פרידה מרוברט דובאל /  אבי כהן

החודש נפרד מאיתו רוברט דובאל  בגיל 95,  ובמותו נסגר לא רק מסלול חיים מפואר של שחקן, אלא פרק יסודי בקולנוע האמריקאי של המחצית השנייה של המאה ה- 20. דובאל היה מן השחקנים הנדירים האלה שלא היו זקוקים לזמן מסך רב , או לז'סטות דרמטיות גדולות כדי למלא את המסך: די היה במבט, בקצב דיבור, באופן שבו דמותו עמדה בחדר, כדי להנ חיח את הפרסונה הקולנועית שלו. כל המספדים השבוע חזרו שוב ושוב על אותה נקודה , על ורסטיליות משחקית כמעט בלתי נתפסת, משמעת עבודה קפדנית, ויכולת להפוך כל תפקיד, גם קצר, למרכז כובד רגשי שאי אפשר להתעלם ממנו בכל סרט שלקח בו חלק.

דובאל נולד בסן דייגו, גדל במשפחה צבאית (אביו היה אדמירל בצי), למד בפרינסיפיה קולג' ושירת בצבא ארה"ב, לפני שעבר לניו יורק ולמד משחק. זה הזמן לשלוף פרט טריוויה מעניין-  בתחילת הדרך, הוא חלק חדר עם דסטין הופמן והתיידד עם ג'ין הקמן ' שלושה שחקנים צעירים, רחוקים אז ממעמדם העתידי, שניסו לבנות לעצמם חיים בתחומי המשחק ,  חיים שלא מיהרו לקבל אותם לחיקם.  חייו של דובאל הם ביוגרפיה אמריקאית כמעט קלאסית: משמעת, עבודה קשה, ואז פריצה שנראית בדיעבד בלתי נמנעת ( הקלישאה הידוע על החלום האמריקאי).

הפריצה הקולנועית שלו הייתה דווקא בשתיקה בדמותו של  בּוּ ראדלי בסרט "אל תיגע בזמיר" -  דמות שממעט במילים, אבל כזו שנחרתת בזיכרון. בהמשך הגיעו תפקידי משנה ותפקידים ראשיים שהפכו אותו לאחד מעמודי התווך של הוליווד החדשה: טום הייגן ב"הסנדק" ו"הסנדק 2", ביל קילגור ב"אפוקליפסה עכשיו", תפקידים ב "MAS*H", "Network" ,"HX 1138" ו"הסנטיני הגדול". דובאל לא היה כוכב במובן הזוהר של המילה; הוא היה דבר יקר יותר  שחקן שאפשר לבנות עליו סרט שלם.

אצל דובאל, כוח לא בא על חשבון דיוק. קילגור מ"אפוקליפסה עכשיו" הוא אחת הדמויות הזכורות בתולדות הקולנוע האמריקאי, ובכל זאת מדובר בזמן מסך קצר יחסית. זהו בדיוק סודו של דובאל: הוא ידע לדחוס עולם שלם לתוך סצנה אחת, ולצרוב את דמותו אצל צופה הקולנוע. המשפט המזוהה איתו ביותר  על "ריח הנפלם בבוקר"  הפך לאיקון תרבותי, אבל מה שנשאר באמת הוא האופן שבו דובאל גילם דמויות כוחניות מבלי להפוך אותן לקריקטורה. גם כשהיה גדול מהחיים, הוא נשאר אנושי, מסוכן, ולעתים גם פגיע וזהו סוד קיסמו .

ההכרה הממסדית הגיעה במלואה עם "Tender Mercies", שעליו זכה באוסקר לשחקן הראשי.  זוהי אחת  ההופעות המזוקקות בקריירה שלו: מוזיקאי קאנטרי שבור שמנסה לבנות את חייו מחדש. דובאל לא רק שיחק את האיש הזה; הוא שר חלק מן השירים בעצמו, והעניק לדמות עומק תוך  כדי שימוש במוטיבים של תשישות, חרטה וחסד נדיר, פשוט ללקק את האצבעות.  בסך הכל במהלך חייו דובאל היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר, כולל על "הסנדק", "אפוקליפסה עכשיו", "הסנטיני הגדול", "השליח", "A Civil Action" ו"The Judge".  אבל אולי היצירה שמספרת עליו יותר מכל היא דווקא "השליח" ("The Apostle"): סרט שהוא כתב, ביים, הפיק, כיכב בו ואף מימן אותו בחלקו.  דובאל עבד על התסריט שנים ארוכות, ביקר בעשרות כנסיות בדרום כדי לדייק את העולם שהוא מתאר, וניגש לחומר הזה באותה קנאות מקצועית שאפיינה אותו תמיד. זו היתה אמנות של שחקן יוצר שלא הסתפק בביצוע, אלא ביקש גם לעצב את הקרקע מתחת לדמות.

מחוץ למסך דובאל  נשאר דמות קצת בלתי צפויה: חובב טנגו נלהב, קשור לארגנטינה, (יוצר של "Assassination Tango"), ואדם שחילק את זמנו בין לוס אנג'לס, ארגנטינה וחווה בווירג'יניה, שבה אף הסב אסם לאולם טנגו. לצד כל אלה, הוא קיבל גם את מדליית האומנויות הלאומית (National Medal of Arts) ב -2005 ,  אות רשמי שמסמן עד כמה דובאל היה כבר מזמן לא רק שחקן גדול, אלא מוסד תרבות.

קל להיפרד משחקנים דרך רשימת תפקידים. קשה יותר להיפרד מהדרך שבה הם לימדו אותנו לראות. דובאל לימד דורות של צופים ושחקנים שיעור נדיר: משחק איננו הפגנת רגש, אלא בניית נוכחות  לא באמצעות רעש משחקי, אלא שימוש ושליטה בטכניקות משחק, דובאל חשב שגם בתפקידי משנה על השחקן לא "לגנוב סצנה" אלא  עליו להבין בדיוק מה הסצנה צריכה ולספק את צרכיה.  נחתום עם דבריה של המבקרת איליין מנצ'יני שכינתה אותו:
 "הטכני ביותר, הרב-גוני ביותר והמשכנע ביותר" על המסך האמריקאי.
וזו לטעמי מחמאה גדולה המקפלת בתוכה אמת מדויקת.