סיפור: 

דממת הכלא / ז'ורז' ארנו מצרפתית סימון בן דויד

דממת הכלא אינה דממה אמיתית. זוהי הצטברות של צלילים עמומים, של אנחות המחלחלות מבעד לקירות האבן. בכל ערב, כשהשער נסגר, העולם החיצון מתפוגג. כל שנותר הוא התא הזה, ארבעה צעדים באורך, שלושה צעדים ברוחב. אתה לומד במהירות לספור את הסדקים בתקרה, לקרוא לשמות של הצללים הרוקדים תחת האור הדל של נורת רשת התיל.

בחלל הסגור הזה, המחשבה הופכת לאויבת. היא דוהרת, היא מחפשת דרך החוצה, אבל היא מתנגשת בכל דבר. אתה זוכר כביש מאובק באמריקה, את הטעם של סיגריה שחולקים תחת שמש קופחת. כאן, הזמן כבר לא זורם; הוא עומד על שמריו כמו מים רקובים. אתה מחכה. למה? אתה כבר לא בטוח לגמרי. אתה מחכה שהדלת תיפתח, או שהלב שלך יפסיק לפעום כל כך חזק בצלעותיך. חופש הוא כבר לא מילה; זה כאב פיזי, חלל." "של אוויר ששום דבר לא יכול למלא.