אילת רגע לפני שאגת הארי / צביה ויצמן כספי 

אני בדרך לאילת בפעם המי יודע כמה. לפסטיבל ג׳ז גרסת החורף וגם כדי לרכוש מחשב ללא מע״מ ובעיקר, ים. חופש. מלון בריכה מצעים לבנים מתוחים על מזרון גבוה. אני יורדת לאילת באוטובוס (לירושלים עולים ולאילת יורדים…) המפגש עם התחנה מדכא ומביך שנים עברו מהפעם הקודמת, המקום רק מתיישן ונזנח יותר. לעומת זאת מרדכי הנהג בחולצה מגוהצת ועניבה מסביר פנים, אוטובוס חצי ריק, נסיעה נוחה ושקטה. השכיח את החוויה הראשונית. הדרך חולפת על פני שדות הדרום העוטף המתהדר בפריחה. שטיח כלניות וגבעות ירוקות. מתחלף בשקט של ערבה בוכיה, מהורהרת, בואכה מכתשים וגבעות. הבהייה בנוף הבראשיתי מהפנטת. פאטהמורגנית. מרחיקה מחשבות יומיום. נדמה שנקבו שלוליות מיים על האספלט הלוהט. ובסלעי האבן צמחו מונגרובים. היה פה פעם ים. יכול האדם להיות במקום ובזמן מבלי לקחת מקום. להצטמצם לכדי גרגר כדי לא להפריע למלכויות (עמיחי) ציטטתי מזכרוני. זה הרגע לתת לתיבת התהודה אפשרות לצלול למעמקי הנפש. אני נוסעת סמויה בקרקעית האוניה. יוצאת למסע בזמן. אלכימיה של הנפש.

אילת כידוע היא עיר נמל ותיירות עיר קולטת עליה משפחות צעירות רובם מועסקים בענף התיירות והאטרקציות. בכ״ז היא עדיין קהילתית וחד גונית. אני מכירה ופסיכולוג שיורד לאילת פעמיים בשבוע. ורופאים המגיחים בטיסה למשמרתם ביוספטל. סטודנטים למשפט ורפואה שעולים צפונה ללימודים. אילת מקבלת את אופיה על פי הועידות והפסטיבלים שהיא מארחת. אין תיאטרון מפיק, אך מידי פעם היא מארחת הצגות. אין אוניברסיטה אלא שלוחות אקדמיה. אני אוהבת אותה. יש כאלה שממש לא. פה צללתי וקיבלתי כוכב. וגם ירדתי למעמקים עם הצוללת הצהובה. ואפילו חוויתי חזיון תעתועים במופע מוסיקלי בתמנע. טיפסתי על גב גמל וגלשתי בסאפ. והיו כמה פסטיבלי ג׳ז. וכינוסים. מיציתי. עכשו אני בשיטוט חסר מטרה בנוף המרהיב. פוגשת חברים ובני משפחה אהובים. ונפעמת.

אילת מעירה בי את הרוח הספורטיבית. השכם השכם בבוקר העצים מפהקים. הציפורים מצחצחים גרונם. ההרים קרובים ופחות מאיימים. העליות לכיוון ההרים מתישות. הירידות מאזנות את ממוצע הזמן פר קילומטר. כיכר הרמזורים משעשעת בעיר שאין בה ולו רמזור אחד. פרנסי העיר ״שתלו״ רמזורים כזר פרחים בכיכר בין שד׳ ירושלים הקדושה לדרך לוס אנג׳לס. מגדר חיה בבית מטופח מציץ אלי פרח מוזר. בדקתי זהו ״תפוח סדום״ שם מסקרן. הנה ההסבר: תפוח סדום גדל באזור עין גדי, קרוב משפחה להרדופים. אם פוצעים את עליו נוטף מהם נוזל רעיל. במינון נמוך יכול לרפא נגעים. הפרי עגול יפה וסמוק לחיים. בפנים הוא ריק. אולי זו הסיבה שקיבל את שמו?! גלגולו של התפוח מעץ הדעת? איך בכלל הוא הגיע מסדום לאילת?

העיר מתהדרת בעשרות כיכרות שמעטרות את צמתיה. בדרך לנמל כיכר יפיפייה עליה פסלי נגנים. המדרכה משובצת קלידי פסנתר. כיכר הדולפינים המרקדים, הפרחים ועוד. קיטש מפואר. סימני דרך. כתובות מנחות. שמות הרחובות מזכירים לנו שהיא נוה מדבר, תמהיל של ארומה תנכית והסטוריה מקומית: עציון גבר, קדש ברנע וחכליל - הסינג סינג (זוכרים שהיתה ׳עיר מקלט׳ לפושעים ופוחזים?) לוס אנג׳לס, ששת הימים וירושלים הקדושה. אילת עיר מוזרה. בת כילאיים. פריפריאלית אבל מפנקת מדברית ובוהקת מיוקרה. זוהרת בלילות מתגנדרת בשפע אורותיה. באור היום עם הגב לים, היא סתמית, בניניה חסרי חן שרשרת ההרים מרהיבים לה ככתר. רוח דרומית מנשבת בין בתיה ושירת הדקלים מלווה את צעדי ברחובותיה. השמיים שלה גבוהים ונקיים מעננות. בעונת המעבר היא מורידה הילוך ולא מזיעה.

הבוקר מוקדש לדולפין ריפ. בדרך, צמד גמלים פוסעים לאיטם, מעכסים בשולי הכביש מתפנים בנחת מקום לצפירת הלמבורגיני האדומה. רגע סוריאליסטי. הטווס בריפ הדולפינים פורס מניפה מרהיבה. החוף מתעורר. לדולפינים זו לא שעת האכלה. שקט מפעים. והנה באורח פלא שוחה לקראתי נקיטה הדולפינה היא מזהה שאני נרגשת ומתהפכת על צידה חושפת בטן מבריקה לבנה, צוללנים יורדים למעמקי הים השהייה במקום מסדירה נשימה ונוסכת הרמוניה.

השמש ברום השמיים, מעט תיירים. סככה ושולחן  ששבע מכל הרטבים ומשמן. בירה וצ׳יפס. חבורת צעירים שהסירו לרגע את הכיפה, הפשילו שרוולים בחולצות לבנות זנב הציצית נותר כאמירה. חושפים רגליים שהשמש לא שזפה. חופש. זוג צרפתים ניצלים בשמן אגוזים בחופשת בטן גב.

אילת עיר ללא מע״מ. מאז חזרתי מיפן, למדתי על יתרונות הצמצום. אני עדיין מתרגלת לכן קניות פחות מעניינות אותי. ובכ״ז את המק בוק קניתי הפעם בKSP זול יותר מאי דיגיתל. וגם היחס והסבלנות ראויים לשבח. כל הזמן שנותר מוקדש למרחבים. רצועת החוף פוגשת מחנה צבאי (מחנה צביה) זהירות גבול לפניך. מבירורי הקודם נבנה פה מגדל פיקוח ומתקן לשאיבת מים, במבט לעקבה רוקד בגאון הדגל שלהם. באופק תלוליות חול, מה הם מסתירים?! מערבה משם מישהו משך את הים קרוב לגבול ועוגנת שם אוניית משמר. הזמן נע בעצלתיים. ויהי בוקר ויהי ערב. בשולחן הגדול הדליקו את שרשרת האורות מסביב לסככה. גולש סאפ יצא עם כלבו לים. ההרים עכשו סגולים והופכים את הים ל״אדום. האורות של עקבה כשרשרת פנינים. הושט היד וגע בם. שיחה קלה, קריאה, שקיעה. חופש. חברתי סיימה את משמרתה ומצטרפת לבהייה.

ימים יפים וכיוון מיתרים לקראת המופע נשמעים מכל עבר. החות׳ים בשנת החורף שלהם. כלום לא רמז על מה שהולך להיות עוד רגע. איש לא שמע את ״שאגת הארי״. מלון ריביירה, המועדף עלי לאחרונה יושב בול בפוני. קרוב לחוף ולכל יתר הצרכים. הוא לא מתיימר בקומות גבוהות צריחים וקשתות ולא נושא שם של נסיכה מקראית או מלך רומאי. הוא הדור בצניעותו ומציע מרחבים ציבוריים אסתטיים וסטודיו עם מטבחון מאובזר. המלון מציע בריכה ענקית מגבות רכות וערסלים מפנקים. אני יוצאת מפוהקת לקפה ראשון בגינת הגרניום הפרטית, ופוגשת את מירב, מנהלת המלון בסיור בוקר עוברת בשבילים מברכת את אורחיה וקשובה לכל בקשה. כרזה ענקית מציעה תפריט ג׳ז גרסת החורף. רצים בבגדי ספורט אופנתיים. יוגה בכיכר הורדוס (אחד מ״מאה ואחת״ פעילויות חינמיות שמציעה העירייה) ליד הלגונה אוטובוס פורק תיירים נרגשים. המדריך מספר שפה, ממש פה נחצה הים ובני ישראל עברו בחורבה. דייגים חובבים מנסים ללכוד להם דג לארוחת הצהריים. תמונה שלווה. גשרון בקצה השמיים ובסוף המדבר.

בערב עם חברים שהצטרפו, במופע ג׳ז במלון אגמים. ג׳מבו ג׳י עולה על כסא בר ונותן למילים שלו משמעות סוחפת כשהיא מתמזגות עם גרוב, ג׳ז, אר בי, גוספל ומה לא. בקטלוג התפייט הכותב ״הוא יוצא עם הטקסטים השנונים שלו לטיול בשדה השירים פושטים את מדי היומיום ולובשים חליפה אלגנטית… התוצאה חגיגה מוסיקלית״. בפסטיבלים בעבר היה ג׳ז רק ג׳ז לאחרונה יש מגמה לחבר קצוות מוסיקליים לתת פרשנות נוספת לז׳אנר. להרחיב את המנעד. קריר באילת בלילה. רק עוד יום ומחר המופע המסכם המארח 4 דיוות ואת אנסמל הנגנים כולו, באוהל הענק קהל עצום אלפי חובבי ג׳ז. לירז צ׳רכי מפליאה בשיר בפרסית (וזה עוד לפני ״שאגת הארי״) מעניקה את השיר לנשים האמיצות מטהראן שמסירות את החיג׳ב. נטע ברזילי נהדרת מוכשרת ויפה. נונו ממזגת חדוות נעורים שובבה וגל דה פז עם הקול הכי מרהיב. הן עולות ובאות מחליפות שמלות מפרגנות ומקבלות אהבה מקהל האלפים.

אילת אוהבת אורחים היא גובה מחיר ומציעה רכישות ללא מע״מ. בשיפודיה פגשנו זוג שהגיעו לאילת עם רשימת קניות. הם סיפרו שמפעם לפעם הם יוצאים בבוקר מוקדם ומגיעים לאילת למסע קניות. חוטפים שיפוד ועולים חזרה לביתם שבאשקלון. מיני חופשה.

מבנה מצועצע בגוון חול, מה שהיה בעבר ארמון המדע והחוכמה של המלך שלמה. החכם באדם. הפך לכלבו ענקי של מוצרים זולים, חסרי שחר שאיש לא ממש צריך. חדר המגנטים למדענים הצעירים, מציע היום צילוטייפ וסופרגלו. אולם האסטרונומיה התמלא במסכות לפורים. חדר האלגברה הוירטואלי מוכר מחברות ספירלה וסדנאות האומנות נצבעו בזוהר המרקרים. מדרגות נעות מובילים את מי שנכנס למלכודת ואין מוצא. אלא רק אחרי שעברתם את כל הקומות. שלמה המלך יסתפק באלף נשותיו. ״ארמון המדע״ מציע היום צרכנות מביכה תוצרת יוון.

הביתה. אוטוטו אנחנו בתל אביב המפגש עם התחנה המרכזית מפר את שלוות הנפש שלי. באיווחה נמחה כל היופי. התחנה מוזנחת. המדרגות הנעות לא נעות. המעליות תקולות. ספסלים מאובקים. אנשים שבורים הולכים ובאים. היה רגע מלבב לראות חיילות עם נשק בקרוס ובקצה האולם, מישהו חמד לצון וצייר גרפיטי בדמותו של סלבדור דאלי, שפמו פורץ את גבולות הפריים.

כמו רוצה להדגיש שזו לא מציאות, אלא תעתוע. חזיון סוריאליסטי. תל אביב הומה. אני מחפשת פיסת אספלט לא מחוריינת להניח את גלגלי הטרולי. 3 עורבים צורחים, אישה קטנה בשיער כתום דיברה אל עצמה. ברוכה השבה לעיר ללא הפסקה.