מסה:

מניפסט נגד אפסיות הגלותיים ונגד המוסרנות נטולת אחריות /רוני אקריש

יש שעות שבהן הזעם עצמו נעשה לשקר. שעות שבהן התנוחה המוסרית, במקום להאיר את המציאות, מעוותת אותה, משחיתה אותה, מהפכת אותה. והמכתב שהופנה אל הנשיא הרצוג בידי אותם חותמים מן הגלות שייך בדיוק לזיוף הזה: לא למעשה של אומץ, אלא למחווה של נוחות; לא לבהירות מוסרית, אלא להתנשאות; לא לאחווה, אלא להעמדה לדין מרחוק.

שהרי מה הם אומרים לנו בעצם? שישראל נושאת בקרבה סכנה כה חמורה, עד שיש להתריע, לגנות, להאשים, להוקיע. ניחא. אבל אם כך, עולה מיד שאלה פשוטה, אכזרית, שאין עליה תשובה: איפה הם? איפה חלקם? איפה נוכחותם? איפה מחויבותם הממשית, הקונקרטית, המסוכנת, הנטולה על עצמם, בארץ הזאת שאותה הם מתיימרים להעמיד על מקומה? איפה השתתפותם בגורל ישראל, בעייפותה, בשבריה, בפחדיה, באבלותיה, בחזיתותיה, בצפיפות הטרגית של קיומה? הם מדברים כאילו הבית בוער, אך נשארים בחוץ. מוגי הלב מצביעים על האש, אך אינם חוצים את הסף. הנלאים קוראים לעזרה, אך נזהרים היטב שלא להיכנס לעובי הלהבות.

וזה מה שהופך את המחווה שלהם לבלתי נסבלת כל כך: הנתק הכמעט מגונה בין חומרת מילותיהם לבין ההיעדר המוחלט של אחריות שהם עצמם נושאים. הם רוצים את סמכות המציל בלי אומץ ההצלה. הם רוצים את אצילות ההתרעה בלי מחיר המחויבות. הם רוצים את יוקרת השיפוט בלי המבחן הקשה של גורל משותף. ברמה הזאת, הזעזוע שלהם איננו עזרה. הוא פוזה. האזעקה שלהם איננה מעשה. היא חתימה. הגובה המוסרי שלהם איננו נאמנות. הוא הצגה צדקנית.

ואל יבואו ויסבירו לנו שמדובר כאן ב"דיבור נבואי". הנביא המקראי אינו מדבר מתוך נוחותו של סדר אזרחי אחר. הוא אינו מסתתר מאחורי מרחק. הוא מסכן את חייו עם עמו. הוא נושא על גבו את משקל האסון שהוא מכריז עליו. הוא איננו פרשן של האש: הוא עומד בתוך האש. כאן, לעומת זאת, לפנינו פיתוי גלותי ישן, עטוף בקודים החדשים של המכובדות המערבית: לפקח על ישראל, לתקן אותה, להטיף לה, להזכיר לה בלי הרף מה ראוי לה להיות, ובד בבד לסרב לשאת במה שמשמעותו להיות כאן, עכשיו, בתוך ממשות ההיסטוריה. הפחדנים הנלוזים מסרבים בפועל להיחלץ לעזרתו של עם שהם מכריזים כי הוא נתון בסכנה.

כי זהו לב העניין: אי-יכולת עמוקה לקבל את הריבונות העברית באמת המחוספסת, הטרגית, הבלתי מושלמת וההכרחית שלה. רבים מוכנים לאהוב את ישראל כרעיון, כמקלט, כסמל, כנס. אבל הם נסוגים מפני ישראל ככוח היסטורי, כהכרעה, כאחריות, כמשא כולל. הם מוכנים לנופף בדגל כל עוד הוא מחמיא לזהותם; הם מתקשים הרבה יותר לשאת את העובדה שעם ששב אל ההיסטוריה נאלץ להתמודד עם מלחמה, עם אלימות, עם שבר פנימי, עם אויב, עם אפשרות הטעות, ועם ההכרח להחזיק מעמד. הם אוהבים ישראל סמלית; הם שופטים ישראל ממשית.

ובשעה שהם ממנים את עצמם למצפון עליון, במה הם בוחרים להתבונן? תמיד באותו הדבר: באשמה היהודית. תמיד אותה מכניקה: להעצים את אי-סדר הישראלי, ולהמעיט בערכו של האיום ההשמדי הפועל סביבה. תמיד אותה א־סימטריה: האויב לעולם אינו במרכז; ישראל, לעומת זאת, תמיד שם. השנאה המאורגנת נגד יהודים הופכת לרקע; האשמה הישראלית הופכת לקדמת הבמה. אידיאולוגיית ההשמדה נדחקת לשולי השיח; הגינוי המוסרי של ישראל תופס את מרכז הזירה. ורוצים לשכנע אותנו שזהו איזון, שזו דרישה מוסרית, שזו אצילות? לא. זו ראייה מוטה, קריאה מסולפת, מוסר חד-כיווני.

כי מי עוד מעז להביט באמת במה שנרקם ביהודה ושומרון? מי מעז לקרוא בשם למה שפועל בתוך חלק מן האוכלוסייה הפלסטינית, חדורה, מזוהמת, מוסתת ומעוצבת בידי תעמולת חמאס, רשתותיו, סמליו, פדגוגיית השנאה שלו ודמיון ההשמדה שלו? מי מעז לומר שאין מדובר רק במתח מקומי, ולא ברעש חולף, אלא בעבודה אידיאולוגית עמוקה, סבלנית, מתמשכת, העלולה להכין את המטריצה לאסון הבא? הרי שם עלולה להבשיל, לא חזרה מכנית בלבד, אלא האפשרות ההיסטורית של 7 באוקטובר נוסף. שם נקשרת סכנה קיומית. לשם אמורה להיות מופנית צלילות הדעת הראשונה, החמורה, העיקשת.

אבל לא. הדבר הזה, כך נדמה, חשוב פחות בעיני אותם זניחים גלותיים מן הצורך להעמיד את עצמם על במה כשומרי מצפון יהודי. הם מעדיפים להביט בישראל כתובעים במקום להביט בחמאס כאויב המרכזי. הם מעדיפים לגנות את החום בבית היהודי במקום לנקוב בשם היד המציתה המכינה את הדליקה הבאה. הם מעדיפים את תנוחת ההאשמה מרחוק על פני המשמעת של קריאה אסטרטגית. הם מעדיפים טוהר מילולי על פני הטרגיות של המציאות.

יש להבין היטב מהו הדבר המזעזע כאן. אין מדובר באיסור על ביקורת. ישראל איננה מעל הדין. אין עם חי שהוא מעל ביקורת. קיימות בישראל טעויות, סטיות, מעשי אלימות ראויים לגינוי, שיבושים פוליטיים ומוסריים שיש להתמודד עמם בצלילות דעת. אבל ביקורת אינה נעשית גדולה רק מפני שנאמרה. הכול תלוי במקום שממנו היא מדברת, במידה שהיא מטילה על עצמה, בנטל שהיא מוכנה לשאת, ובעולם שהיא מאירה או מחשיכה. וכאן, מה ששולט איננו אחווה תובענית. זוהי חיצוניות יהירה.

שהרי יש תהום בין אהבת ישראל לבין האמונה שאתה רשאי לדבר אליה כאפוטרופוס אל חניכו. תהום בין שותפות בחרדה לבין התייצבות כמוסד על. תהום בין כאב על אסון לבין הפיכתו לבמה של מידותיך שלך. רבים מדי מבין החותמים מבחוץ עדיין לא הפנימו ששיבת העם העברי אל ההיסטוריה שלו שינתה את עצם סדר הלגיטימיות. הריבונות הישראלית איננה תוספת נשמה שעליה מעירים מן הפזורה המערבית. היא משא שיש לשאת. היא אחריות שיש להתגורר בתוכה. היא מצב טרגי שבו למילים יש מחיר, להכרעות יש עלות, וטעויות נגבות בדם.

והם, לעומת זאת, חיים במקום אחר. תחת חוקים אחרים. תחת דגלים אחרים. תחת הגנתם של צבאות אחרים. בשפות אחרות. בתוך שלוות־מה היסטורית אחרת. הם משרתים מדי יום מדינות אחרות שאינן ישראל, ובכל זאת מדמים בנפשם שהם רשאים להטיף מוסר לאלה שחיים כאן, בתוך צמצום השטח, לחץ החזיתות, שחיקת כוחות המילואים, חרדת המשפחות, מורכבות הפיקוד, ועייפותו של עם שאינו יכול לרדת באמת מן המשמר. היומרה הזאת היא כשלעצמה כשל של טון, של עמדה ושל תודעה.

הם מבקשים להיות קול ההתעוררות, אך מבלי להסכים למבחן ההתעוררות. הם מבקשים להיות מצפון העם, אך מבלי לחלוק את תנאו. הם מבקשים להיות שומרי הסף, אך מבלי לגור בבית. הם מבקשים להצביע על הסכנה, אך מסרבים לעמוד במקום שבו הסכנה הזאת נגבית בפועל. לכן דבריהם נשמעים כוזבים. לכן הם צורמים. לכן הם מעוררים זעם. לא משום שהם מבקרים, אלא משום שהם דרמטיים מבלי להצטרף, מאשימים מבלי להשתתף, מתריעים מבלי לשאת באחריות.

ואולי החמור מכול הוא זה: הדיבור החיצוני הזה מספק לאויבי ישראל מטבע מוסרי שניתן לנצל מיד. הוא מזין את המכונה הישנה של שלילת הלגיטימיות מן המדינה היהודית, בכך שהוא מעניק למאשימיה את תוספת ההכשר שעליה הם חולמים: הנה, יאמרו, אפילו יהודים, אפילו "רבנים", אפילו "אינטלקטואלים" יהודים מדברים כך. תחת כסות האתיקה, החותמים הללו מספקים אפוא, באופן אובייקטיבי, חומר בידי מי שאינם מבקשים לתקן את ישראל אלא לבודד אותה, להחליש אותה, להאשים אותה, ולהפוך אותה לאשמה מעצם מהותה. ייתכן שאין זו כוונתם. אבל חוסר האחריות מתחיל לא פעם בדיוק שם: בחוסר היכולת למדוד את ההשלכות הממשיות של תנוחותיך שלך.

לכן צריך לומר את הדברים בלא סיבוב:

די למוסר הזה שאין בו סיכון.

די לחיצוניות הזאת המתיימרת להיות גובה.

די לתודעה הגלותית הזאת הסבורה שעדיין היא רשאית לחנך את ישראל כאילו השיבה לציון לא שינתה דבר.

די להרגל הישן הזה המבקש להישאר ראוי בעיני האומות על-ידי התרחקות מוקדמת מן הריבונות היהודית הממשית.

די לשיעורים הבאים מרחוק, לקריאות התוכחה המגיעות מבחוץ, למאניה לשפוט את ישראל כאילו הייתה חפץ לתיקון, שעה שמדובר בעם חי, ששב אל ההיסטוריה, ששב אל המלחמה, ששב אל האחריות, ששב אל הטרגדיה.