על הסרט צבע הכסף /אבינועם חקלאי 

הסרט ״צבע הכסף״ (1986) של מרטין סקורסזה נפתח לכאורה כסיפור על ביליארד—אבל עד מהרה מתברר שזהו סיפור על מה שמחליף את החיים עצמם. אדי פלסון בגילומו של פול ניומן, שחקן אגדי שפרש, שב אל הזירה לא מתוך תשוקה למשחק אלא מתוך משיכה מחודשת לכסף—לא כאמצעי, אלא כמדד, כתחליף לאיווי. כבינאר. הוא פוגש את וינסנט לורייה (טום קרוז), צעיר מחונן שהכישרון שלו גולמי ותשוקתו בלתי מלוטשת, ומבקש לעצב אותו—ללמד אותו לא רק לנצח, אלא “לשחק את המשחק” האמיתי: המשחק של הכסף.

אלא שככל שהמשחק נעשה מחושב יותר, ממושמע יותר לכללי הרווח וההפסד, כך הוא מתרחק מן הרגע שבו פעם בתוכו משהו חי. הכסף, שאמור להיות תגמול, הופך לעיקרון מארגן: הוא קובע את הקצב, את הערך, את ההבחנה בין הצלחה לכישלון—ובכך מוחק את העודף, את הבלתי ניתן למדידה, את מה שלא ניתן להמר עליו. הסיבה לאיווי נעלמת תחת ערך הכסף המפחית את ערכו של ה-דבר הפרטיקולרי היקר לאינדיבידואל.

הקשר בין אדי לוינסנט נע בין הדרכה לניצול, בין העברה של ידע לאילוף של תשוקה. ודווקא כאשר נדמה שאדי שולט במשחק—כשהוא כבר אינו “נשאב” אלא מחשב—מתגלה כי משהו בו אבד: אותה נקודה שבה המשחק אינו רק אמצעי, אלא התגלמות של איווי, של סיכון שאינו ניתן לצמצום לחישוב. יחסי האב-בן הופכים ליחסי תחרות, חינוך ומרד הבאים על חשבון האיווי האבהי החי המעניק השראה לבן. אדי הופך מהאב הלאקאניאני הראוי לכבוד ואולי אף לאהבה על אובייקט סיבת האיווי שלו, לאב של שיח החינוך המנסה למחוק כל חי.

כך הסרט מתפקד כאלגוריה חדה: הכסף אינו רק מה שתופס את מקומם של הדברים, אלא מה שמוחק את ערכם האחר—את מה שאינו ניתן להמרה. הוא מבטיח שליטה, אך גובה מחיר של דלדול החיות. ומה שנותר בסופו של דבר אינו הניצחון, אלא השאלה: מה נשאר מן החיים כאשר הכול נעשה בר-חישוב.

היצ׳קוק ביים את עלילות סרטיו סביב ״מקגפין״- שם של אובייקט שנתן התסריטאי אנגוס מקפייל לחפץ חסר ערך כמו מפתח או מזוודה שיכול להיות מוחלף בכל אובייקט אחר ותפקידו להניע את העלילה סביבו. האובייקט הזה נעלם, רוצים לגנוב אותו, מסתירים אותו, הוא עובר מיד ליד, מתחרים עליו…בתוך הקונטקסט העלילתי האובייקט חסר הערך הזה מקבל סטטוס של דבר יקר מפז. במונחים פרוידיאניים מדובר בהשקעה של ליבידו. עבור מישהו, ל״רוזבאד״ יש ערך הקשור לאושר הילדות ולאם בעוד שעבור המשקיף מהצד, לאובייקט הזה אין כל ערך. אבל בשביל צ׳ארלס פוסטר קיין מ״האזרח קיין״ הוא ללא תחליף והוא גם תופס את מקום סיבת האיווי שלו. מה שמניע את חייו. המחשבה שניתן להמירו בכסף, להפוך אותו לאובייקט חליפין מבטלת את ערכו הייחודי לאינדיבידואל סינגולרי.

באתר ״פולימרקט״ מהמרים על כל דבר. בניסיון לצמצם את הקונטינגנטי לחוק על פיו ניתן לנבא אירועים, אזרח ישראלי ואיש מילואים (ואולי מעורבים נוספים) הימרו על פעולות צבאיות של ישראל באיראן בהתבססם על מידע מסווג לו נחשפו אנשי מילואים. הימור פומבי זה באתר הפתוח לכל חשף את כוונות הצבא ויכול היה לפגוע בבטחון המדינה. מדינת ישראל היקרה לרבים מאיתנו, קמה כדי לנסות להבטיח את חייהם של יהודים רבים לאחר היסטוריה של רדיפות ששיאה השואה, אך יותר מכך; להבטיח את ריבונותו וכבודו של היהודי שהיה נתון לגחמות הגויים והשלטונות בתפוצות. ההתענגות על ההימורים לא רק הופכת את היקר מכל לאובייקט חליפין בשוק, היא גם הופכת את חיי המהמר לחסרי ערך.

דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 2002, התיימר לצמצם את מרכיב ההימור בהחלטות האנושיות וחתר לוודאות באשר לעתיד. כבר בשנות ה-50 היה מעורב בחיבור מבחני המיון לקורס הקצינים בצה״ל המבקשים לנבא את הצלחת המועמד. אביו של כהנמן, אפרים, היה מנהל בכיר בתעשייה הכימית בצרפת ואיבד את עבודתו ומעמדו ב-1940 עם הכיבוש הנאצי. היתה לכך השפעה גדולה על דניאל אשר עסק רוב חייו בשאלות של אי-ודאות, שיפוט וסיכון. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 השתתף בדיונים קליניים במכון פסיכואנליטי בארה״ב והושפע מהפער בין הביטחון הקליני שהפגינו פסיכואנליטיקאים ופסיכיאטרים בדיונים לבין אי-האפשרות לנבא (כנראה שנתקל גם בדיון קליני שעסק בפציינט שלמחרת התברר כי התאבד; לא היה כל רמז מנבא לכך). אירועים קונטינגנטיים אלה דחפו אותו בתוך השיח המדעי לניסיון לצמצם את אי-הוודאות.

השיח המדעי הגולש כמובן גם לתחום הרפואה, מבקש להבטיח את בריאות וחיי האינדיבידואל דרך חישוב הסיכויים לסרטן ובאמצעות הניסיון לשלוט בתכונות העובר. בצד מהלכים חשובים שתרומתם לאנושות גדולה, נמחק הסינגולרי על ידי תביעת האחר לאידיאל של בריאות, יופי וטוּב. דחיית המרכיב הממשי שאין לו ייצוג ושאינו יכול לקבל ערך של אמת בשפה, על ידי המדע, מחזיר ממשי זה באמצעות אירועים לא צפויים שאינם ניתנים לחישוב מראש ויוצרים סכנות למין האנושי ולכוכב עליו הוא חי.

״צבע הכסף״ מצביע באמצעות האלגוריה של משחק הבליארד על השיח המכפיף את הנאת המשחק אל משהו שהכסף-כביכול המטרה המקדשת את כל האמצעים-מסתיר; מה שמעבר לעקרון העונג; העודפות ההולכת ומצטברת ומכבידה על חיי הסובייקט ושיבתו של הדחף אל נקודת הבריאה; אל הסף שבין ה״יהי אור״ לבין ״וחושך על פני תהום״. הסרט מסתיים בחזרתו של אדי, שחקן הבליארד המבוגר והציני, אל ההנאה מהמשחק עצמו, אל האיווי. בתמורה הוא נכון לשלם באובדן  וודאות הרווח, כלומר באידיאל הוודאות שמתגלה שוב ושוב כ״אומללות אנושית״ בחיינו.

בימוי: מרטין סקורסזה 120 דקות

שחקנים ראשיים:          

            פול ניומן

טום קרוז

מרי אליזבת מסטרנטוני