הציר הקבּלי בשירת איריס כליף /הרצל חקק

 –מנהֶרת האור לַשברים ולתיקון                        

איריס כליף משוררת בתקופתנו, בימינו, ואנו משתאים כיצד היא מתעלה מעל שפת ההווה – חוצבת מן המציאות ניצוצות קדומים. מלב ההוויה עולים מן האוב מחוזות קדומים. המשוררת מיטיבה לפרוץ מחייה נתיב אל מחוזות עליונים: בתושייה רוחנית היא מצליחה להעניק למציאות שלנו פרספקטיבה היסטורית. במבט ממעוף הציפור – חושפת המשוררת בפנינו מבט נשגב, שולחת אלומת אור אל ההיסטוריה היהודית.

מן המילים, תמונות קדם, צלילי העבר – עולה תפיסת עולם, זו המשנה הרוחנית שלה. שירתה באה להעניק פירוש מיוחד משֶלה למושג גורל יהודי. כל זה באמצעות סמלים קבליים, תמונות קוסמיות אדירות – וזה המחזה: משיריה נשקפת בריאת העולם. תיאוריות קבליות, שתיארו בשפה אלוהית מַפץ ושברים – יוצרים עולם מקביל שלנו, ששואב פֵשר מן הסמלים העתיקים. הגילוי וההסתרה מוארים באור חדש, החתירה לתיקון יוצרת עננה של קדוּשה - הנה לפנינו שביל אל האור, אל הגאולה. עמוד אש הולך לפניה, לפני המחנה.

איריס משתמשת במושגים קבליים מובהקים המצביעים על המבנה האלוהי והקשר בין עולמות: השפה של איריס עמוקה ומרובדת בשכבות של קדושה וסודות מבְּאר הקבלה והזוהר. כמגלמת את שפת הקודש, היא פונה אל היקום כבת אלוהים, כנסיכת היקום. כאן יש לתת את תשומת הלב למושגים הזוהריים, שהם בני בית  בחייה. שורותיה זורמות ומתנגנות כמו הייתה מנגנת במשמרת הלוויים] כאילו הייתה נשמתה שחקנית רוחנית בבית מדרש למיסטיקה יהודית. לפנינו מלודיה ומזמורים שנשאבו ממעמקים: לא יוכל הקורא להתעמק בעלילה השירית הרוחנית שלה בלי להבין מושגי יסוד:

"ספירת המלכות": המשוררת משלבת חזרות רבות על המילה "מַלְכוּתָא" ועל המושג "מַלְכוּת שַׁבָּת". בקבלה, המלכות (השכינה) היא הספירה האחרונה, המייצגת את הנוכחות האלוהית בעולם הזה, ולעיתים קרובות מזוהה עם כנסת ישראל.

ציטוט מן השיר 'בת שלם אלוהים: 

 בְּשִׂמְלַת הַשַׁבְּתָא אֲנִי הַמְּרֻקֶּדֶת  אֱלָהָא בְּשֵׁבֶט בְּרִית שָׁלֵם חוֹמוֹתַיִךְ

          רוּחַ אַרְעָא   מַלְכוּתָא תְּהִלָּתָהּ וְקֻדְשְׁתָא

כתר וחסד: השימוש במושג "כֶּתֶר" – הספירה העליונה ביותר, המצביעה על הרצון האלוהי הקדמון – ספירות של נוגה קדום מלוות אותנו לצד "חֶסֶד", והשירה מדגישה את המתח שבין האינסוף להתגלות.

הסתרה וגילוי: מונחים כמו "טָמִיר וְנֶעְלָם" הם ביטויים קלאסיים לאלוהות שאינה ניתנת להשגה מלאה, מוטיב מרכזי בספר הזוהר.

טרמינולוגיה קדושה – 'זוהר' ושפה ארמית

השירים משובצים בשפה הארמית של ספר הזוהר, והצופן המיוחד הזה מעניק לעולם המתואר נופך של תפילה עתיקה, כתבי הקודש שלנו קמים לחיים. משוטטים בחיינו, מרחפים כרוח אלוהים בין החדרים.

הטרמינולוגיה עושה את ההבדל, השפה העתיקה מתרגמת לנו את המורשת העתיקה ומלבישה עליה את המצוקה והחלומות של העולם המודרני.

ארעא ושמייא: השימוש במילים "אַרְעָא" (ארץ) ו-"שְׁמַיָּא" (שמיים) מדגיש את החיבור המיסטי בין הרוחני לגשמי. יש דו שיח מתמיד בין מעלה ומטה.

אלהא ורזא: מונחים כמו "אֱלָהָא" ו-"רָז" (סוד) מציבים את הדוברת בעמדה של מי שחושפת סודות קדומים דרך גופה ונשמתה.

הדרך לחבּר את הרוחניות והגשמיות היא באמצעות הקמה לחיים של עולם סודות. איריס ניצבת ליד באר החיים ושואבת אוצרות מן ההגות הקבלית ומנשמת החסידות. בדרך זו יש היתוך של זמנים קדומים וזמנים מאוחרים, כמו שנהוג לומר לגבי החומש – 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'. גופה ונשמתה הופכים להיות מטונימיה לכוחות אלוהיים – ובָתי השיר הקסומים לוחשים לנו סודות קדומים מחייה, פניני שעולים ויורדים כמו בסולם יעקב, מחוללים דרך גופה, דרך נשמתה. הרטט בין השיטין סוחף אותנו לריקוד פולחני, שנועד לחשוף אותנו לצופן עתיק. המחול הפולחני חושף רזים עליונים – כך בשיר 'בת שלם אלוהים':

וּבְבָלֵט כֶּתֶר נוּר אַדְמַת בְּרִיָּה  נִּשְׁקֶפֶת 

  מְקִיצָהּ חַוָּה עִרְטוּלי

 סוד נסתר מפרפר מתוך הנְשימה, מתנועות הריקוד. המילים 'רז', 'אלהא ורזא', וכמובן התואר השמימי 'בת אלוהים' הם כוחות שוברי שוויון: בכוחם הנשגב אלה הופכים עולמות. כמו מֵאוב ומן הרוחות מתחברים הביטויים 'בת' ו'בת שלם אלוהים' היוצקים נופך מיוחד על דמות הכותבת – בד בבד מוליכים את הקוראים כמו אחר 'חלילנית הקסמים'. אור וזוהר של משוררת היקום קושרים בינה לבין השכינה – הביטוי 'שִׂמלת שבתא' מעלה את המשוררת ככוח רם ונישא, יצור מלאכי מקדמת הבריאה.

הביטוי 'אֶל טֶבע גופי' מעלה את הכוחות הארציים מעלה מעלה, יש כאן הקבלה של הגוף הנשי למקדש או לאדמת קודש. העולם הגשמי כה מואר, שבוי במעגלי זוהר, בבואה של

עולמות עליונים. השיר כמו נובע מאבן השתייה, מתפילות מרומים.

בְּרֵאשִׁית אַרְעָא  עֵירֻמָּה יָמִים /            

                             וּמֵרֹךְ לֵב  חַמָּה

                   יַלְדָּה אָנֹכִי /  מְפַלֶּלֶת  מָרוֹם

החוויה העילאית של חיבור גוף ונשמה לוקחים אותנו מן הניגוד וההשלמה – אל מוטיב התיקון, היכולת של שירת הקודש הנשגבת להפוך את הכאב ל'שֶבר תיקון הנֶפש'. השירה והתפילה הם השביל לאחרית הימים – זו הדרך להיחלץ מן האסון והפורענות – וכאן יש בשירים רבים רמז להתמודדות עם טבח שבעה באוקטובר. ההמראה אל הטוהר נשענת על רעיון קבלי יסודי - העלאת "ניצוצות" מתוך ה"קליפות" (החושך והרע) – ויש הבזק: יש אור עליון שנותן תקווה .

- "אוֹר חַיִּין מְנַצֵחַ" 

בשיר 'בת קול אירוס' - הריקוד האלוהי מחולל טלטלה, כדמותה של מרים אחרי קריעת ים סוף. הנה קמה המשוררת ומול משב העולמים והנס הגדול - -שירתה היא שירת הודיה שיש לה משב קוסמי - - שפתיה יוצקות תחנון ופיוט:

וּתְרַקֵּד אֶל פִּי עָם מַשָּׁב עוֹלָמִים

וְתַחֲנוּן קַדְמוּת עֲנוֹת תַּם רוּחָהּ

 וְתַעֵל בְּפִיּוּט  עַלְמָא יוֹמָהּ

אנו חוזים במלחמת עולמות. לפנינו זירה על טבעית – 'יונת אור' מול 'בני חושך'. ניצחון השפה הקדושה והרוח על כוחות הכיליון. אתה קורא בשירים, ונדמה לך, ששבתָ דורות אחורה, שהמילים המתנגנות הן פיוט קבלי מודרני. אכן זו קריעת ים פואטית – לפנינו עולם נשגב, עולם שבו המילים הן "צינורות" להפצת האור (מושג קבלי נוסף שנחשף בפנינו). המשוררת ושיריה הם שליחים להעברת חוויה רוחנית טרנסצנדנטית. ככל שאנו דוהרים בין השיטין במרכבת הזוהר המאירה, המסתורין והסוד נוגעים בגרעין הקיומי. הקסם הקדום נשאב אל האדם המודרני. בעיני המשוררת הַצלילה לאותם מקורות קדומים ואותו עולם בראשיתי – הם דרך לפרש את המציאות, לבטא את את האופל והמצוקה של החיים המודרניים. הטבח בעוטף עזה מחכה להארה מחודשת.

מלחמת אוקטובר נושאת עליה את חותם השבּת הקדושה – ובשירתה של איריס כליף אנו חשים, שהיא כותבת עוד פרק לדברי הימים, פרק תנ"כי לימינו:

"כִּי בְּיוֹם הַהוּא פָּקְדָה מִלְחָמָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סַעַר הַשָּׁאוּל בְּאוֹר רִאשׁוֹן שֶׁל שַׁבָּת קֻדְשָׁא וְכִי שָׁבַת דָּמִים מָרָה וַחֲשֵׁכוֹת דִּמְעַת פָּנֶיהָ כּוֹרַעַת מְשַׁוּוַעַת" – וכאן היגון והצער נכרכים 'בְּחַבְלֵי הַמָּוֶת'.

  אֶרֶץ חַי אֱלֹהַּ פָּרַח יִשְׂרָאֵל חַיִּים   -

שם השיר מקבל נוכחות של פרק היסטורי בחיינו:

הבריאה החדשה – המציאות נבראת מן הפנימיות הקדושה

שירת האיריס הרוחנית היא טעם הכתיב שלה – היא המאבק והחתירה לשלמות – ונעיין לרגע בשיר 'נבראת' באספקלריה קבלית. שיר זה מרכזי מאד בהבנת החייאת יסודות הבריאה, לפנינו מסע פנימי שנתפס כ'ירידה לצורך עלייה'.

בשיר זה של איריס נכתב:

"כּוֹרַעַת אָנֹכִי לְמַסָּעָהּ הַפְּנִימִי שֶׁל לִיבָּא... פִּצְעֵי לִיבַּאי נַפְשַׁאי וְגּוּפָאי מגלידים".

המשוררת אינה כבולה לשגרה, לצרכים של מימוש עצמי. מי שחי בתיאוריית הצרכים של מאסלו מבין, שהשירה הזו עולה מדרגה. השפה האלוהית לוקחת את המשוררת מעלה. הקומה הרוחנית היא שם המשחק, ההתעלות היא המטרה האמיתית.

יש תחושה, שאנו חוזים בטקס קדום בבית המקדש – מחול ושירה שיובילו לשלמות רוחנית – זמירות קדושות ותפילין הן הממדים הרוחניים של הפולחן הקדוש הזה – לפנינו 'קַדיש עולם מול האלוקות' – שם השיר – המוות והחיים מהולים זה בזה:

וְאֲנִי הָאִירוּסָא

           הַבָּלֵרִינָה הָעֲרוּמָה

              מְחוֹלֶלֶת חַי עִרְטוּלָהּ

        חַי אַשְׁרַי מָרוֹם זְמִירוֹת תְּפִלִּין     

בַּקבלה קיים מושג "שבירת הכלים". העולם שלנו נבנָה מתוך פּירוד, מתוך השבר, ותפקיד האדם הוא "בירור הניצוצות". לגאול כל ניצוץ. המשוררת בוחרת בנתיב האור: הכאב והסדקים אינם מעידים על כישלון, אינם 'טעות' של הבריאה: הם חלק הכרחי.

איריס כליף מרפאת סדקים, מחבּרת סודות עתיקים. שורותיה זוֹרות צֳרי לזירת חיינו – הפואטיקה הקבלית שלה כמו קמה לחיים מן המערה של רבי שמעון בר יוחאי. שפת הזוהר וניגודי בראשית הם מסלולי עומק לַהבנת המציאות. הניצוצות שנשאבים מן הקליפות חושפים סוד, מובילים אותנו לפרשנות מקודשת לחיינו, זו הדרך היחידה לאַלחש שרשים פצועים, לצמוח, לשאוב ממעמקים, המילים שלה מתארות בתמצית את הצער מדורי דורות: אַדְמַת שָׁרְשֵׁי הַכְּאֵב.

פרשנות לחיים  התפילות והקדושה -

שפת הקודשת הנסתרת היא היכולת להביט פנימה, התפילות העתיקות - יש בהן קודים לביאור סימני הדרך, להארת הישועה שתבוא. דרך השירים פורשת המשוררת בירור רוחני שובֶה לב – מתוך הקושי והמשברים נבנית ה'קומה הרוחנית' החדשה. האלוהות הנשגבת מתגלה לאיטה – האלוהות שוכנת גם במחוזותינו, האלוהות שוכנת בתוך הגוף.

אנו נזכּרים בפסוק מן החומש "'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. בשירתה של איריס כליף יש תרגום מחודש ומורכב לפסוקים הקדומים, הכול מקבל חיים חדשים, פֵּשר להווה הסובל, מַרפא למחלות הדור. כמי שהולכים אחר חליל הקסם הסודי – מתבּהרת לנו האמת הגדולה. האור האלוהי, האינסוף, אינו שוכן רק בקומה העליונה.

אם רק נגביהַ עוּף, נגלה שיש לו מקום בקרבנו, בחלקת אלוהים הקטנה שלנו – וכמאמר הכותבת – "ממלא כל עלמִין'. כמי שקמה להאיר לנו את גן עדן האבוד בחיינו – היא עצמה נגלית לנו כבת קול, מלאכית הפוסעת חרש, מלקטת פניני אור ממעמקי הרוח הגנוזה:

בְּרוּחָא אֱלֹהֵי טְמִירִין וְנֶעְלָם אֲנִי פּוֹסַעַת''

הדמות המחוללת, הכותבת, המתנבאת, המתקדשת – כמוה כמלאך-שרף, ואנו זוכים להכיר את גווניה הרוחניים בשלל הופעותיה: ילדה, אשה, חוה אם כל חי – שמלת השמים היא חלק ממנה. אכן היא זוכה לגלימה נוספת: בת הבריאה הקדומה, ולשילוב הרוטט הבראשיתי: איריס חוה.

ולא שכחנו את הרוח המרחפת בספר בראשית – וכאן התואר 'רוח אל'.

"אֲנִי הַיַּלְדָּה הַנּוֹדֶדֶת פַּחְדִּי

בַּגֶּשֶׁם הַמְּעֻבֶּה  טוֹבַעַת אִירוּס בְּדִידוּתִי                                   

וּלְגוּפֵי הֶעָרוּם מַעֲטֶה שִׂמְלַת אֱלֹהּ שָׁמַיִם                                                     

וְהַיָּם מֵצִיף לְטֶבַע רָזֵי יָרֹק אִירִיס חַוָּה עֵינַי".

בשיר אחר שלה – המאפיינים השונים של האישה-הילדה מקבלים צבעים עזים – אלה המילים-הלחשים, שכמו נלקחים מטקס קדום – השיר 'ילדה יפהפייה מחייכת' חושף לשון זוהר של מלכות, יופי, בריאה. כבר שמענו בשירתה על 'טבע גופי' והנה אנו קרבים אל 'טבע יפיי':

בַּת אָדָם     בַּת חַוָּה     בַּת דָּנִיאֵל בַּת בְּרוּרְיָה

 וּבְטֶבַע יָפְיִי מַלְכוּתָא רוּחַ אֵל בַּת בְּרִיאָה

על פי תפיסת הקבלה – ההוויה האלוהית נמצאת בכל דבר – וזה הצַו לנו, להתקרב לשירת הלב, למעמקי הקבלה. זו המחויבות לשאוב כוחות ואור ממנה. ברגעים של אובדן דרך, של בדידות ופחד – המסר של השירה הקדושה, הלחישה של אירוס הבדידות מרוממת הנפש הזאת  - זו הסגולה, הרפואה. לפנינו מסר מחזק מאד. הקשר לטבח אוקטובר צובע את האסון הנורא בקרני אור. פניני השיר מקרבים את נשמותינו לטרגדיה המצמררת. המכָּה הקשה נגעה בנחלה הקדושה, בשורשים. עד כאב. זה צליל האדמה הפצועה, הבכי שלה מתנבא מנשמתה:

קשה לשכוח את הצעקה הזאת – ארץ זבת חלב שהפכה לאדמה פצועה, הטבח כה החשיך את העולם, את האדמה, הכול הפך לסדום:

"בִּסְדוֹם תְּעָלוֹת חָשׁוּךְ חֶלֶד הָאֲדָמָה". האם יש גאולה מן הקליפות?

יש דרך לצמוח מן  המכאובים - המציאות שלנו היא שדה של בירור; מירוק רוחני,    נבנית ממעמקים לעלות אל ה"קומה" הרוחנית החדשה.

זהו מסר של תקווה גדולה.. גם ברגעים של בדידות או פחד, ה"טמיר ונעלם" נוכֵח במציאות העולם והנעלם.

 - המציאות המסתורית אינה חיצונית לנו אנחנו חלק מֵרקמה אלוהית,

בכוח ההבעה הקדושה נוכל להפוך חושך לאור. הקוראים חשים, שהם במקהלה קדומה, מחוללים עם בת אלוהים במעמקי המטמורפוזה המיסטית. והמרפא יבוא, הקשיים והמשברים לא יהיו מכשול:

."וְהַכְּאֵבִין הַשִׁיבֵּרִין וְהַקָּשָׁיִין הוֹפְכִים לָאוֹר חַיִּין מְנַצֵחַ".

 זהו תהליך ה"אלכימיה" של הנשמה – הפיכת המרירות למתיקות. פרשנות זו מעניקה לַמציאות גלימה אחרת, בריאה חדשה: השיר 'נברֵאת' אכן מרמז על בריאה מכוננת, משנָה פני עולם. האדם, הקוסמוס – אינם יצורים מוגמרים. גם המַחלות המאיימות, גם הן רק אתגרים, שהאדם יכול להם. השירה נוסעת בדרכה שלה, נלושה באותו חומר גלם, שדרכו הנשמה מתעצמת וצומחת. כל רגע הנשמה נבראת מחדש. ברובד הנסתר יש כאן תשובה לדרך ההתמודדות עם השבעה באוקטובר.

השיר מסתיים בדרך חיבור פלאי, ובמושגי הקדושה – זה רגע הייחוד. הזיווג בין העולמות:

 . "כַּלַּת הַיַּרְחָא הָכוֹכְבָא וְהַשִׁמְשָׁא".

מוטיב ה"זיווג" בין השמש (הקב"ה) ללבנה (השכינה/כנסת ישראל) הוא שיא התהליך המציאות שלנו לאלוהות – זו דרך למרפא – האתגר לחבר בין הרוח לחומר -ובכך אנו מקיימים את הייעוד שלנו בעולם. אנו לומדים שהחיים אינם אוסף מקרי של אירועים. כל דמעה וכל פצע הם פתח לאור – מעיין של רוחניות – וכל ההוויה היא 'מעבדת נשמות'. זו הישות של בראשית הנוצרת מחדש, אבן השתייה לחיינו הקמים לחיים במהדורה אחרת. והכול מתוך אמונה ואהבה.

שבעה באוקטובר: אור גנוז בנשמת התוהו

המפץ הנורא של שבעה באוקטובר מתחבר לשירתה בצבע הקבלי שלהם – בתחושת התוהו של שבירת הכלים. איריס כליף משקיפה את ראשית הבריאה האנושית כשהקול הפואטי שלה מבקש לדעת הכול, להבין מה משמעות התוהו ובוהו שהפריע לעולם להיברא. כמשוררת ששומרת על זווית ראייה אישית היא להוטה לפתור את החידה, לתת לנו את התמונה האמיתית באמצעות המשקפת השירית.

התהוות ה"תוהו" כמרחב פיזי ונפשי נפרשת לפנינו בעוצמה אדירה – והשפה השירית נאחזת בשפת המיסטיקה. הקבלה מלַמדת, ש"שבירת הכלים" היא שלב הכרחי לפני התיקון. כליף משתמשת במושג "תוהו" לא רק כמושג קוסמי, אלא כתיאור מדויק של המציאות הישראלית שאחרי השבעה באוקטובר. בשיר זה על 'האור הגנוז בנשמת התוהו' אנו נשמטים לאחור מן התמונה העוצמתית: התוהו הוא ה"חור השחור" שנפער בלב הקיום. השברים הם הקיבוצים, הבתים השרופים והנשמות שנעקרו. נשמת המשוררת מאירה כזוהר של נבואה מעוררת. מכאן נחשפת הפרספקטיבה של המאבק בין תוהו לבוהו, בין אור גנוז לחושך שיוצר בלבול ואובדן.

המאבק בין "ספירות" של אור לחושך צולל לתיאוריה של תורת האר"י הקדוש.

על פי קבלת האר"י אור האינסוף פינה מקום – 'חלל פנוי' – כדי לאפשר קיום של עולמות מוגבלים ונפרדים. המשוררת מתחברת לתורה זו, שכן היא מתאר תהליך רוחני שקדם לבריאה – והפשר הזה יעניק לה מפרשים רחבים להאיר את ההתגלות הרוחנית הזו במובנה העכשווי – לנו, לחיינו. האלוקות הסתירה את עצמה כדי לאפשר מציאות חומרית וסופית. האור האינסופי והחלל הפנוי הם אכן תרגום שמושך את ליבה – זו משאת נפשה לגעת בלבה הרותחת של השירה.

מי שקורא בספר של איריס חש שהוא צולל איתה לשכבות קדומות של הבריאה – למחוזות שהמשוררת חוצבת ממעמקי נשמתה – כאילו עלתה ממנהרות הזיכרון, כמו נגעה באבן השתייה של חייה.

 כליף כותבת על "צמצום האור". - בראייה קבלית, הצמצום נועד לפנות מקום לעולם, אך בשיר של איריס יש ניסיון להעמיק בהבנת התהליך. הקוראים רואים את העולם החש בתקופה של זמן הסתר, והמשוררת מציגה בפניו שירה שמבארת את המחסור הזה. הצמצום על פי שירתה המיוחדת מוצגת כנטישה אלוהית או כהסתרה.  וכאן מגיעה התפיסה השירית בנוגע לטבח אוקטובר. השבעה באוקטובר מוצג כרגע שבו ה"חושך" גבר על ה"אור", והמשוררת מחפשת את הניצוצות (הקליפות) בתוך האפר. הדימויים של "דם" ו"אש" בשירתה מתמזגים עם מושגי הגבורה והדין (הספירות הקשות).

בשיר 'כתר של חיים' מקבלת הנוכחות של האירוס במחול הבלט מגע במאבק העולמי, מאבק בין מוות לחיים:

אֲנִי בָּלַט הָאִירוּס הַדּוֹמַעַת בְּאֶבֶן הַמָּוֶת אֶל מוּל הַר הַחַיִּים

אכן כן, איריס חיה כבת בית בעולם הספירות האלוהיות, מנסה לתווך בין החוסר לבין המלאות. יש בה ערגה לשלמות, לתיקון, להבנת הקדושה שבמילים, והלא שפת בראשית עודה שם, באותן שתי מילים: "יהי אור". מאין יבוא התיקון, מן השפה, מאותה בראשית שהנחילה לנו אור בלתי נשכח – 'יהי אור'.

תיקון האור, תיקון השׂפה

 השפה של כליף היא שפה של מילים מקודשות. היא משתמשת במונחים כמו "כתר", "מלכות" ו"שכינה" כדי לתאר את השגב המואר יחד עם הנפילה הנוראה, עם האובדן. יש לשירה כוח לתת מובן רוחני למציאות המוארת, גם לתופת. המשמעות זוהרת מתוך האֵפר: ייצוג השבעה באוקטובר דרך שפה קבלית מעניק לאירוע המזוויע ממד של קינה דתית-לאומית. היא לא רק מתארת טבח, היא מתארת פגיעה ב"שכינה". השיר הופך למֵעֵין תפילת "קדיש" מיסטית, שבּה השברים מנסים להתאחות דרך הצירופים הלשוניים.

ה"אור הגנוז" לא נשכח – התקווה שאחרי השבר מעניקה לקוראים אוויר לנשימה – והתיקון נוגע בנו, וקודם כל דרך השפה. המשוררת משתמשת במילים כמו 'כתר', 'מלכות', 'שכינה' – המילים המקדשות ייטיבו להנחיל לנו אור חדש. כנביאה רוחנית המשא שלה מתאר את הטבח כפגיעה בשכינה האלוהית, והשיר שלה הופך להיות תפילת קדיש מיסטית, שבה השברים מנסים להתאחות דרך הצירופים הלשוניים. האובדן יואר במהרה, השירה תהפוך לאורה. האור הגנוז – האור הקדום – חי ונושם בשירה, הוא מסמל את רוח האדם, החוסן שקם להצילנו מן השאול. המסר של המשוררת ברור ומאיר דרך: התיקון אינו שכחה, והכיוון שלה מעניק לנו נוחם ונחמה:

נשוב לעצמנו רק אם נחזיק את האור בתוך ידיים רועדות מהשכול.

בשירתה של איריס כליף על השבעה באוקטובר, המיסטיקה היא לא בריחה מהמציאות, אלא כלי להתמודד עם מציאות שאין לה מילים רגילות. היא הופכת את האסון לפרק נוסף, קשה ומדמם, בספר היצירה היהודי הייחודי שלה. כבת למשפחה קבלית – אבותיה מביטים בה מלמעלה – לוחשים לעצמם:

כן, לילדה הזאת התפללנו.

כאן נעשה עצירה קלה לרגע, כדי להבין כיצד הפנימה המורשת השירית והקבלית של איריס את המהפכה הקבלית  שיצר כאן כבר בשנות השבעים המשורר שלמה שנהוד. קחו לרגע את ספרו של שנהוד  חקל תפוחין  (1973) – ספר זה מספק לנו מפת דרכים להבנת הזיקה בין השניים.

הנה השוואה בין המגמות המיסטיות של שנהוד לבין אלו של כליף:

:

השפה ככלי לשיח קוסמי

שנהוד משתמש במושגים קבליים מובהקים ("חקל תפוחין", "ספירת מלכות", "גבורה", "חסד" – ואנו הקוראים חשים, שאֵין הסמלים מופיעים כקישוט אלא כניסיון ליצור כלי מקדש, כלים של אור. אלה הצינורות אל הספירות – מתוך תחושה, שיש לַשירה דרך אל אותם עולמות 'פגומים', הצריכים תיקון. שירתה של איריס אכן קרובה לתפיסה המקורית: זו ההשקפה שממלאת את שירתה של איריס, מגע בסמלים שיֵש להם דרך פלאית להעלות את האדם.

כליף ממשיכה את הקו הזה בדיוק. היא לא רק "משתמשת" במילים קבליות, אלא בונה עלילה רוחנית:  השיר כטקס מיסטי. ואנו רואים התפתחות: אם אצל שנהוד המטרה היא העלאת האדם לַספירות, אצל כליף הספירות יורדות אל תוך הבשר והדם של הכאב האנושי. שלמה שנהוד מבקש את האחדוּת בעולם שהשתבּש – 'חכמה ובינה בפירוד'. שנהוד מבקש לטהֵר את העולם, לתקן אותו, למָרק אותו, להצילנו מאותו 'קן של טומאה'.

.איריס כליף כותבת מתוך "שברי כלים" מודרניים. שנהוד ראה את התוהו הקבלי כחלק מההיסטוריה היהודית והאנושית-הכללית; כליף לוקחת את ה"תוהו" הזה ומצמידה אותו לאֵפר של השבעה באוקטובר. שניהם מסכימים שיש לתקן, שניהם מסכימים שהעולם פגום ושבור ("שבירת הכלים"), וכך גם - שתפקיד המשורר הוא לחפש את הניצוצות בתוך החושך.

השוואה קלה: בשירתה של איריס כליף – הרוע המתואר מופיע בדמות האויב שבּיצע את הטבח בשבעה באוקטובר.  בשירתו של שנהוד – המושגים נלקחים מעולם קדום יותר – מאבק בסטרא אחרא.

המורשת של שנהוד אכן חלחלה לשירה של איריס כליף – וראינו אצל שנהוד עיסוק מיוחד בספירת מלכות וספירת כתר – אלה השכבות הרוחניות, המעבירות את השפע לעולמות התחתונים. אצל איריס כליף השכינה היא המלכות, ומוטיב זה שולט בשירתה. המלכות מקבלת בחלק מן השירים תחליף לדמות המשוררת. האיריס האלוהית היא מוטיב שחוזר כמו חלק קבוע בטקס פולחני.

נוכחות זו אכן נושאת תפקיד מרכזי בתיקון העולם. בשירתה של כליף השכינה היא דמות נשית סובלת, גולה – מקבילה לנשים ואימהות במציאות הישראלית. שירה נושקת בשירה – ואנו נחשפים לַכוח של השירה לתאר את המציאות הישראלית כביטוי לגורל היהודי.

שנהוד היה החלוץ, שהעז להחזיר את הטרמינולוגיה הקבלית לשירה העברית המודרנית כחלק מחיפוש אחר משמעות מנחֶמת בשבר שאחרי השואה. כליף מתרגמת הכול לעולמנו: היא ממשיכת הדרך המובהקת שלו, אך היא לוקחת את הכלים הקדושים – ויוצקת לכלים השבורים את הרסיסים והכאבים של המאה ה- 21. העוצמה של השירה הקבלית – אכן סוחפת אותנו לקוקטייל מַפעים – הגות מיסטית ותעצומות רגש ליריות. על כך כתב שלמה שנהוד בית שירִי בלתי נשכח: השיר ''עדנה לרזין' מתוך הספר 'שירי חקל תפוחין', שיר מרכזי בשער ששמו 'צפת של מעלה'.

הנה השורה הכובשת: "לבוא ברָזין לאחר שנות ארבע מאות סתימַת רָז/ אין כוחות הנפש והרוח ערוכים לפלא/ כל צהֱֱרֵי חלומִי, שעריו וּפתחיו/ פונים עתה אל העולם האידיאי".

הנקודה המרכזית – מצב של ריחוק מן הרז, ההכרח לפתוח את הסתימה ולחדֵש את הכמיהה לעולם הסוד. הרז והסתימה הם מצב קיומי. חלפו ארבע מאות שנים של התרחקות – לפי שירת שנהוד – וזה רמז: געגוע לתקופת האר"י הקדוש, תקופת האר"י בצפת. המשורר שנהוד מביע כמיהתו לָשוב לרזים של צפת, לפתוח את השביל המואר, את ה'צינורות' החסומים.

ושימו לב, גם אצל איריס כליף יש תחושה של רז שצריך לפענח. אם אצל שנהוד יש תשוקה לפענח את רזי צפת, איריס מבקשת לפתוח ולהאיר את רזי הנפש השבורה של ימינו. איריס מאמינה, ששפת הסוד היה מרפא לעולמנו השבור והמבולבל. שניהם חשים שזו שליחותם – לתרגם שפה עתיקה ולשון של צופן – לשפה של העולם המודרני. שירתו של שנהוד היא מעין 'תפילת עני' שבור לב, רצון לתת נחמה מאותה 'צפת של מעלה' – ואצל איריס זו הבקשה להשמיע תפילה מול האדמה המדממת.

בעוד שנהוד נושא עיניו אל המטאפיזי כדי להיגאל מהמציאות, כליף מורידה את ה"למעלה" אל מחוזות ה"למטה". היא משתמשת בכלים של שנהוד כדי לקדֵש את האדמה המדממת של העוטף והדרום. אצל שנהוד זו כמיהה לַמסורת ולתיבת התפילה, אצל כליף זו הישרדות רוחנית. שניהם פוסעים באותו מסדרון קדוש, ואוצר הקבלה הופך מחומר גלם של שליח ציבור קדום למזמורים ופיוטי,ם שמבקשים את לב העולם החדש. שנהוד נדרש להוסיף ביאורי מונחים מן הקבלה, איריס כליף שופעת פסוקים מן המחול הנוגע בחיים ובמוות. בלב האדמה השׂרופה והבוכָה, מעניקה לנו 'האיריס האלוהית' מטען רגשי, חוויה מיסטית רוויה בעצב ובהתמודדות עם השכוֹל.

דלת אל עולם הסודות ואל האידיאות

"אין כוחות הנפש והרוח ערוכים לפלא" – כך שר לנו שלמה שנהוד – הוא חש שהוא פותח לנו דלת שהייתה סגורה  - פֶתח לעולם רוחני מלא רזים של עולמות גנוזים. שנהוד נושא דבריו בענווה, המפגש עם האלוהי ממלא אותו, והמפץ של המילים מטלטל, כה עוצמתי. ואכן שנהוד היה פורץ דרך, האיר לנו אוצר מילים קדוש ולרבים מרוחק, סתום. הפלא הקבלי היה כה עוצמתי, שכוחות הנפש לא היו מספיקים כדי להכיל אותו. אצל איריס כליף הפלא הופך לעתים לבְעתה, לפחד, לזעזוע.

הדימוי של "שערים ופתחים" בשירו של שנהוד הוא דימוי קבלי קלאסי (שערי בינה, שערי אורה). שנהוד מתאר מצב שבו כל הווייתו – אפילו החלום שלו – הופכת למערכת של מעברים אל עבר הנשגב: "כל צהרי חלומי שעריו ופתחיו".

נסיים בהשוואה, שתיטיב להאיר את ההבדל בשפת הקודש:

כל יוצר ודרכו שלו בהיתוך העברית הנשגבת בחיינו, לחיינו – לכל שירה דרך לצלול למילים העתיקות ולהאיר באמצעותן את העולם הכואב, את המציאות הסדוקה של ימינו – שלמה שנהוד מחד גיסא, איריס כליף מאידך גיסא:

בשירתה של איריס כליף השערים הם הפְּתחים שנפרצו בדם, והיא משתמשת במושג 'שערי שמים' כדי לשאול את השאלה הזועקת 'מדוע היו שערי השמיים סגורים בראותם את שערי הארץ הקוראים לעזרה', ובעיניה השפה היחידה שנותרה, היא השפה המיסטית, כשכָלו כל המילים הרגילות.

שלמה שנהוד קם אל השער, שיגאל אותנו, קם לבקש פֶתח מילוט מהחומריות של העולם. באותו שיר, שבו אצה דרכו אל הרזים שנעלמו ונסתמו – נעורה נשמתו של שנהוד. המשורר ביקש את הרוח, את האידיאות, כדי  לאפשר לַנפש לבוא להיכל הסוד, 'לבוא ברזין', לעמוד בענווה מול השֶׂגב האלוהי.

איריס חיה את העולם שלנו – ותפילותיה מבקשות את רזי העולם, זו בקשתה לגאול אם במצוקתו השה. זו הגדולה של שירת איריס כליף – שירה שמטלטלת את העולם, שיוצרת גשר אל הגאולה:

כליף מרבה להשתמש בדימויי סף, דלתות ומעברים בין עולמות. בשירתה, ה"פתחים" הללו הם המקום, שבו המיסטיקה פוגשת את הטראומה. אִם שנהוד פותח שערים אל ה"אידיאי", כליף פותחת שערים אל עוצמת הבכי והרגש. שורותיה רועדות ומחוללות, שירתה מחלחלת כדי לאפשר לנשמות השבורות של ימינו למצוא מנוח במשבים הנשגבים של המסתורין מימי קדם. איריס פותחת לברואי האל שערים לקבל תעצומות רוח מן השפה הקדושה – שיחושו את עליית המדרגה, שייצאו

מעֵמק הבּכא. נראה, ששנהוד הניח את התשתית האינטלקטואלית והמבנית, וכליף יצקה לתוכה את האש הרגשית הבוערת של המציאות הישראלית הנוכחית.

האש והמחול באו להשלים את פריצת השערים ואת הרובד הרעיוני – זו הדרך להציל את עולמנו ולרפא אותו ברוממות הרוחנית הקדומה.