סיפור:
פינלנד / צדוק עלון
כשהחילותי מתוודע לקיומן של מדינות העולם, שאלתי את עצמי אם ילד פינלנדי אוהב את הוריו כמו ילד ישראלי, ואם ילדה פיליפינית אוהבת את הוריה כמו ילדה מלזית, ובכלל, אם בכל המדינות הילדים אוהבים את הוריהם באותו אופן.
השאלה הזאת גרמה לי לשאול את עצמי גם אם אהבת בן הזוג היא אותה אהבה בקרב העמים השונים – האם הטורקי אוהב את בת זוגו באותו אופן שבו הווייטנאמית אוהבת את בן זוגה? והאם כך היה בכל הדורות? האם הבבלים והמצרים והאשורים והכנענים והאינדיאנים אהבו באותו אופן שבו צאצאיהם אוהבים?
שאלות מן הסוג הזה החלו בילדות ולא פסחו על ימי הנערות והבגרות. האם בני אומות העולם כולם אוהבים את ילדיהם באותו אופן? האם אהבה למלוח זהה לאהבה למתוק? ואהבת גבר לגבר ואישה לאישה - האם היא כמו אהבת גבר לאישה ואישה לגבר? ומה אלמד מהתשובות?
חלפו שנים ותמורות רבות חלו. השאלות הללו חדלו להטרידני, ואיני יודע אם בשל תמורות שחלו בעולם חלו תמורות בי, או אם בשל תמורות שחלו בי חלו תמורות בעולם.
היום, בפינלנד, בעת ביקור אצל בִּתי, כשראיתי את הפינלנדים, נזכרתי בילדותי ובתמיהתי התמימה. ביקרתי מאז בארצות רבות בעולם אך זו הפעם הראשונה שאני בפינלנד, וזאת הפעם הראשונה שבה אני רואה פינלנדים, והם נראים כמו באותן גלויות שאספנו בילדותנו ושתיארו את מדינות העולם. מי שיער אז שיום יבוא ואראה פינלנדים?
אני רואה סביבי פינלנדים ופינלנדיות זהובי שיער, ולכולם עיניים תכולות, ודומה בעינַי שהם לבושים בצבעי הדגל והסמל כפי שהופיעו באותן גלויות ילדות – כחול, לבן, אדום, והשאלה על טיב מציאותה של האהבה בנפש מתעוררת בי שוב: האם אני אוהב את עצמי כמו שאנשים אחרים אוהבים את עצמם? האם כשאנשים אחרים מדברים עם עצמם זה באופן שבו מדבר אני עם עצמי?
