שיר:
שִׁיר עֶרֶשׂ לְהֵלֶך II / יוֹהָן ווֹלפגָאנג פוֹן גֶתֶה מגרמנית יעקב שקד
הַכָּל בֶּהָרִים
רָגַע.
בְּרֹאשׁ אֲמִירִים
אַך מַגָּע
קַל שֶׁל מַשָּׁב;
קוֹל צִיפּוֹרֵי יַעַר שָׁקַט.
הַמתֵּן רֶגַע קָט,
אַתָּה גַּם תִּשׁלַיו.
שיר ערש? שיר ערש למבוגרים. באורח מוזר יש בשירי ערש עממיים רבים אלמנטים חשודים של מוות. מה עניין מוות לכאן? נבערים מדעת רבים ראו בשינה מוות זמני. לא מנוחה. לא התרעננות. מוות. בלכתו לישון אומר היהודי המאמין "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי" ובהתעוררו אומר הוא מלא תודה "מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶך חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשׁמָתִי".
'שיר ערש להלך II' הוא יצירה קצרה, אך עמוקה. הוא ממש מבקש שתחובר לו מנגינה יאותה, ויש אכן מי שעשה כן - הקומפוזיטור פרנץ שוברט. אלאס, מבצעי השיר, כולם, כשלו בירידה לעומק דעתו של גתה, ומגישים מוזיקה מונוטונית משעממת, המצליחה לייגע חרף היותה כה קצרה, מרדימה במובן הרע של המלה - בלי שלווה. אם כיוונו המבצעים להגיש מנגינת ערש, כי אז הצליחו מעל ומעבר. מי שיקרא את 'שיר ערש להלך II' לצלילי שירתם, יירדם לפני שיגיע לסופו של השיר הקצרצר.
'שיר ערש להלךII ' אינו שקט שלפני סערה, גם לא שקט שאחרי סערה. זהו שקט של עין הסערה! לטעמי, את השיר הזה צריכים לשיר רק גברים, ואולי גם הזמרות מריה קלאס ושִׁיסֶל שֶׁרשְׁבְּ (Sissel Kyrkjebo) לטעמי, אילו ביימתי אני את זמרי היצירה, הם היו שרים לא במונוטוניות מדכדכת, כי אם בסערת רגש, אשר במלים warte nur היתה מגיעה לקרשצ'נדו מסוג "וִינצֶ'רוֹ" בשיר 'נֶסוּן דוֹרמָה' באופרה 'טוּרָנדוֹט'. ויורדת בארבע המלים האחרונות 'balde ruhest du auch.' לכדי נהימה נמוכה.
זהו שיר על מוות. שירו של אדם המקדם בברכה את המוות. האדם העייף, הנודד בדרכי החיים הפתלתלות ומלאות המעקשים. די לו. את המוות הוא מבקש. את המנוחה המוחלטת. מתי הציפורים משתתקות? כשסכנה אורבת. כשצילו של המוות מרחף מעל. זהו שיר על מוות. או לא. אולי זה רק סתם שיר ערש חביב. חברו לו מנגינה מתאימה ותראו איזה יופי נרדמים איתו.
על השיר הזה נכתבו כל כך הרבה שטויות, על ידי כל כך הרבה "מבינים" קשקשנים, שאני מעדיף לא להרחיב עוד עם "פרשנויות" על השיר החביב הזה, כי כל המוסיף גורע.
Wandrers Nachtlied II
Johann Wolfgang von Goethe
Über allen Gipfeln
Ist Ruh,
In allen Wipfeln
Spürest du
Kaum einen Hauch;
Die Vögelein schweigen in Walde.
Warte nur, balde
Ruhest du auch.
אבל על דבר אחד איני יכול לעבור בשתיקה. שמו של המשורר. גֶתֶה. כמו גֶשֶר, כמו גֶרֶב, כמו עֶצֶם. את השם הזה יש לבטא עם הדגשה של ה-'גֶ' בפה מעוגל כשההברה נובעת מן החך האמצעי ולא מן החך האחורי כב-'ג' רגילה. אבל, אבל, בשום מקרה, בשום צורת ביטוי, בשום חלום של טפשות, לא מבטאים את השם הזה גיתה. בשום צורה ואופן אין ב-Goethe י'. אז איך כותבים כל ה"מומחים"? כמובן ש"גיתה". למה? בגלל המגפה הנוראה: 'עַלֶגֶת ישראלית נפוצה'. כי זאת דרך עילגי ישראל מימים ימימה. רק מה שלא נכון טוב בעיניהם. רק את מה שמטופש יתעקשו לכתוב. אם לא יְעַלגו לא יהיו חייהם חיים. ואין מושיע. למה? אנשים חסרי כשרון מתמלאים בתחושת עוצמה משכרת עם הגילוי שמותר להם לכתוב מה שהם רוצים, ואיך שהם רוצים, ושיש די שוטים בעם הזה, שיברכו על הרפש כעל אבנים טובות. ועם תחושת העוצמה בא גם חוסר כבוד, אפס יראת כבוד לנוכח כשרון ענקים. כי זו דרכו של "מתרגם" עברי גיבור. גֶתֶה? מי זה? אני מכיר רק גיתה. מה? המשורר בעצמו קורא לעצמו גֶתֶה ולא גיתה? למה, מי הוא? מי אמר שהוא יודע יותר טוב ממני איך קוראים לו? חוצפה. ועוד מגרמני! גיתה הזה יכול לזעוק חמס עד שמים, אני בשלי. רק עילגות. רק עלגלעלגלועות! אני העתקתי את השם גיתה מ"מתרגם" אחר, שהעתיק מ"מתרגם" לפניו, והרוב צודק. למה מי זה הגיתה הזה? מה אתה אומר? כל העולם קורא לו גֶתֶה? אמא שלו קראה לו גֶתֶה? שילר קרא לו גֶתֶה? כל אלה הם כאין וכאפס בעיני המתרגם העברי העילג. ויותר טוב ששילר ישתוק לפני ש"מומחים" עבריים גיבורים יתלבשו גם על השם שלו...
אבל חוסר כבוד הוא החלק הקל. הגרוע הוא שרוב ה"מתרגמים" הם פשוט שוטים חסרי כל כשרון. מטומטמים לשוניים. טמבלים מקצביים. אידיוטים חרוזיים. אז מה? אז אם הוא עילג, טיפש ובור - זה אומר שאסור לו לתרגם? חופש הביטוי רבותי. טוב, חופש הביטוי. ומה עם חופש החיטוי? אוההה! מתמוגג המתרגם העברי הגיבור למראה תרגומו העילג והפיסח. כמה שאני מוכשר. כמה שאני ידען. כמה שאני מתת האל לאנושות. מה? יש לי שגיאות בעברית? אז מה, למי אין? יש לי בעיות בהבנת המלים במקור? טוב, לא נולדתי בגרמניה. אז מה? החריזה שלי צולעת? עַיוני, זה נקרא "חרוז לבן" והמציאו אותו נוכלים כאליבי לאפסות יכולתם. אז גם אני. מה? חרגתי קשות מן המקצב? למה מה, אני רקדן אני?
