מאמר:

מלים נוזלות כשרף / איריס שפירא ילון 

עיון בספרו של חיים ספטי 'האהבה הלבנה'

שיריו של חיים ספטי אינם נכנעים לזמן. גם בחלוף השנים הם מוסיפים לנשום, לזהור, לחדש. יש בהם אהבה ותשוקה, לצד מודעות צלולה לשבריריות הקיום. אין זו שירה המציעה מפלט מן המציאות והשיפוטיות, אלא דרך קשובה ונוכחת לשהות בה. נדמה כי שירתו מטפחת את המתח עצמו, את ההתבוננות הפנימית והחיצונית, כמרחב בו מצויה החִיות.

שירתו נפרשת במרחב פואטי שבו מתקיימת תנועה מתמדת בין קטבים: גוף ורוח, טבע ועיר, תשוקה ושקט, אור וחושך. המתחים אינם נפתרים, הם נטענים, הופכים מרחב פועם, בו לשונו של ספטי מלטפת אותם ומוצאת בהם מהות. יש בשיריו הבעת עמדה כלפי הקיים, במבט רגיש וביקורתי בעולם, המבקש להביא ריפוי. שפתו עשירה ורוחו ערה, בשיריו מצאתי השראה ותקווה, הדרושים כל כך בימים סוערים אלו.

נקודת חשובה להבנת כתיבתו מצויה בתפיסת השירה כפעולת חיים אורגנית. בשיר "משורר (נוסח ב')", אנו מציצים לעולמו המסקרן, שאינו רואה במעשה הכתיבה פעולה אינטלקטואלית רגשית, אלא תהליך ביולוגי:

"וְהָעֵץ בַּמַּיִם בָּא/ בְּמַיִם רַבִּים בְּרֹב חוֹלוֹת בֵּין גָּלְמֵי סְלָעִים/ כִּי צַו הַשִּׁירָה עָלָיו לִצְמֹחַ חֹרֶשׁ רַב... מְקַלֶּפֶת קְלִפַּת גִּזְעוֹ/ וּשְׂרַף לִבָּתוֹ נוֹזֵל/ וְנִקְשֶׁה לְעִנְבָּר".

דימויי השרף, הנזילה וההתמצקות מעצבים את השיר כחומר חי, כהפרשה של גוף ותודעה גם יחד. השירה אינה מוצגת כמעשה חד־פעמי, אלא כתהליך טבעי: חומר רגשי פגיע הזורם, נאסף, מתבהר, עד שהוא מתמצק לצורה שקופה ויציבה. גם הציווי "עליו לצמוח חורש רב" פורץ את גבולות האני השירי. המשורר אינו דמות נבדלת, אלא ישות אורגנית הפועמת בתוך מארג קיום רחב. הצמיחה השירית מתגלה כתנועה טבעית, כמעט הכרחית.

הטבע בשירת ספטי אינו רק נוכח, הוא מדבר. אדמה, רוח, מים ועץ הופכים לשפה לירית שדרכה הגוף מפרש את עצמו. זוהי שפה חושית, מוחשית, שבה חוויות גוף ונפש מקבלות ממשות. מתוך כך מתגבשת מטאפיזיקה חושית, שבה הפנים והחוץ חדלים מלהיות ניגודים ברורים.

גם הארוטיקה בשיריו נטועה באותו מרחב חושי־קיומי, שבו הגוף והנפש חדלים מלהיות נפרדים.

בשיר 'בואי אלי בשמלת השכחה' הנפתח בקריאה הרוטטת: "בּוֹאִי אֵלַי בְּשִׂמְלַת הַשִּׁכְחָה/ כִּי טָרֹף טֹרַפְתְּ מִמֶּנִּי", התשוקה אינה רק סערה, אלא תנועה של קירבה מחודשת אל החיים.  

"יָדַי אוֹסְפוֹת אֶת גּוּפֵךְ/ בִּלְתִּי נִרְאֶה אַךְ חַי בְּעֵינַי" כמחווה עדינה, כמעט חרישית, המבקשת להשיב את הזמן לאחור, ומה שנדמה כיבש ומותש, שב ונעור: "דָּמִי שֶׁיָּבַשׁ מִשֶּׁכְּבָר הַשָּׁנִים/ נֵעוֹר לְחַיִּים".  

אין זו תשוקה כוחנית או בולעת, אלא אהבה מחייה, אנרגיה משקמת. הארוס אינו עומד בניגוד לשבריריות הקיום, אלא נולד מתוכה ופועל כתגובה לה. יש בו רוך, עדינות, ואיכות מרפאת עמוקה. הגוף בשירתו של ספטי אינו רק בית לדרמה, אלא מרחב חי של אפשרות – תיקון, התחדשות, ריפוי.

ובתוך כל אלה, נמצא מקום לשקט. השקט מתגלה כמוטיב פואטי מרכזי, כמעט יסוד מארגן. בשיר 'השקט הכניסני' מתערערת הדיכוטומיה המקובלת בין שקט לתשוקה. השקט אינו היעדר אלא תנאי להתרחשות האינטימית. זירה תודעתית שבה מתאפשרת קרבה עמוקה, נשימה ולא סערה, המתוארת כל כך יפה בשורות: "וְאַהֲבָתֵנוּ חָבְקָה גֵּוֵינוּ בְּקֹטֶב הָרְצִיָּה וְהַיֵּצֶר/ כְּבֵדָה, לְבָנָה, מְכַשֶּׁפֶת,/

וְהָיִינוּ עַל אַדְמַת חֶסֶד הָאַהֲבָה/ וּתְנוּעוֹתֵינוּ מְנִיפַת פַּרְוָה אוֹפֶפֶת/ נִפְתַּחַת לְרוּחַ הַתְּשׁוּקָה."

השקט בשירתו של ספטי נושא איכות קיומית ולא רק סגנונית. זהו שקט המאפשר לקולות עדינים להישמע, לנימים דקים של חוויה לקבל ממשות. מתוכו מתנסח גם מוטיב האור, אשר אינו מופיע כאור דרמטי גואל, אלא כאור מינורי, מהבהב, כמעט חמקמק.

מן השקט נולד גם האור. בשיר 'לטיפותינו המהבהבות בחשכה', האור אינו מבטל את החושך, אלא מתקיים ומאיר בתוכו. האינטימיות הזוגית מתורגמת לדימויי אור עדינים רגעיים, כאלו המעניקים ממשות לחוויות שאינן ניתנות ללכידה מלאה במלים. רגעי קרבה גופנית ונפשית, נועם וחסד, המתקיימים במפגש המייצר טרנספורמציה מתוך האש: "אָבְדָה לִי תְּחוּשַׁת הַזְּמַן, בָּךְ הִצְטַמְצֵם עוֹלָמִי".... "נִמְלָאִים לַבָּה, נִגְדָּשִׁים/ וְשָׁבִים לְפַכּוֹת.".

ייחודה של שירת ספטי בעיניי, מצוי בעוצמת הדמיון הפואטי, בעושר הפואטי והנושאי. הלשון חושית, דחוסה, רוויית תנועה פנימית. הדימויים אינם רק ייצוגים של מציאות, אלא אופן חשיבה, דרך תפיסה. הדמיון השירי אצל ספטי נע בתנועה מתמדת של המרה: רגשות נעשים חומרים, מצבים נפשיים מתגלמים בתופעות טבע, וחוויות אינטימיות נפתחות אל ממדים רחבים. השפה אינה מתארת את החוויה, היא מחוללת אותה מחדש.

כך למשל בשיר 'שמשות חבויות מתחת למדרכות ערינו', ניכרת חתירה מתמדת אל הממד הסמוי של המציאות. מתחת לבטון, מתחת לשגרה, ואף בתוך השפה עצמה, מתגלות שמשות חבויות, שירה נעלמה, הפועמת חיים ותנועה. האור אינו מובן מאליו, הוא ממתין לגילוי: "הָאוֹר בִּצְעָדָיו הַכּוֹשְׁלִים... צַעֲדֵי דִּינוֹזָאוּרִים שֶׁל חשֶׁךְ בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ מַרְעִידִים אֶת כְּבִישֵׁי הָאַסְפַלְט/ תַּרְבּוּת הָרֵיְטִינְג, הָרְדִידוּת, הַשִּׁטְחִיּוּת".

זוהי פואטיקה של עומק, של שכבות, המבקש לחשוף את מה שאינו מתמצה במראית עין. גם הדימויים, גם כשהם נטועים במרחב העירוני והחברתי, מתורגמים ללשון גופנית כמעט, סומטית, מציאות הנחווית דרך הגוף לא פחות מאשר דרך התודעה.

גם כאשר ספטי מרחיב את מבטו אל המרחב החברתי־תרבותי, הוא שומר על אותה לשון חושית. בשיר 'הנשרים האמריקאיים', נמתחים הדימויים מעל הממשי. "הַנְּשָׁרִים הָאָמֶרִיקָאִיִּים פּוֹרְשִׂים מֻטַּת כַּנְפֵיהֶם/ עַל פְּנֵי עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ" ... "בִּשְׁטִיפַת מֹחַ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף/ וְאֵין לָהּ מַעֲצוֹרִים". גם כאן, הביקורת אינה מתקשה לכדי ציניות, היא נותרת רוויה דאגה, מבט רגיש על האדם הקטן בתוך מערבולת הכוחות הגדולים. הדימוי נע בין הפוליטי לקיומי, אך השירה עצמה שומרת על איכות חומלת, רכה, מודעת לשבריריות האנושית.

בשיר "ילדות ביפו”, מתגלה תנועה אחרת, אל ילדותו של המשורר, אל מבט הוריו החולמים עבור בנם עתיד בהיר יותר, משאירים מאחור עבר, והוא מביט בהם בהכרת תודה ובאהבה חרישית. המילים הופכות לבית נוסף, מלא ים של תקווה.

בשיר 'סוסי הרוח בבנין-משרדים' מתנסחת בעדינות מתיחות מתמדת בין רוח לחומר: "גֵּוִים רְכוּנִים רָאשִׁים נְטוּיִים אֶל שֻׁלְחֲנוֹת הָעֲבוֹדָה/ שֶׁל דּוּ"חוֹת וּמִסְמָכִים//  שַׁעֲטַת סוּסֵי הָרוּחַ בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת/ וְאֵין שׁוֹמֵעַ".

הקינה על כך ש"אין שומע", נוכחת, אך בעצם מעשה ההקשבה, בעצם החיפוש, מעניק המשורר לסוסי הרוח, דימוי מקורי ומפעים, תוקף וממשות. הרוח אינה נעדרת, היא פועמת בשוליים הדקים של היומיום, ממתינה למי שיטה אוזן.

בעדינות זו, במוזיקליות הלשונית וביכולת לחבר בין מרחבי משמעות, מתגלה העושר הפיוטי של ספטי. שירתו נשענת על לשון חושית, אך בה בעת רוויה תנועה פילוסופית. היא מחברת בין חומר לרוח, מבלי לבטל אף אחד מהם ומאפשרת להם להתקיים בדיאלוג מתמיד.

כוחה של שירתו, בעיניי, מצוי ביכולתה להכיל בו־זמנית מורכבות רגשית ורעיונית. זוהי שירה שאינה נכנעת להפרדות נוחות, בין גוף לרוח, בין אינטימי לפוליטי, בין חושי למטאפיזי. תחת זאת היא מציעה מרחב פואטי שבו החוויה האישית נתפסת כרשת קשרים חיה, רוויית מתחים וזיקות, הנדרשים לה לחִיותה ולהתפתחותה, המהווה קרקע פורייה לחורש רב של שירה מפעימה.

בעידן המאופיין ברעש מתמיד ובהקצנה לשונית ורגשית, שירה זו מציעה איכות נדירה של קשב. היא שבה וממקמת את הרוך, הפגיעוּת והעדינות בלב הקיום ולכן היא כה נוגעת.

מאמר זה נכתב מתוך קריאה בספר 'האהבה הלבנה', קריאה שהתאפשרה בזכות הפסקת חשמל בביתי, השהיה כפויה של הרעש היומיומי, שהעניקה פנאי נדיר להתמסר למילים שנכתבו מזמן, ובכל זאת הן מוסיפות לנשום כאן, עכשיו. עדות לרגע קטן של עלטה חיצונית, בו השירה האירה והעשירה את עולמי באור אחר, אור עמוק המגלה שמשות חבויות מתחת למדרכות.

חיים ספטי הוא משורר ותיק, פורה ונדיב. שירתו אינה בורחת מן העולם הסוער והמטלטל, אלא פוגשת אותו בעדינות, באהבה ובחמלה מתעקשת, על-זמנית.

הציטוטים מתוך הספר "האהבה הלבנה" (הוצאת "כרמל", 2010).