מסה:

סמי וסוסו-על הפער הבלתי נסבל והבלתי נמנע בין חינוך לידע / אבינועם חקלאי

———————————

״סמי וסוסו״ היא מטאפורה (לא אנלוגיה) למעשה החינוכי. תוכנית הטלוויזיה בערבית של רשות השידור מראשיתה, הפגישה בין הבובה סוסו לבין סמי הבוגר, היפה והנעים אשר לימד אותו את מה שבן תרבות נדרש לדעת ופתח בפניו את אופקי המדע והאמנות כפי שהשתקפו בישראל של שנות השישים ותחילת השבעים.

המורה בגילומו של ג׳ורג׳ איברהים, התלמיד כבובה מופעלת ומונפשת בידי אדם (הדיבוב הופקד בפי לביבה דביני) והידע החיוני המוזרק, נכתב כטקסט בעברית על ידי אוריאל ובינה אופק ותורגם לערבית. החינוך עוסק בידע שהוא מראית עין המנסה לכבוש את גוף הילד הנתפס כבובה תוך כדי ריקון ידע אחר.

 כש״סמי וסוסו״ הופיעו ברצועת השידור בערבית, הייתי ילד ירושלמי קטן מאוד שלא הבין את השפה ולא ידע לקרוא את כתוביות התרגום, ובכל זאת הייתי שרוי תחת קסם מסוים שידעה להפיק קופסת הפלאים הכבדה שעמדה באמצע הסלון; כישוף בשחור ולבן שהמחיש באיזה אופן את הנפשת הגוף באמצעות איווי האחר, מלווה בפס קול של שפה גרונית ובלתי מובנת שהדהדה משהו מן המקור הצלילי והפונטי של שפת אבותי.

לא היו צריכים להגיד לי במפורש שמי שמופיע בטלוויזיה הוא כוכב. הייתי מוקף בכמה כאלה שעוררו סביבם התלחשויות אשר הבהירו לי כי מדובר במעמד קדוש. אורי פירסט, דליה מזור ועוד כמה היו מופיעים תדיר בטלוויזיה ומדי פעם גם בחיים שלי. היה לי סוודר שידעתי שהוא גלימה של אצולה; מתנתה של דודה גולדה (מאיר) לסבתי על הולדת הנכד. מדי פעם היינו חולפים על פני רחוב זאב חקלאי או לפחות מצביעים בגאווה מהולה ביראה על הכיוון הכללי שלו.

ג׳ורג׳ איברהים, הלא הוא סמי מ״סמי וסוסו״ התגורר באותה תקופה בירושלים המערבית. יותר מכך, הוא גר (בגפו אני חושב) בשכונת קרית מנחם ברחוב ניקרגואה 8. אני הקטן גרתי בבניין מקביל לו ברחוב ניקרגואה 3 בעל 3 הכניסות שהיה ממש סמוך  ל-8.

ובכן, הייתי שכן של סמי. אני זוכר היטב את היום האחרון בו ראיתי אותו מחוץ למסך הטלוויזיה; היה זה יום חתונתו. הוא וכלתו הובלו אל הרכב המפואר שהמתין להם בחניה כדי להוליכם אל מקום האירוע.

הם היו יפים. מישהו, אולי הייתה זו אמי, הדגיש כי הם ערבים נוצרים…

מאז נעלם סמי, וכפי שאומרים צעירי הציונות הדתית על חברם שהתחתן ונעלם מהמפגשים החברתיים-גבריים: ״הלך לעולמה״.

ירושלים שלאחר מלחמת ששת הימים הייתה עיר שחוברה לה יחדיו. הרבה ערבים ממזרח ירושלים, בית ג׳אלה ורמאללה הסתובבו בינינו כדי לנקות את בתינו ולטפח את גינותינו. היה בהם משהו מרופט, עלוב, מושפל ומכוער. הזרות הכנועה שלהם ליוותה את טיולי השופינג אליהם גררה אותי אמי בעיר העתיקה. כדי להשתיק את מחאותי היא קנתה לי מדי פעם תוף עשוי חרס שעל פי תהום צורת הכד שלו מתוח עור. היה לי אוסף גדול כזה ולא היתה לי ברירה אלא לפתח את כישורי התיפוף שלי. באיזו שבת יצאה המשפחה המורחבת לטייל בעיר העתיקה. קנינו ליד אחד השערים בייגלה עם זעתר וסבתא פנתה למישהו מהמשפחה ואמרה על המוכר הערבי: ״ראית את מבט השנאה שהיה לו בעיניים״? הייתי קצת מבולבל, כי היינו בעצם שמאלנים והמשפט הזה קצת התכתב עם המחשבות הלא יפות שלי שליוו את המתח שחשתי בגוף הקטן כשהיה עלי להתחכך בערבי…השפה הגרונית התחילה להכאיב, אבל כמובן גם למשוך בדיוק כמו מי שדיבר אותה, ותשומת הלב הסתובבה לא מעט מסביב לאובייקט הזה. היה לכמה מהבלוקים ברחוב ניקרגואה גנן ערבי שנהג לכסח את הדשאים עם מכונת כיסוח. פעם עפה אבן מן הכיסוח ופצעה את רגלו של אלוני; הילד השכן ממוצא כורדי. אלוני ברזני, כמובן. היו מסביב גם פיגועים. מישהו הסתובב במקומותינו עם רגל כרותה, שעון על קביים. אמרו שזה מפיגוע המקרר בכיכר ציון. טוב, העניינים קצת התערבבו אצלי אז. אפשר לטבול את הבלילה הזאת בדיבורים שחלקנו בינינו הילדים; כמה מאיתנו בני משפחות דתיות, פטפטו לא מעט על האיסור שבהשתחוות לצלבים שהיו תקועים סביבנו בכנסיות או ביתדות גדרות מחלידות ומתפרקות, בשיח האיסורים הכבדים של הזמן האדיפלי שנסב על יום כיפור וכשרות הפסח ותשעה באב וכיוצא בזה. אולי ערבבתי גם את המשוגע מהכפר השוודי שהגיע מדי פעם, מדבר לעצמו, עם צלצול פעמוני הכנסיות מעמק עין כרם.

בכל מקרה, סמי כנראה ניסה להמשיך לעצב את סוסו בחינוך נאור; ובוודאי גם ה״סמים״ שהמשיכו לפעול גם כשהשחקן ג׳ורג׳ איברהים הלך לפרויקטים אחרים וה״סוסואים״ של העולם המשיכו להתנגד באמצעות סימפטומים לחינוך שמבקש להפוך אותם לבובה מרוקנת מידע שאינו מראית עין.

מהו הידע הזה?

ובכן, בדיוק מה שתיארתי קודם. התנסויות ילדות שנחוו דרך משמעות גופנית שנתנו להן המילים שנספגו בבשר קודם לכן.

נתחיל מסמנים שהתלבש על בשרו הרך של התינוק ללא חוק וסדר ונהנה מדמו כטפיל, והוא שקבע באמת את הסגסוגת הממשית שייצגה את העולם ושהתנגשה בו. האדם הוא עור מתוח על תוף מרוצף זיזים ושקעי משמעויות הנענים באופן שונה ונבדל לאצבעות המתופפות עליהם.

החינוך יצר את הפער הבלתי נסבל בין מה שהיינו אמורים להיות לבין מה שהיינו בפועל. הסבל שבמאמץ להיות בן תרבות הכפיף את הממשות לסימפטומים שהעידו על כך שלא נכנענו עד הסוף.

משהו חי ומסוכן ממשיך לפעום בנו. כדי שנדע לעשות איתו חיים ולא מוות, עלינו לדעת עליו מעט. לחיות עם החרדה והאשמה מצד אחד ועם הברבריות מהצד השני ולא לוותר על האיווי לחיות מעבר לטוב ולרע.

חומריות המסמן היא גם הקול. ליהודים שחצו את השואה היה קשה לשמוע גרמנית. לא המובן של המילים בגרמנית הכאיב, אלא המשמעות הגופנית שלה שבנגיעה במיתר אחד הרטיטה אינספור מיתרים הקשורים זה לזה ברשת.

אחרי הכל, סמי וסוסו הם לא יותר מצליל של נונסנס שהותיר את חותמו בבשר.

אבינועם חקלאי