפילו בלתי נמנע. אבל לפחד המתמשך יש גם מחיר פוליטי ומוסרי. הוא משתק ביקורת, הוא מחזק הנהגה שנהנית ממצב חירום תמידי, והוא דוחף ציבור שלם להאמין שכל חולשה היא בגידה, שכל ספק הוא רפיון, וכל קול מתון הוא כמעט כניעה. כך, במקום לטפח כוחות מתונים, בוגרים ומפוכחים, אנו הולכים ומקצינים.
ההקצנה הזאת ניכרת גם בפנטזיות הפוליטיות והצבאיות שלנו: ניצחון מוחלט בעזה, החלפת משטר באיראן, פירוק מוחלט של חיזבאללה מנשקו. ייתכן שחלק מן המטרות הללו מובן כרצון, כחזון, כתגובה לפצע ולפחד. אבל יש הבדל בין מטרה מדינית מפוכחת לבין משיחיות של כוח. כאשר חברה מתחילה להאמין שכל בעיה היסטורית, תרבותית ופוליטית תיפתר באמצעות עוד כוח, היא חדלה לראות את גבולות הכוח עצמו.
אולי כאן ראוי להרחיב את המבט עוד צעד אחד. לא רק כלפי אויבים וחברה, אלא גם כלפי הסביבה שבתוכה אנו חיים. נדמה שנושא הקיימות — שמירת הטבע, איכות הסביבה, היחס למשאבים — נדחק אצלנו לשוליים, ולעיתים אף נתפס כמותרות. אך במדינה קטנה וצפופה כמו שלנו, אין מדובר בפריבילגיה אלא בשאלה קיומית לא פחות.
גם כאן פועלת לעיתים אותה תודעת “מצרים”: ההתמקדות במיידי, בדחוף, במה שניתן להכרעה מהירה, על חשבון מה שנבנה לאט ונשחק בשקט. זיהום אוויר, פגיעה בשטחים פתוחים, עומס על משאבי מים וקרקע — אלה אינם איומים דרמטיים כמו מלחמה, אך השפעתם מצטברת, ולעיתים בלתי הפיכה.
והשאלה היא דומה: האם אנו רואים את עצמנו כבעלי שליטה מוחלטת במציאות — או כמי שנדרשים גם לריסון, לאחריות, להכרה בגבולות? האם החירות שלנו היא היכולת לנצל כל משאב, או דווקא היכולת לבחור שלא?
אולי כאן מתגלה עומק נוסף של רעיון החירות. כי חירות שאינה מכירה בגבולות — בין אם אלו גבולות של כוח ובין אם אלו גבולות של טבע — עלולה להפוך במהירות לצורה אחרת של שיעבוד: להרגל, לצריכה, להתעלמות מן העתיד.
ואולי כאן חוזר אלינו פסח בעוצמתו האמיתית. כי יציאת מצרים איננה רק יציאה מעבדות לחירות; היא גם יציאה מתודעת העבד. היא היכולת להפסיק לחשוב רק במונחים של אדון ועבד, של מכה ותגובה, של הפחדה והכנעה. היא היכולת להתחיל לראות את עצמנו כבני חורין במובן העמוק: בני אדם המסוגלים לשיפוט מוסרי, לאחריות, לריסון, ולבחירה בדרך שאיננה מוכתבת רק בידי האיום המיידי.
לכן נדמה לי שהאתגר הישראלי הגדול איננו רק לנצח במערכה זו או אחרת. האתגר הוא ללמוד מחדש את מגבלות הכוח. לא מתוך חולשה, אלא מתוך בגרות. לא מתוך נאיביות, אלא מתוך הבנה שהכוח הוא אמצעי חיוני, אך אמצעי בלבד. חברה שאינה יודעת להציב לו גבולות, חברה שאינה זוכרת את שפת המוסר, האחריות והמורכבות, עלולה למצוא את עצמה חזקה מאוד — וריקה מאוד.
לצאת ממצרים, במובן הזה, פירושו לחשב מסלול מחדש. לא רק בשדה הביטחוני והפוליטי, אלא גם באופן שבו אנו תופסים את מקומנו בעולם — כחברה, כתרבות, וכקהילה החיה בתוך סביבה שברירית.
לצאת ממצרים, במובן הזה, פירושו לחשב מסלול מחדש. להעז לשאול איזה מין עם אנו מבקשים להיות כאן, ואיזו מדינה אנו רוצים להוריש הלאה. זה קשה, אולי קשה מאי פעם. ייתכן מאוד שרבים עדיין חוששים מן השאלה הזאת יותר משהם חוששים מן התשובה. גם מי שאיבדו אמון במנהיגיהם עדיין מהססים לדמיין דרך אחרת. אבל נדמה שאין לנו עוד ברירה אמיתית. עם שאינו מוכן לבחון מחדש את דרכו, סופו להישאר במיצר גם כשהוא משכנע את עצמו שהוא בן חורין.
פסח מזכיר לנו שחירות איננה רק היכולת להיחלץ מאויב חיצוני. חירות היא גם היכולת להשתחרר מן הכבלים הפנימיים: מן הפחד, מן ההקצנה, מן ההרגל לחשוב שרק כוח יושיע - וגם מן הנטייה להתעלם מן העולם שבתוכו אנו חיים. אם נרצה להיות נאמנים באמת לסיפור המכונן שלנו, לא די שנספר אותו. נצטרך גם לשאול מהי מצרים של זמננו — והאם יש בנו עדיין האומץ לצאת ממנה.
