על הסרט ואלוהים אמר לקין /  ראובן שבת

קלאוס קינסקי לא היה שחקן גדול. אבל גדול מינוס הוא היה. ובוודאי יותר מבינוני.

השחקן הגרמני , עם המראה הלכאורה נאצי, שהזכיר בקלות גם איזה קצין אס. אס. פסיכופט, היה למעשה שחקן מאוד מוכשר  ומהתדמית הקשה הזאת הוא ניצל בזכות רגישות מלחלחת בהופעה, בפאתוס הנוגע ללב. בנחרצות החמה לתפקיד.

קינסקי שיחק בסרטים טובים ממש כמו פיצקרלדו ואגירה,( הופעה קטנה ובלתי נשכחת גם במבצע אנטבה של מנחם גולן).

אבל המשחק שלו במערבוני הספגטי היה אכן מיוחד ומעולה.

כך, בצלפים  הבלתי נשכח של סרג'ו ליאונה וכך גם במערבון הזה , מעט מוזר, שנעשה ב1970, צולם דווקא ברומא, ומצליח איכשהו לערער תדמיות של קאבויים קשוחים, מסוקסי זקן, מצולקים, חמי מזג ושתיינים או רומנטיים ללא תקנה כמיטב המסורת האמריקאית ביצירת מערבונים.

הטאצ' האיטלקי לעומת זאת, במערבוני הספגטי, הביאה אומנם עלילות מופרכות, אבל יצר יותר רגשות טבעיים ועסיסיים לעלילה

"ואלוהים אמר לקין" הוא סרט שנעשה על ידי הבמאי האיטלקי המנוסה אנטוניו מרגריטי , וצולם כולו כאמור ברומא.

אסיר על לא עוול בכפו( קינסקי) שישב כבר עשור בכלא, מקבל חנינה וחוזר במטרה נחרצת ומוחלטת לנקום באיש שהכניס אותו לכלא. האם יצליח?

מולו ניצב אדם נבל ומושחת במיוחד, אהובה בוגדנית, ומעט תומכים המסייעים לו בכל נפשם ומאודם להצליח בנקמתו

כמובן ששם הסרט הוא היפוך נוצרי שרק מביני דבר יבינו.

אבל נניח לכך.

הסרט לא גדול ,בעלילה, בתובנות, בתסריט. למעשה הוא אפילו נמצא במרביתו ברמה של רדידות סתמית.

אבל.... המשחק המעולה של קינסקי מחפה על הכל וגם זוויות הצילום, השוטים המהירים, התפניות החדות בצילום שהן די איכותיות.

קינסקי, מצליח ליצור בעת ובעונה אחת דמות טרגית, אבל גם מנוכרת, רגישה ואטומה לגמרי. טרגית וסתמית.

שפת הגוף הקולנועית שלו, היא מדוייקת בדיוק גרמני מלא.

הסרט שווה צפיה והנאה ולו רק בגלל קלאוס קינסקי. שחקן לא גדול, אבל בהחלט רחוק מאוד מבינוניות ומראה כיצד משחק מעולה יכול בהחלט לחפות על תוכן רדוד.

כדאי לצפות.

בימוי: אנטוניו מרגריטי 101 דקות

שחקנים ראשיים: קלאוס קינסקי. פיטר קרסטן,מארק דמון. הלנה רונה.