על הסרט מונטנגרו / אבי כהן

הכאוס כתרופה והבורגנות כמחלה: מונטנגרו

מעטים הסרטים שיודעים להיות בעת ובעונה אחת פרועים-מגוחכים, מטרידים- חכמים, אנכרוניסטים-אקטואלים. מונטנגרו של דושאן מקאבייב, שיצא ב-1981, הוא בדיוק סרט כזה: יצירה קולנועית שנראית לעתים כמו התקף עצבים קולנועי של קולנוע מיושן, ולעתים כמו משל חד להפליא על ריקנותה של הבורגנות המערבית.

במרכז הסרט ניצבת מרילין (סוזן אנספק), עקרת בית אמריקאית אמידה החיה בסטוקהולם חיים מסודרים, נקיים, מנומסים וריקים עד מחנק. בעלה מצליח(אלנד יוספסון), הבית נאה, הילדים מטופלים, בקיצר הכל עובד, וזוהי בדיוק הבעיה! מקאבייב אינו מתעניין כאן בעוני, באלימות בתוך המשפחה, או באסון גלוי; הוא מתעניין בסוג אחר של קטסטרופה. קטסטרופה שבה החיים הטובים, הם אלו הגורמים לנפש לגווע אט אט בשקט מתחת לפני השטח.

אל תוך הקיפאון הזה שבה חייה מרלין פורץ עולם אחר - רועש, חושני, מהגרי, כמעט קרנבלי - ומרילין נמשכת אליו כמו מי שגילתה לפתע שעד כה חיה בתוך אקווריום משמים. זהו לבו של הסרט מונטנגרו, לא סיפור התאהבות, לא סיפור שחרור פשוט, אלא התנגשות בין  אלו החיים את הסדר והנורמה החברתית,  לבין אלו החיים בשולי הנורמה – ולא ממש מצייתים לה , שם האלימות והמין נשפכים כיין. מקאבייב מצלם את ההתנגשות הזאת לא כדרמה פסיכולוגית מעודנת, אלא כהסתערות סינמטית,  ועל כן אינו בונה את הקומפוזיציה הקולנועית בקפידה, אלה מתיז, מקצין, ומפרק את השפה הקולנועית - לעיתים בצורה מרושלת המזכירה  B movies, ומצד שני זאת הסיבה שהסרט מרגיש כמו יצירה שעושה ככל העולה על רוחה ומצליחה לנתק אותו מדטרמיניזם קולנועי אסטטי,  וזאת הסיבה כנראה לכך שקשה להסיר ממנו את העיניים.
המתח הזה בין שתי הקצוות הללו הוא אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות בביקורות עליו. היו מבקרים שראו במונטנגרו סרט משחרר, נועז, כמעט אופורי בבחירות הצורנית שלו; ואילו אחרים ראו בו יצירה מאולצת, מתאמצת, כאילו השערורייה הקולנועית באה על חשבון הדיוק בתפירת העלילה והמיזנסצנות.  

ממרחק של יותר מארבעה עשורים, מעניין במיוחד לראות היכן הסרט הזדקן והיכן לא. ומה שהתיישן בו הוא בראש ובראשונה האופן שבו הוא מביט באחר -  במהגר, בזר, באקזוטי -  כמעין כוח חיים גולמי שאמור לגאול את האירופיות המנומסת מקיפאונה. המבט הזה, שהיה אולי מקובל יותר בראשית שנות ה-80, מעורר כיום אי-נוחות מוצדקת. יש בו משהו שמנצל את הזרות במקום להבין אותה, שהופך בני אדם לסמל או לפנטזיה. גם ביחסו למיניות נשית, הסרט נע בין תעוזה אמיתית לבין החפצה שאינה תמיד מודעת לעצמה.  אבל דווקא לצד המקומות האלה, נותרו במונטנגרו אזורים שלמים של רעננות מפתיעה.  למשל הביקורת שלו על תרבות השפע והנוחות, בה המשפחה הנורמטיבית מתפקדת לכאורה, לא איבדה דבר מעוקצה. להפך: בעידן שבו החיים הבורגניים נארזים מחדש באסתטיקה של שלמות, יעילות ובריאות נפשית מנוהלת, הסרט נראה לפעמים אפילו עכשווי יותר משהיה. מקאבייב מבין היטב שסדר אינו בהכרח שפיות, ושתרבות מנומסת יכולה להיות גם צורה משוכללת של דיכוי. הוא מבין שהאדם אינו נחנק רק תחת מגף; לפעמים הוא נחנק גם בתוך סלון מעוצב היטב והתנהגויות נורמטיביות למהדרין.

וזו אולי הסיבה לכך שהסרט עדין חי ובועט. מונטנגרו אינו מהלל כאוס באופן נאיבי, ובו בעת אינו מאמין בסדר כערך עליון,  אלא מצביע וחושף את המשיכה והדחיה ההדדית בין שניהם -  את האופן שבו חיים חסרי תשוקה מייצרים פנטזיה על התפרקות, ואת האופן שבו ההתפרקות עצמה אינה מביאה בהכרח גאולה. זהו סרט על רעב. רעב לחיים, לגוף, לחריגה, לאי-ציות. ובמובן הזה, גם היום הוא ממשיך לפעום לבעוט ולהתריס מול השגרות הממיתות.

ולמרות זאת , מונטנגרו אינו סרט מושלם. לעתים הוא גס מדי, לעתים מודע מדי לעצמו, לעתים נדמה שהוא נהנה מן הפרובוקציה יותר מכפי שהוא מעמיק בה. ובו בעת חוסר הנימוס הזה, הסירוב שלו להיות אלגנטי, הוא מה ששומר עליו רלוונטי גם היום. בעולם שבו יותר מדי סרטים מבקשים להיות חכמים, מדויקים ומאוזנים, מונטנגרו מזכיר שלפעמים הכוח הגדול ביותר של הקולנוע נמצא דווקא ברגע שבו הוא חדל להתנהג יפה, מרושל במראהו ונושף עליך עשן סיגרע.

בימוי: דושן מקבייב 96 דקות

שחקנים ראשיים:סוזאן אנספאק.ארלנד יוזפסון. סבטוזר סבטקוביץ.