מאמר:

שקיעת המערב ועלייתן של הציוויליזציות המאמינות  /  רוני אקריש

המאבק על המשמעות: שקיעת המערב ועלייתן של הציוויליזציות המאמינות. מאת רוני אקריש

ההיסטוריה נדמית כמשחזרת לנגד עינינו את התסריט שחזו הוגי הדעות החדים ביותר של המאה הקודמת, תסריט של היפוך עולם, לא רק כלכלי או פוליטי אלא מטפיזי. מה שמתמוטט אינו עוצמתו החומרית של המערב, אלא משמעותה של הציוויליזציה שלו עצמה. המערב, שנשא בעבר אידיאל אוניברסלי, אמונה בקדמה, בתבונה ובכבוד האדם, מתרוקן מבפנים. הוא חדל להאמין במסר שלו, ואובדן האמונה הזה הוא שמביא לנפילתו.

בזמן זה קמות תרבויות אחרות, שהוגדרו במשך מאות שנים כשוליות, ומצהירות מחדש על קיומן. סין, רוסיה, הודו וטורקיה, ארבעה קטבים של עולם חדש, ארבע דרכים לומר "לא" להתמוססות המשמעות. הן דורשות את הרצף ההיסטורי כיסוד לכוח, ואת הנאמנות כיסוד למודרניות. סין אינה מחקה את המערב אלא מחייה את חלומה האימפריאלי הישן ומחברת אליו את הטכנולוגיה; הודו משלבת "דהרמה" עם מדע; רוסיה מגלה מחדש את המיסטיקה של ייעודה האורתודוקסי; טורקיה משיבה את רוח האימפריה העות’מאנית. המודרניות שלהן איננה חיקוי אלא יצירה מחודשת. אומות אלה עומדות מול המערב לא בשם אידיאולוגיה אלא בשם התודעה: הן יודעות שהזיכרון הוא המשאב הפוליטי הראשון.

בינתיים המערב שוקע בעייפות מהיותו הוא עצמו. אוזוולד שפנגלר צדק: כאשר התרבות נעשית "ציוויליזציה", היצירה הופכת לשכפול והמחשבה לניהול. השקיעה אינה נמדדת במספרים אלא בנפשות. ריימון ארון הראה שחברות ליברליות, המכוונות לביטחון ולנוחות, שוכחות את תכליתן המוסרית. חירות ללא אחריות איננה אלא פנאי, ופנאי זה נעשה לנורמה. המערב מבלבל בין סובלנות לאדישות, בין ריבוי לערפול, בין ביקורת לניהיליזם.

הריק הרוחני הזה, שהפילוסופיה הפוסט־מודרנית קידשה בשם היחסיות, פתח את הדרך לתופעה שלא נחזתה: עליית האסלאם הפוליטי. לא האסלאם המיסטי או הרוחני, אלא זה ההופך את האמונה לנשק ואת הטרנסצנדנטי לתוכנית פעולה. האסלאמיזם פועל כמראה וכמזרז גם יחד. הוא משגשג על רקע ההתפטרות המוסרית של עולם שאיננו יודע עוד להגן על עצמו. במקום שבו המערב מהסס, הוא קובע, במקום שבו אירופה מרככת, הוא מאמין. רנה ז’יראר הראה שכאשר חברה מאבדת את תחושת הקודש, האלימות הקדושה שבה ומופיעה בצורות פרימיטיביות. אין האסלאמיזם יוצר את הוואקום, הוא ממלא אותו.

ההיסטוריה אפוא אינה מתה. פרנסיס פוקויאמה האמין כי עם נפילת חומת ברלין בא הקץ על ההיסטוריה וכי הליברליזם המערבי הוא האופק האחרון של האנושות, אך “הרגע הליברלי” היה רק הפוגה. הציוויליזציות המאמינות בייעודן חזרו לדבר בקול. סמואל הנטינגטון, שזכה לבוז מצד האליטות, צדק: הגיאופוליטיקה של המאה ה־21 איננה עוד של אידיאולוגיות אלא של תרבויות. הגלובליזציה לא איחדה אלא חשפה. מתחת לפני השטח הכלכליים עולות שוב הזהויות, ההשתייכויות והאמונות.

המערב, לכוד בסתירותיו, ביקש לשחרר את האדם מכל שייכות ונמצא חסר עוגן. הוא ביקש להפוך את התבונה לאוניברסלית והפך אותה למנגנון בירוקרטי. הוא החליף את האמונה במוסר ואת המוסר בניהול. אלברט קאמי הזהיר שכאשר המרד מתחלף בהשלמה, הציוויליזציה גוועת. וכך אכן קרה, השלמה רכה, חמלה עקרה, נדיבות נטולת אומץ. הדמוקרטיה נעשית טקס חסר אמונה, תפאורה ריקה. חברות רוויות מידע וזכויות אינן יודעות עוד לשם מה עליהן להילחם; הן מבלבלות שלום עם היעדר מאבק ופתיחות עם כניעה.

בתוך הוואקום הזה פורצת הדינמיקה החדשה של העולם. האסלאמיזם באירופה, התחייה הסינית, הנקמה הרוסית והגאווה ההודית, כולן ביטוי לנקמתו של הייחודי באוניברסלי, של המשמעות במערכת. האחידות הכלכלית שהבטיחה הגלובליזציה לא מילאה את הצורך בזהות. קורנליוס קסטוריאדיס הסביר שחברות אינן חיות מייצור אלא ממשמעות; כשהן חדלות לייצר משמעות, אחרות כופות עליהן את שלהן.

הטרגדיה של המערב היא באשלייתו שהמודרניות יכולה לוותר על הקדושה. עמנואל לוינס הזכיר כי יסוד האתיקה הוא ההכרה בגבול, בכבוד לפנים של האחר ובתודעת הטרגי. המערב ניסה למחוק את הטרגי כדי להימלט מן הרע, ומחק יחד עמו את האומץ ואת הטרנסצנדנטי. הציוויליזציות החדשות מבינות את ההפך: הרצף, הנאמנות והאנכיות של המשמעות יקרים מן היעילות. הן יודעות שהיותן בנות תמותה היא מקור חיותן.

ובתוך המארג הזה ניצבת ישראל בעמדה ייחודית. כיורשת הרוח הביקורתית והמדעית של המערב אך נטועה במזרח התנ״כי, היא ניצבת על התפר בין העולמות. ייעודה עשוי להיות הוכחה שמודרניות שאיננה ניהיליסטית עדיין אפשרית, מודרניות המחברת בין זיכרון וחירות, בין אמונה ותבונה, בין קדושה ואחריות. אם תיכנע ישראל לעייפות המערבית תיעלם עמה; אם תאמץ את הממד הרוחני והטראגי של סיפורה, תוכל לשמש עדות לכך שחירות מתקיימת רק מתוך נאמנות, ושיברון אמיתי מתחיל בנפש.

תרבויות אינן מתות מפני שהובסו אלא מפני שהפסיקו להאמין במשמעותן. תקופתנו מלמדת כי חלום העולם האוניברסלי והאחיד מתפורר. לא התבונה קורסת אלא האשליה של תבונה חסרת שורשים. ההיסטוריה חוזרת אל ריבוי דרכיה, אל הפוליפוניה של האנושות.

הניצולים לא יהיו העשירים או החזקים ביותר, אלא אלו ששמרו אמונים לייעודם. העתיד שייך לעמים היודעים מדוע הם רוצים להישאר – לאלו המעדיפים נאמנות על נוחות, זיכרון על שכחה, עומק על שטף. ההיסטוריה של המאה ה־21 לא תהיה סיפורו של עולם מאוחד אלא של ריבוי תרבויות המפויסות עם ייחודן. ואולי, בלב הסערה, ישראל, הנאמנה לדבר הקדום שניתן לה, תשוב לשאת את העדות כי הטרנסצנדנטי, הרוח העולה מעבר לאדם, איננו שריד של עבר אלא תנאי של עתיד.

© 2025 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות

ביבליוגרפיה:

אוזוולד שפנגלר, שקיעת המערב (Der Untergang des Abendlandes),  מינכן, C.H. Beck, ‏1918–1922.
פילוסוף והיסטוריון גרמני (1880–1936). שפנגלר ראה בציוויליזציות אורגניזמים חיים שנולדים, גדלים ודועכים; נבואתו עסקה בקיצה של אירופה ובמעבר מן התרבות החיה אל הציוויליזציה המכאנית.

ריימון ארון, דמוקרטיה וטוטליטריות, פריז, גאלימאר, ‏1965.
סוציולוג והוגה מדינה צרפתי (1905–1983). ארון הדגיש את פגיעותן של הדמוקרטיות המערביות כאשר הן מאבדות את היסוד המוסרי והאחריות שעליהם נשענת החירות.

רנה ז’יראר, האלימות והקדוש (La Violence et le sacré),  פריז, גראסה, ‏1972.
אנתרופולוג ופילוסוף צרפתי (1923–2015). פיתח את תאוריית הרצון המימטי והמנגנון של "שעיר לעזאזל"; הראה כי אובדן הקדושה מוליד מחדש אלימות קולקטיבית פרימיטיבית.

פרנסיס פוקויאמה, קץ ההיסטוריה והאדם האחרון (The End of History and the Last Man),  פריז, פלמאריון, ‏1992.
מדען מדינה אמריקאי (נולד ב־1952). טען שהדמוקרטיה הליברלית היא היעד הסופי של ההיסטוריה האנושית – תפיסה שהתערערה לנוכח עלייתן של ציוויליזציות חדשות.

סמואל הנטינגטון, התנגשות הציוויליזציות (The Clash of Civilizations and  the Remaking of World Order),  פריז, אודיל ז’ייקוב, ‏1997.
חוקר מדע המדינה האמריקאי (1927–2008). גרס כי עימותי העתיד יתרחשו בין תרבויות וזהויות היסטוריות ולא בין אידיאולוגיות, תפיסה שהפכה לכלי מפתח להבנת הגיאופוליטיקה העולמית.

אלבר קאמי, האדם המורד (L’Homme révolté),  פריז, גאלימאר, ‏1951.
סופר ופילוסוף צרפתי (1913–1960). ניתח את הפיתוי הטוטליטרי ואת אובדן המשמעות של האדם המודרני, והעמיד מול הניהיליזם את האתיקה של המידה והאומץ הטראגי.

קורנליוס קסטוריאדיס, המוסד הדמיוני של החברה (L’Institution imaginaire de la société), פריז, סיי, ‏1975.
פילוסוף ופסיכואנליטיקאי יווני־צרפתי (1922–1997). הראה כי חברות מתקיימות לא בזכות הייצור אלא בזכות הדמיון המשותף היוצר את משמעותן, ערכיהן ומוסדותיהן.

עמנואל לוינס, כוליות ואינסוף (Totalité et Infini),  לה האג, מרטינוס נייהוף, ‏1961.
פילוסוף צרפתי ממוצא ליטאי (1906–1995). ייסד את האתיקה של האחריות כלפי הזולת והחזיר למחשבה המודרנית את מושג הגבול, הפנים והטרגי כתנאי לקיום מוסרי אמיתי.