על שואת יהודי לוב לאחר ביקור במוזיאון יהדות לוב / מארי רוזנבלום

מוזיאון יהדות לוב הוא מוזיאון מרשים, מיוחד ורב ערך. נושא מאוד בולט במוזיאון מתייחס ליהדות לוב.בכל יום השואה מתרבות דפיקות הלב ועולים הזיכרונות על סיפורים של ניצולי שואה. הקפדתי ללכת לאירועים אלה.

נכשלתי להעביר את המסר "אסור לשכוח" לצעירים במשפחתי והחלטתי להרפות. זה הכאב שלי, אלה הזכרונות שסופרו לי.

שנים רבות רווחה בקרב חוקרי השואה והחברה היהודית, הגישה שהשואה פקדה את יהודי אירופה בלבד. משנות ה-80 של המאה ה-20 החלו לצוף יותר ויותר עדויות למתרחש גם בקהילות יהודיות בצפון אפריקה כמו לוב, מרוקו, טוניס ועוד. כשיהודי לוב ביקשו להעיד במשפט אייכמן, סרבו להם.

במחקרה של דר' ניצה נסרין טוכמן שעלה  בכתב העת של הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב באפריל 2025 מצאתי מחקר על שואת יהודי לוב.

כותרת הכתבה: " מאוחר מדי, מעט מדי". הקלטה, מהרצאה מאלפת, שנערכה ביום השואה הבינלאומי 2025 באוניברסיטת בר אילן, לציון 80 שנה לשחרור מחנה ג'אדו.

"...נרטיב שואת יהודי לוב נדחק לשוליים מכמה סיבות:

-        משום שבאותו זמן התרחשו אירועים נוראים שתבעו מספר עצום של קורבנות באירופה.

-        - משום שהמחקר נחבט והסתחרר בסערת שאלות שניסו להכניס סדר בכאוס. איך קרה כדבר הזה לבני האדם כמוקד התרבות של האנושות? גרמניה איטליה ו"עוזריהם" הוו מרכז לחוכמה, לעידון האומנותי, יצירות רוח ויופי – איגרא רמא של האנושות שצנחה אל הבור, תהום הברבריות

-        ואולי גם משום שהמלחמה בצפון אפריקה, שנשלטה עדיין בידי מעצמות אירופה, נתפסה כמוקד משני ליבשת אירופה עצמה, שלא לומר שולי, מבחינה גיאוגרפית. לפיכך – בהתאמה גם שולי מבחינת הסיפור ההיסטורי".

עדיין רב הנסתר בשואת יהודי לוב, בכלל ובמחנה ג'אדו בפרט, הזכרון ההסטורי, נמצא עדיין בתהליך עיצובו. סיפור השואה הזו  נזנח שנים רבות......."

יום אחד, וללא כל קשר ליום השואה, פגשתי חברה, ילידת לוב, דוברת איטלקית על בוריה.

סיפרתי לה שהורי הגיעו מפולין ולצערי הרב, איני דוברת השפה הזו. לשאלתי, האם נולדה בארץ, ומאין האיטלקית השוטפת, הנפלאה הזו שלה? התגלה לי גורלם המר של יהודי לוב, דרך סיפורה האישי.

לאחר ביקור במרכז מורשת יהדות לוב באור יהודה, מרכז מפואר, מלא אומנות, היסטוריה ותרבות, החלטתי לכתוב על נושא כאוב זה..

ב-1911 דרשה איטליה מהאימפריה האות'ומנית את השליטה בלוב. היא נענתה בסרוב ולכן פתחה איטליה במלחמה וכבשה את כל ערי החוף המרכזיות של לוב. חלק מיהודי לוב תמכו באיטליה ואף עזרו לה במאמץ המלחמתי.

באותה עת היו כבר פרעות ביהודי לוב מצד המוסלמים, אך גם, בו זמנית,  התקיימו קשרי מסחר עם איטליה.

לאחר הכיבוש האיטלקי קיבלו יהודי לוב מעמד חוקי, והיוו קבוצה דתית-אתנית משמעותית בעיקר בשל תפקידם החשוב בכלכלה הלובית.             לימוד השפה האיטלקית והתרבות האירופית, שהחל עוד לפני הכיבוש, התעצם.

אלא, שהשלטון האיטלקי, שתחילה ראה ביהודי לוב כאיטלקים, כפי שראה את יהודי איטליה, שינה גישתו במהלך השנים והתייחס אליהם כ"ילידים" המוסלמים, ואף כנחותים מהם.

ב-1934 הוצב מושל בשם  איטלו באלבו. באלבו הבין היטב את חשיבותם של היהודים לכלכלתה של לוב, כחלק מהאידאולוגיה שלו בדבר פיתוח והכנסת קידמה ללוב.

מדיניותה האגרסיבית של איטליה הביאו אותה למצב מבודד באירופה, ותחושת המלחמה המתקרבת הביאה אותה לכרות ברית עם גרמניה הנאצית בשנת 1936.

הציר "רומא-ברלין" חייב את המדינות לפעול על-פי עקרונות משותפים, וכך חוקי הגזע הגרמניים חלו גם על איטליה ומושבותיה.                     

ב"מנשר הגזע" שפורסם ביולי 1938 באיטליה, הופיעו חוקים גזעניים ואנטישמיים שייצגו את עמדת המפלגה הפשיסטית. עיקרי החוקים היו:

·        על יהודים בעלי נתינות זרה לעזוב את שטח הממלכה.

·        תלמידים יהודיים יורחקו ממוסדות השכלה תיכונית ומעלה.

·        כל יהודי המחזיק במשרה ממשלתית יפוטר.

·        הורדת דרגותיהם של החיילים היהודים בצבא איטליה.

·        איסור על יהודים להשתתף במכרזי הממשלה.

מושל לוב, באלבו, ניסה להשפיע על מוסוליני לדחות או להקל את הגזרות בנימוק שהן ימוטטו את כלכלת לוב.                                                    מוסוליני אישר לבאלבו לקיים את חוקי הגזע כראות עיניו בלוב. למרות ההגנה היחסית, שהייתה בתקופתו ליהודים, פוטרו עובדי ממשלה יהודים, ילדים הוצאו מבתי ספר ממלכתיים, מעבר בין ערים חויב ברישיון ועוד.                             ביולי 1940 נהרג באלבו לאחר שספינה איטלקית יירטה את מטוסו..

מהמחצית השנייה של 1940, בשל מות באלבו ובשל הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה לצד גרמניה, הורע מצבם של היהודים.                        בעיר טריפולי כולה שררה אנדרלמוסיה בשל פגיעות המלחמה. הרובע היהודי בטריפולי נפגע קשות מהפצצות צרפת ובריטניה, יהודים רבים נהרגו ונזקים כבדים נגרמו לרכוש. חלקם, כמו גם אוכלוסייה מוסלמית, ברחו לפנים הארץ. הקהילה היהודית בטריפולי שכרה בתי מגורים לנזקקים, הקימה מקלט תת-קרקעים ואף דאגה לחינוך חלופי לילדים שסולקו מבתי הספר[.

ככל שחלף הזמן, הלכו והוחמרו חוקי הגזע; יהודי מחוז קירינאיקה נשלחו למחנה ריכוז במחוז טריפוליטניה, רוב כוח העבודה של הקהילה בטריפולי נשלח למחנות עבודה בכפייה, יהודים בעלי נתינות של מדינות אויב הוגלו, וכל יתר הקהילה סבלה מחוקים גזעניים שפגעו קשה במעמדם הכלכלי והחברתי.

באמצע שנת 1942 החל מושל לוב להוציא צווים המחמירים את החקיקה הגזענית. ליהודים נאסר לבצע עסקאות נדל"ן מחוץ לקהילה, נאסר סחר חוץ, נאסר לפרסם חומר שאינו בתחום הדתי ועוד.

חוקי הגזע הביאה את היהודים לאבד את אמונם בשלטון האיטלקי ולתמוך בכיבוש הבריטי. כאשר בריטניה כבשה לראשונה את מחוז קירינאיקה           ב-9 בדצמבר 1940, שוחררו היהודים מעול חוקי הגזע. היהודים לא הסתירו את אהדתם לצבא המשחרר, במיוחד בשל המפגש עם חיילים יהודים מארץ ישראל, מהיחידה הארצישראלית הבריטית.

החיילים הרבו להפגש עם הקהילה בבנגאזי, חידשו את הפעילות הציונית וסייעו בפעילות החינוכית. ב-3 באפריל 1941 כוחות איטלקים-גרמנים הדפו את הצבא הבריטי מבנגאזי, ואיתם נסוגו גם 250 יהודים.

האזרחים האיטלקים, ששהו בעיר בזמן השליטה הבריטית, שמרו טינה ליהודים וביצעו בהם פרעות שבמהלכן נרצחו שני יהודים ורכוש רב נבזז ונהרס. כאשר חזר הסדר, השלטון האיטלקי עצר יהודים רבים בחשד לסיוע לאויב והאווירה האנטישמית הייתה בשיאה.

בנובמבר אותה שנה כבשה בריטניה שוב את קירינאיקה והחיילים הארצישראלים ניסו לסייע לקהילה. אך בפברואר 1942 שב הצבא האיטלקי-גרמני לקירינאיקה. רק מספר פליטים יהודים קטן הצליח להימלט עם נסיגת הצבא הבריטי.

איטליה החליטה להגלות את כל היהודים למחוז טריפוליטניה והטילה עונשים כבדים על אחדים מהם לרבות הטלת עונש מוות על שלושה יהודים. בעת הכיבוש האחרון של קירינאיקה, בנובמבר 1942, נותרו 360 יהודים מפוחדים שנזהרו מלבוא במגע עם הצבא הבריטי, מחשש להיפוך שלטוני נוסף.

לחיילים הארצישראלים היה חלק נכבד בשיקום שרידי הקהילה. הפגיעה ביהודי קירינאיקה הייתה החמורה ביותר מכל קהילה אחרת בלוב, למעלה מ-500 יהודים נהרגו מתוך קהילה שמנתה 4,000 נפשות. חייהם של אלו ששרדו נותרו בסכנה. קרוב ל-2,600 יהודים נשלחו למחנה הריכוז ג'אדו ועוד כמה משפחות למחנה גריאן ולמחנה יפרן, כ-200 בעלי נתינות אנגלית הועברו לאיטליה וכ-250 בעלי נתינות צרפתית הועברו לת נשלחו בין מאי לאוקטובר 1942,וניסיה.

מחנה הריכוז ג'אדו - שכן כ-235 ק"מ דרומית לטריפולי. רובן המוחלט של קהילות קירינאיקה, לרבות קהילת בנגאזי ודרנה נשלחו לשם, בין מאי לאוקטובר  1942 .  2600 יהודים נלקחים לג'אדו. הקהילה העירונית המשגשגת נדחקה לביתנים, באותו מחנה צבאי ישן, שהומר למחנה ריכוז.

לכל ביתן  נדחסו כ-350 נפש בצפיפות נוראה. תנאי התברואה היו מחפירים ויהודים אף סבלו מתת-תזונה. סופק להם 100 –150 גרם לחם ליום לצד אספקה שבועית קטנה של מזון בסיסי.

היהודים היו אחראים לחלוקת המזון הדל, שלא הספיק. לאחר דחיות רבות של בקשותיהם של נציגי היהודים להגדלת קצבאות המזון, נעתרו לבסוף מפקדי המחנה והרשו לסוחרים ערבים למכור סוגי מזון בסיסיים יומיים בשבוע. המוצרים נמכרו ביוקר ורק מעטים יכלו לרכשם. לאחר בקשות רבות אחרות אושר גם סיוע מהקהילה בטריפולי[10].

בינואר 1943, נכבש המחנה בידי בעלות הברית. בבוא הבריטים למחנה הם מצאו את רוב היהודים במצב רעוע ולא מאורגן. בחודש מרץ אותה השנה ביקר במחנה הרב הצבאי הבריטי אורבך, שקיבל את הסכמת הממשל להעלות כ-60 יהודים לארץ ישראל.

פליטי המחנה הועברו תחילה לטריפולי וגרמו לנטל גדול על הקהילה המקומית, ועד אוקטובר 1943 שבו מרבית הניצולים לבנגאזי.                                    פני הקהילה לא חזרו לקדמותם, רק מעטים הצליחו להתייצב כלכלית.                קרוב ל-600 נפש נספו, מתוך 2,600 היהודים ששהו במחנה הריכוז בנגאזי]

עבודות כפייה - בסוף יוני 1942 פרסם מושל לוב צו המשווה את מעמדם החוקי של הגברים בלוב לאלו שבאיטליה, ומשמעות הדבר הייתה גיוסם לשירות אזרחי של כל הגברים בני 18–45.

הגברים ממחוז טריפוליטניה נשלחו לעבודות ב"סידי עזאז" וב"בוקבוק". באוגוסט 1942 נשלחו כ-3,000 יהודים למחנה העבודה "סידי עזאז" סמוך לכ'מוס, אך בשל העדר תשתית מתאימה לקליטתם, נותרו במקום בין 600 ל-1,000 יהודים והיתר הוחזרו לבתיהם, לעבודות בשירות המדינה בעיר ולמחנות עבודה בקירינאיקה. יהודים אלו היוו כוח עבודה משמעותי שחסר לקהילה והיעדרם הקשה עליה כלכלית.

הכלואים במחנה החלו את יומם ב-6:00 במפקד שמי והסתיים ב-17:00. המזון שקיבלו הכלואים היה חצי ק"ג לחם או אורז או כוס מקרוני. התחשבות מיוחדת חסרת תקדים הייתה כאשר השומרים האיטלקים התירו ליהודים לנוח בשבת. תקרית אלימה בודדת התרחשה לאחר שאחד העצירים, כמוס זאנגו, התווכח עם שומר איטלקי וכתוצאה מזה נורה למוות. השומר הועבר למחנה אחר, ומאותו הרגע נמנעו היהודים מוויכוח כלשהו עם השומרים האיטלקים.

איטליה, מעולם, לא הכירה בחטאיה ולא פיצתה את הנשלחים למחנה הריכוז.

רבים מן הפושעים האיטלקים הזקינו בנחת עד גיל מופלג ללא עונש או משפט.

בשנת 2010 מדינת ישראל, בהחלטה מנהלית,  הכירה ב-פחד של יהודי לוב מפני הפלישה הנאצית, והוכרו רשמית כניצולי השואה, הכרה חלקית מאוד ובאיחור של למעלה מ-60 שנה וזאת  לאחר מאבק מצד בני הקהילות.

התרשמה ורשמה: מארי רוזנבלום "בכוון הרוח"