על ההצגה נער האופניים בתאטרון החאן / שושנה קרבסי
כשהבמה עצמה הופכת לאלמנט תיאטרוני
המשקף היררכיה ויחסי כוח
זוכרים את השיר ששר בארי סחרוף - ״מפנה מקום בארון, לבגדים שלך....״ ? עוד אדון בהמשך בשורה זו מתוך השיר.
אבל לפני כן, עוד בטרם צפיתי בהצגה, תהיתי האם ניתן להגדיר הצגה זו תחת הכותרת של ״תיאטרון מזרחי״, משום שמרבית ההצגות שעסקו ועוסקות במצב המזרחי הן הצגות פרינג׳, מונודרמות או הצגות של חוגי משחק קהילתיים, בעיקר פריפריאליים. לחילופין הצגות כמו קזבלן, סאלח שבתי, שנכנסו לקנון התיאטרוני, מאופיינות במבט אוריינטליסטי – סטריאוטיפי על המזרחים כ - חמים, אקזוטיים, מלאי קסם, אך אפלים, ערמומיים, בעלי תרבות פחותה וכיוב׳ ולגבי אשכנזים - הסטריאוטיפ שהם אמנם מבוססים, בעלי תרבות אירופאית, אך קרים, מתנשאים ואף מגוחכים והאוכל שלהם מתוק וללא שום מסוגלות להסתגל לחריפות.... זו פחות או יותר הדיכוטומיה המדומיינת.
והנה ההצגה ״נער האופניים״ מוצגת בתיאטרון קנוני, תיאטרון החאן, ותהיתי ביני לבין עצמי האם נעשתה איזושהי התאמה על מנת ״לרכך״ את התכנים כדי להכנס לתיאטרון קנוני, והאם ההצגה תצליח לחמוק ממודל הסטריאוטיפים.
אני עושה ספויילר מידי - לא! ההצגה נוקבת ומהווה מראה נכוחה למצב המזרחי בשנות החמישים ועושה זאת בכבוד רב, ההצגה מתארת מצב אמיתי והדמויות משדרות אמינות ולא סטריאוטיפים. על אף שאלי עמיר מביא בספרו רומן אוטביוגרפי, וההצגה מבוססת על סיפוריו האישי נדמה שהעיבוד לתיאטרון שם את היהב דווקא על המצב המזרחי והסיפור האישי בהצגה נבלע בתוך המצב הקיומי. ההצגה עובדה לבמה ובוימה בידי הבמאית איה קפלן.
הסיפור מתרחש בשנות ה-50, בראשית ימי המדינה. גיבור העלילה הוא נורי, נער בן 16 יליד בגדאד, שמשפחתו עלתה מעיראק בעקבות מאורעות הפרהוד הרצחניים בבגדד והפעילות הציונית, כאשר משפחתו שוכנה בכפר המכונה ״כפר העיוורים״, ונידונה בעצם לעוני ולמחסור, לחוסר מתן הזדמנות לבנות את החיים מחדש, כולל מגורים בפחונים, כשפרנסה אין, וזאת בניגוד למעמדם הכלכלי החברתי, העירוני, היציב בבגדד.
אב המשפחה מאבד באחת את כבודו בעיני האם, מאחר ואינו מתפרנס, יושב בבתי קפה, תופעה אופיינית לעולי המזרח בה הגבר מאבד את מעמדו וכבודו עם העלייה ארצה. האם שוקעת בעצבות עקב המצב ואף מתגעגעת לסיר הבשר שהיה בבגדד, למרות מאורעות הפרהוד.
ההצגה מציגה פערים קיומיים: בין העבר העשיר בבגדד לבין מצב המשפחה בישראל, בין הילד שנשלח לקיבוץ לבין הבן האחר שנותר בכפר העיוורים, על מנת לכלכל ולתמוך במשפחתו בחקלאות, בין העיר לבין הקיבוץ והנרטיב של עבודת האדמה כאידיאל ציוני, בין התרבות הערבית לתרבות הישראלית, בין הערביות לבין המערביות, בין החלום על אקדמיה לבין עבודת האדמה, והדגש העיקרי בהצגה הוא הפער הקיומי בין מזרחים לבין אשכנזים, כפצע אלח מדמם.
נורי בן ה 16 לבוש כקיבוצניק, בבגדי חאקי, סנדלי תנ״ך וכובע טמבל, ייצוג של הישראלי החדש, נשלף מהקיבוץ אליו נשלח להתחנך, ומשולח כעת על ידי משפחתו לירושלים כדי ללמוד, לעבוד , להתבסס ולדאוג לדירת שיכון עבור משפחתו על מנת לחלצם ממצבם. הוא מגיע לירושלים ועובד כשליח וכמחלק עיתונים, מתקשה בפרנסה ומתמודד מול בירוקרטיה אשכנזית הגמונית מחרידה, אטומה, מרופדת ועתירת זכויות הקובעת את גורלם של המזרחים, מי לעבודה ומי לעוני, מי לכפר ומי לעיר, מי לחיי כבוד ומי לחיי השפלה.
סופו של דבר ולאחר סבך בירוקרטי ובזכות חריצות כפיים מצבו של נורי הצעיר משתפר כאשר הוא מגשים את חלומו של האב שבנו ילמד, יעבוד ויתפרנס ואף ידאג ל״אישור״ מטעם המדינה שהמשפחה תעזוב את כפר העיוורים ותעבור לדירת שיכון בירושלים.
בתוך הנרטיב הידוע של יחסי הכוח בין מזרחים להגמוניה האשכנזית עולה ופורחת, לא בלי קשיים, עלילת משנה של סיפור אהבה הנרקם בין נורי החרוץ, הנחוש והערכי לבין מיכל, בת למשפחה אשכנזית אמידה המתגוררת ברחביה.
מכאן שדרך עיניו של הנער נפרשים כמה נושאים מרכזיים:
* חוויית העלייה מעיראק והקליטה בישראל.
* הפערים בין מזרחים לאשכנזים בראשית המדינה.
* התבגרות, אהבה ראשונה וחיפוש מקום בחברה.
* ירושלים של שנות החמישים, עיר של עוני, חלומות ומתח חברתי.
מבנה ההצגה
ההפקה כוללת אנסמבל של שמונה שחקנים ושני מוזיקאים המבצעים מוזיקה ערבית חיה על הבמה לאורך ההצגה. השחקנים מגלמים כמה דמויות כל אחת, וכך נבנה עולם רחב של דמויות מהספר של אלי עמיר, על במה קטנה יחסית. הדמות המרכזית של נורי מגולמת על ידי השחקן איתי שור. המוזיקה הערבית עולה בכל פעם שהסצנות שבות אל כפר העיוורים, לחיי משפחתו בכפר ול״עירקיות״.
המוטיב המרכזי בהצגה הוא דווקא הבמה עצמה. הבמה מחולקת לשני גבהים: חלק גבוה, בו מתקיימות המיזנסצנות המתארות את ההגמוניה האשכנזית: פקידת לשכת העבודה, מנהל בית הספר, הממונה על המלגות, בירוקרטים שונים. החלק הנמוך של הבמה מייצג את המצב המזרחי, את החיים במעברה, בצריפים, את חוסר השוויון הצועק, את התלות בממסד המזלזל במזרחים למרות היותם משכילים, אמידים במקור ועירוניים. חלוקה זו של הבמה מחזקת באופן ויזואלי ותת מודעי את הבדלי המעמדות - ברמה של קולוניאליזם. ההצגה מדברת על קולוניאליזם מובהק בעיקר כשהאב טוען כי המזרחים הובאו כדי לשרת את אדוני הארץ - ״לנקות שירותים של ביל״ויים ולגדל עבורם תפוחי אדמה״.
ההצגה מציגה בעיקר את החשש ההגמוני מפני ,הערביות״ וכשנורי מבקש מאביו לשנות את שם המשפחה, כדי ששם המשפחה לא יסגיר את מוצאו, וכדי שיוכל למנף את חייו, הוא בעצם מאמץ את השיח ההגמוני. הוא מפנים אותו.
ההצגה לא רק שהיא מבנה מזרחיות ואת המצב המזרחי, היא מבנה גם את התדמית האשכנזית ההגמונית, וזו ממש לא יוצאת טובה ונקיה. ההגמוניה מוצגת כמתנשאת, כבלתי אנושית, ״שומרת על השמנת״, מציבה מחסומים בירוקרטיים, חורצת גורלות וקובעת כל, מבועתת מערביות, עתירת דעות קדומות כלפי מזרחים ומסרבת לפנות מקום ליהודי המזרח. הם מובאים לכאן כמשרתי אדוני הארץ.
בהצגה כמה מיזנסצנות : הבמה העליונה והבמה התחתונה כמוזכר. זוהי מיזנסצנה ראשית שבתוכה מתקיימות מיזנסצנות משניות. הבמה העליונה מאופיינת בשולחנות פקידים משרדיים והגמוניים, הבמה התחתונה משתנה בהתאם לעלילה ומשקפת את המצב המזרחי המשונמך.
כמו בסרטי בורקס גם בהצגה זו מיזנסצנה של האורח המזרחי המתארח לארוחה אצל האשכנזים , סצנה בה נפרש שולחן עם גביעי קריסטל ליין, בקבוק יין, אוכל גורמה מבושל ביין, מפה צחורה, והמשפחה מוצגת כמתנשאת, קרירה ואף עוינת, במיוחד מצד האח המפונק של מיכל, אהובתו של נורי. גם כאן מתגלעים הפערים וצפים על פני השטח.
מיזנסצנה נפלאה היא של חלוקת העיתונים בכל בוקר. נורי עומד על הבמה הנמוכה ומשליך את העיתונים לבמה העליונה, ההגמונית כשעל הבמה עומדים אשכנזים לבושים בבגדי איכות מעמדיים.
מיכל, אהובתו של נורי היא נקודת אור בהצגה, חפה מסטראוטיפים, רואה את נורי כפי שהוא כאדם, מעריכה את תכונותיו, את שקדנותו, את חריצותו ואינה נרתעת ממזרחיותו ומתרבותו הערבית, להיפך היא מביטה בנורי בעיניים ברות ונטולות שיפוטיות ומייצגת מצב אידיאלי שוויוני שהיה צריך להתקיים גם ברובד הלאומי. היא משקפת את כל מה שהיה צריך להיות פה ולא היה.
ההצגה מלווה במסך ובו קטעי וידאו ארט כאלמנט דרמטורגי משמעותי, המייצר זהות וזכרון על הבמה. הווידאו מאפשר להכניס לבמה דימויים של ירושלים ושל תקופת העלייה, של חיי מעברה. כך נוצרת תחושה של זיכרון קולקטיבי ולא רק סיפור אישי של הדמות. כלומר, הווידאו ארט מרחיב את המרחב הבימתי ומייצר שכבת זיכרון חזותית הממקמת את הסיפור האישי בתוך ההיסטוריה החברתית של ישראל בשנות החמישים.
בנוסף הוידאו יוצר לעיתים תחושת מרחק בזמן, כך הבמה הופכת למרחב שבו העבר וההווה מתקיימים יחד. בכך מתאפשרת יצירת שכבה פרפורמטיבית נוספת.
ההצגה נפלאה, זורמת, שוטפת, חלוקת הבמה כמוטיב מרכזי עושה את ההצגה. השחקן שמשחק את נורי עושה זאת נפלא , וכך גם דמותו של האב, ודמותה של בעלת האכסניה הנוקשה המתגלה כשורדת שואה טראגית.
ככלל, ההצגה הצליחה לחמוק מסטריאוטיפים בזכות היכולת לבנות דמויות שאינן חד ממדיות, דואליות או רבות פנים, מה שמקנה להן אמינות. כך למשל תמר, כך למשל המשפחה האשכנזית של מיכל. קל היה ליפול פה למלכודת סטריאוטיפית אבל ההצגה מציגה משפחה זו כמשפחה עם בעיות משלה, שמקבלות את המזרחיות ומצד אחד האח שלא מקבל אותה.
דוגמה נוספת, אב המשפחה שמוצג כיושב בתי קפה ונעדר תעסוקה אך מתגלה גם כמרחיק רואי, כבעל חזון שילדיו ישכילו ויתקדמו בחייהם.
בתום ההצגה השחקנים זכו לתשואות רמות, וממושכות ובצדק רב ואולי בזכות המורכבות של הדמויות ואמינותן.
היצירה משתייכת למגמה בתיאטרון הישראלי שמבקשת להביא לבמה סיפורי עלייה מזרחיים והיסטוריה חברתית של שנות החמישים, דרך סיפור אישי של התבגרות, ומתוך הסיפור האישי עולה גם הביקורת והמחאה. ההצגה גם ממשיכה קו של תיאטרון החאן להעלות עיבודים ספרותיים לסיפורים ישראליים מרכזיים.
ובכל זאת כשיצאתי מההצגה שאלתי עצמי, האם יש כאן סטריאוטיפיזציה של האשכנזיות ושל המזרחיות, כמו בסרטי הבורקס למשל ובהצגות כמו סלאח שבתי, קזבלן, ולצערי נבטה בי ההבנה שאלי עמיר תיאר מציאות שוודאי הייתה קשה יותר, קיומית, אף יותר ממה שהוצגה בהצגה. לא סטריאוטיפים, אלא מציאות.
בימים אלו של מתחים חברתיים-פוליטיים בישראל, באופן שנדמה כי לא היו כה עזים, ההצגה משקפת לנו כי מתחים אלו היו כאן מבראשית, וכי כל הערעור הפנימי שהחברה הישראלית עוברת יושב היטב על המשקעים שמציגה ההצגה והטענות כלפי ההגמוניה בהצגה, דומה שניתן לטעון אותן גם היום, שבשורה התחתונה, הן אותן טענות, וכאן אני חוזרת לשיר של בארי סחרוף שמבטא את הטענות כלפי ההגמוניה: ״מפנה מקום בארון לבגדים שלך...״ בבחינת: ״הגמוניה יקרה, טרם פינית מקום בארון הישראלי כדי שגם המזרחי יוכל לתלות בו את בגדיו״. נכון, יהיה לך פחות מקום בארון, יהיה צורך לחלוק, אבל השכר של חברה בריאה, שמתקנת את עצמה יהיה שכר שווה וגבוה״.
חומר למחשבה ששם את ההצגה במקום רלוונטי גם בעת הזו.
וכשם שאלי עמיר שוטח את המצב המזרחי ומבטא בכך מחאה, נדמה כי במציאות הישראלית העכשווית המזרחים שוב לא ממתינים לקבל מההגמוניה רשות לחיים שוויונים, המזרחים בישראל בהתעוררות חברתית ופוליטית וביתר שאת גם תרבותית תובעים את מקומם בארון הבגדים הישראלי מבלי להתנצל, ובעוצמה מבעבעת, שנדמית לי, באופן אישי , כדומה בעוצמתה למחאות ואדי סאליב והפנתרים השחורים, לפחות בהיבט של תסיסה מתחת לפני השטח. את עצמת הדבר נראה בכל היבט של חיינו בעתיד הקרוב ובבחירות הבאות. והלוואי, הלוואי שהצפת השסעים והפצעים המדממין יהיו הפתח לריפוי החברה הישראלית, שיהיו לה כהזדמנות אמיתית ולא לרועץ .
והמלצה: רוצו לצפות!
פרטי ההצגה:
ההצגה נער האופניים מבוססת על הרומן האוטוביוגרפי מאת אלי עמיר ומוצגת בתיאטרון החאן ירושלים. עיבוד לבמה ובימוי - איה קפלן. דרמטורוגיה - דורי פרנס. תפאורה - יהודית אהרון, מוזיקה - אריאל ברט, וידאו ארט - יערה ניראל. שחקן ראשי - איתי שור ולצדו עוד שבעה שחקנים.
