ספרי החרוזים של בני דון-יחייא יש בהם כוחות מיוחדים לשלוף את הקוראים מן האווירה המתוחה והסוערת המלווה את חיינו. היופי שבכתיבה הזו, שהמחבר אכן יודע דרך החרוזים לקחת אותנו לפינה הנכונה, לראות את הצד המואר: כְּמוֹ בַּיָּרֵחַ, כָּךְ בַּצָּמוּד הַנִּבְחָר, הִתְמַקְּ-דוּ בְּעִיקָר בַּצַּד הַמּוּאָר. בלשון מושחזת הוא יודע להעביר מסרים לאותו צד במשפחה שאינו יוצר אווירה של יחד, ובני דון-יחייא יודע כיצד להצליף בו כהוגן. הוא חורז לנו איך התנהגותו עלולה לפגוע לא רק באישה, אלא גם בילדים. בחרוזים קלילים אפשר להעביר מסרים עמוקים מאוד - גם כשכולם מסמיקים. קחו דוגמה: הָאוֹסֵר עַל מִשְׁפַּחְתּוֹ לְהַכְנִיס לְבֵיתוֹ בְּדַל מַאֲפֶה מִכָּל סוּג לֹא אִכְפַּת שׁוּם בָּצֵק וְלוּ קְצָת וַאֲפִילוּ טִיפַּת - הוּא פְּסִיכוֹ-פַּת אַנְטִי-פַּת. הזוגיות והמשפחה הם בעיני הכותב מסע, ויש להכין את עצמנו לדרך ארוכה, להבנה של מסלול חיים. זה מסע - זה לא מאבק, וצריך אורך רוח. זה מרתון: בַּמִּשְׁפָּחָה כְּדֵי לִנְסוֹקֵ יֵשׁ לַחֲבוֹק חוֹק מָתוֹק: פְּנוּ לְאָחוֹר רַק לִבְדוֹק כַּמָּה הִגַּעְתֶּם רָחוֹק. בני דון-יחייא יודע לשים את האצבע על המכשולים שמביאים לערעור הזוגיות, וזו קודם כל האנוכיות, אי-ראיית הצד השני. יש דרך שבונה את היחסים, ויש דרך שתוקעת מקלות בגלגלים: הכותב הפעם מוכיח כמה הוא סולד מאגואיסטים שכל כך מאוהבים בעצמם: כָּךְ נִפְתָּח רוֹמָן שֶׁלֹּא נִתָּן לְסַיְּמוֹ: "מַעֲשֶׂה בְּמֵגָלוֹמָן שֶׁהִתְאַהֵב בְּעַצְמוֹ". התפיסה של הכותב מזמינה אווירה רגועה יותר, חיים מוארים מתוך רצון להתקרב, תמיד לראות את האור בקצה המנהרה. אחד החרוזים החזקים שממש מטפטף לנו פילוסופיה ברורה מאוד: הֶאָרָה - מַבְהִירָה. הֶעָרָה – מַבְעִירָה. אהבה וזוגיות הן עבודה יומיומית אבל עם קבלת האחר, עם חיוך. וזו הדרך היחידה לתת לאור לחלחל לקשר, לחזק את הקשר. דון-יחייא מיטיב לתאר זאת בחרוזיו המקסימים: כְּשֶׁמַּפְצִיעִים בְּקִיעִים וְהַקֶּשֶׁר מִתְקַדֵּר נוֹסְקִים עִם לֵאוֹנַרְד כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹרֵר: דֶּרֶךְ הַסְּדָקִים הָאוֹר חוֹדֵר. אם נבקש לחפש מה השוני בין שני הספרים, נוכל לשרטט כמה תובנות. בספר השני יש יותר עומק רגשי, פחות בדיחות על גברים ונשים - ובעיקר, יותר תובנות על נפש האדם. מהדברים שהבאתי לעיל אפשר לראות, שיש גם יותר מודעות עצמית, ביקורת על תופעת המגלומנים, על המתמסרים לאגו שלהם. החרוזים בספר זה מעידים על מבט פנימי יותר. יש גם התייחסות לעומס ולסבך של החיים המודרניים - קניות, עבודה, ילדים - עולם זוגי עמוס מאןד. ראו נא כיצד משתקפים הדברים בוויכוח בינו לבינה, כמה הספקנו לעשות במשך היום? "אָז מָה עָשִׂית כָּל הַיּוֹם"? נַסִּי טִיפָּה לִנְשׁוֹם וּפָרְטִי לַבַּעַל הָאִכְפַּתִּי: "שׁוּם דָּבָר דְּרָמָטִי - פִּזּוּר הַיְּלָדִים, סִדּוּר מְכוֹנָה קִפּוּל בְּגָדִים, עִדּוּר בַּגִּינָה טִפּוּל בַּגּוֹזָלִים, שְׁטִיפַת כֵּלִים קְנִיּוֹת, בִּשּׁוּלִים, הַחְלָפַת חִתּוּלִים שִׂיחוֹת וְעִידָה, הַסָּעוֹת אֶל הַחוּג עִנְיְנֵי עֲבוֹדָה - פָּשׁוּט יוֹם תַּעֲנוּג. זֶהוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר. אַתָּה כְּבָר מְנַקֵּר?! " 
צילום: גדי דגון ההומור של עו"ד בני דון-יחייא אכן מצחיק, וגם באמצעות הדיאלוגים המושחזים אנו חשים שמבחינתו זה כלי טיפולי. זוגיות טובה אכן דורשת לראות את החיים אחרת ולהתנהג בהתאם: אהבה היא מלאכה עדינה, יומיומית, מצחיקה, מתישה, מרגשת - ובעיקר: הדדית. האהבה חיובית כשהיא בנויה על תקשורת טובה, על ראיית הדברים במידתיות, על הומור מרגיע, על מסוגלות לראות את קרן האור מבעד לסדקים. זוגיות טובה דורשת תקשורת, הומור ויכולת לראות את הצד המואר, גם כשיש קשיים וקצר בתקשורת. | 
