סיפור:

אני אחות של אורי /  צדוק עלון

אני אחות של אורי. הוא מבוגר ממני בשנתיים. היה לו חבר – טוביה. אחי אורי סיפר לי שטוביה פעם אמר לו שהוא לא יכול להבין את המציאות כמו שאישה מבינה את המציאות, אבל את האישה שמבינה את המציאות הוא יכול להבין כפי שהיא, האישה, מבינה את המציאות. "הדברים האלה הרשימו אותי," אמר לי אורי, "הם גרמו לי להבין כמה אהבה יש בליבו לאישה."

טוביה נטל את נפשו. אורי לא הצליח להבין מה הסיבה. "למה טוביה החליט להתאבד? למה הוא חשב שלא כדאי לחיות את החיים האלה?" היה שואל אותי. הדבר לא הניח לו. הוא ביקש למצוא הצדקה למעשה. פעם שאל אותי אם ייתכן שאדם יתאבד מתוך עוצמה פילוסופית ולא מתוך חולשה פסיכולוגית. "יכול להיות שטוביה התאבד מתוך רצון חופשי ובידיעה צלולה ולא מתוך מצוקה פסיכולוגית רגעית,״ אמר.

אורי וטוביה היו חברים טובים. לאורי היו חברות רבות, והוא אהב אותן בדרכו (לא אחת תהיתי מי תהיה אהבת חייו), וטוביה, אף על פי שהבין את נפש האישה עד כדי הבנה כי לא יוכל להבין את המציאות כפי שהאישה מבינה אותה, מעולם לא נראה עם נערה. הם היו משחקים שחמט, "משחק שרק מי שהמציא את היקום היה יכול להמציא," כך הגדיר אותו טוביה. שעות ארוכות ולתוך הלילה הם היו יושבים דרוכים ומנותקים (כמו שהכוכבים בשמים אינדיפרנטיים לזמן), והדממה אופפת אותם מארבע רוחות. רק לעיתים רחוקות הוציאו מילה מפיהם. כשהיו מסיימים נראו שבעי רצון כאילו התמודדו יחדיו נגד משהו ויכלו לו. "מי ניצח הפעם?" שאלתי באחד הלילות, וטוביה הביט בי בעיניים טובות ואמר, "מה פתאום מי ניצח. אנחנו לא משחקים אחד נגד השני. אנחנו פשוט פותרים יחד בעיות. וזה מה שיפה בשחמט," והוא המשיך, "צריך לשחק הרבה מאוד פעמים גם אם לא בדיוק מבינים מה עושים, ורק לאט לאט הדברים מתחוורים."

באחד הערבים, בעודי מתבוננת בהם שותקים וחושבים, טוביה הזדקף. "מצאתי," קרא והזיז את אחד הכלים. אחי הנהן, וטוביה אמר בעיניים מאירות, "הסוד הזה לופת אותי כאילו גילינו את סוד ההוויה."

לאחר שטוביה נטל את נפשו אורי קרא אינספור מאמרים וספרים בנושא, ושוחח עם גורמים שונים ואנשי מקצוע שעוסקים בתחום. אחר התחיל לקרוא כתבים פילוסופיים. "אני רוצה לבדוק לא רק מה פסיכולוגים אומרים על זה," אמר, "אני רוצה לדעת אם גם פילוסופים מתייחסים להתאבדות." מקץ שנה, בתום האזכרה שנערכה לטוביה, אמר לי שמצא. "קאמי חושב שהשאלה הפילוסופית החשובה ביותר היא אם כדאי לחיות את החיים האלה או לא. אם הבנתי אותו נכון, הוא חושב שהשאלה הפילוסופית הכי משמעותית היא למה כדאי לחיות ולמה כדאי לא להתאבד." למה טוביה מצא שלא כדאי לו לחיות, שאלתי את עצמי. האם הייתה בליבו אהבה לאישה? האם ייתכן שכעס על עצמו על שלא הייתה לו חברה? כששאלתי את אורי בזהירות רבה את השאלות האלה, הוא ליטף את שיערו (כך הוא עושה כשעליו לדבר בעניין שאינו נעים לו). "טוביה אהב לא רק את הישות הנשית, את האופן שבו האישה מתבוננת בעולם, הוא אהב נשים גם בתשוקה. אולי העובדה שלא הייתה לו חברה הציקה לו, אני לא יודע." אחי שתק ואחר הוסיף מהורהר, "אולי ראה במעשה האהבה פעולה שעלולה לפגוע באידיאה הנשית שבנפשו...".

במשך תקופה ארוכה אחי אורי לא הזכיר את נושא ההתאבדות של טוביה, ואני לא שאלתי. קיוויתי שהתעלמות תוביל להשלמה, וציינתי כל יום שחלף כיום שתורם להתפוגגות המצוקה והמבוכה שבליבו. אבל כעבור זמן, ביום האזכרה השני לטוביה, הוא שאל אותי למה לדעתי טוביה ראה את עצמו רק כאמצעי ומדוע לא התייחס אל עצמו גם כתכלית, ומשאלתו הבנתי שהוא ממשיך בחיפושיו אחר פשרו של המעשה. "גם שפינוזה נדרש לסוגיה הזאת," אמר, "הוא רצה להבין כיצד ייתכן שהשאיפה ההכרחית של האדם להתמיד בישותו, שזו הטענה הבסיסית של שפינוזה, תביא אותו לסיים את חייו מבחירה. הוא רצה ליישב את הסתירה."

אורי בחן את פנַי כדי לראות אם יש בי נכונות להקשיב, ואני הפלגתי במחשבות על כך שהנה נישאתי ואני נושאת ברחמי חיים, והדיבור הזה של שפינוזה על ההתמדה בישות אוחז בי ומחלחל עד רחמי. משהנהנתי המשיך: "לפי שפינוזה אדם שגורם לעצמו נזק אינו פועל מתוך חופש." שאלתי אם הוא מאמין שטוביה פעל בלחץ של נסיבות חיצוניות, ואורי מיהר להשיב, "זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת. אני מאמין שטוביה עשה מעשה מתוך בחירה חופשית ומתוך ראיית הטוב.״ שאלתי אותו אם אי פעם שאל אם טוביה הותיר אחריו מכתב. "ההורים שלו מאוד מכונסים בעצמם," אמר, "ואחותו עברה לגור באיטליה. אבל אולי כדאי לי לדבר איתם עכשיו, משעברה תקופה."

כעבור כמה ימים, כשאורי בא לבקרני לאחר פרוצדורה רפואית שעברתי, אמר לי, "אני חושב שטוביה ראה בהתאבדות זכות פילוסופית ולא חולשה פסיכולוגית. אני שובר את הראש כבר שנתיים למצוא את הסיבה."

שלחתי את ידי אל ראשו וליטפתי את שערו, ובתוך כך נזכרתי בדבריו של טוביה על כך שהוא לא יכול להבין את המציאות כמו שאישה מבינה את המציאות, אבל את האישה שמבינה את המציאות הוא יכול להבין כפי שהיא, האישה, מבינה אותה. עתה, כשעובּר ברחמי, הבנתי בצורה בהירה וחסרת כל כתם מהי לפיתה נשית, וידעתי ששום גבר לא יכול לחוש זאת.

טוביה היה שתקן, אבל פעם סיפר לי כי הוא מרגיש שאינו אומר אמת אפילו שהוא יודע שאינו משקר. מה זאת אומרת? שאלתי, והוא הסביר שחשוב לו להגיד אמת צרופה, אבל גם בדיווחים פשוטים הוא מרגיש שאפילו שאינו משקר עדיין אינו מבטא את כל האמת. טוביה גם לא הסתיר. הוא לא רצה להסתיר, ואולי גם לא היה יכול להסתיר. אבל הוא העדיף לשתוק. אולי בשל כך אהב מוזיקה (הרשימה אותי יכולתו לאהוב סוגים וסגנונות שונים). הוא אהב מוזיקה כל כך, עד שפעם כשישבנו הוא, אחי אורי ואני וברקע נשמע הקונצרט השני לפסנתר של רחמנינוב, אמר, "ההוויה מורכבת משבעת התווים, והמוזיקה היא רוחו של אלוהים. היא בוקעת מחום ליבנו, עולה לשמים, ושבה לעטוף אותנו בכנף בגדם של מלאכי השרת." אמרתי לו שהוא חייב לכתוב את זה (ובעצמי הוצאתי פנקס ורשמתי). "אבל כבר אמרתי לך," צחק, "אפילו שאני יודע שאני לא אומר דבר שקר, אני לא בטוח שזה אמת."

גם לקראת השנה השלישית התאבדותו של טוביה לא הניחה לאורי. הבנתי זאת, ולכן בפעמים שבהן נפגשנו והוא לא דיבר על כך, הייתי מעלה אני את הנושא. זיהית בטוביה רצון למות? שאלתיו פעם. "לא," ענה, "רק תשוקה לחיים. הייתה בו תשוקה לגלות משהו נסתר. לא יודע מה." לא חשת שעולמו שסוע? שאלתי, אולי הוא היה מתוסכל כי לא הצליח לממש איזו שאיפה שלו? אחי הרהר. "הוא דיבר על המצב הפרדוקסלי שבטבע," השיב. "אולי הוא היה מתוסכל מכך שאינו מצליח להשיג את מה שמעיקרו אי אפשר להשיג בגלל המצב הקיומי האבסורדי והפרדוקסלי שבטבע. 'עצם הקיום הוא פרדוקס,' כך היה אומר. מצד אחד הוא דיבר על הבריאה – כמה היא יפה, ומצד שני הוא דיבר על האבסורד שבעצם הקיום, על חוסר המשמעות, השיממון, הריקות והבדידות, ועל החרדה הקיומית. הוא אמר לי פעם שבסוף הכול יורד לטמיון, ולכן קשה להבין מה הטעם לקיום הזה." אורי הביט בי לרגע. "אולי כאן המפתח להבנת המעשה," אמר.

חלפה עוד שנה. אורי נישא לאביגיל. כשפגשתי אותה לראשונה חשתי שיש בה הרוך והעדינות שאחי דיבר בהם פעם בשמו של טוביה, והאמנתי שהיא תהיה אהבת חייו. לבנם הבכור קראו טוביה. "טוב-יה, כזה אני רוצה שבני יהיה – מלא בטובו של האל." אביגיל התנגדה לטקס ברית המילה, אך לבסוף התרצתה, והסכימה לעשות זאת עם רופא. ראיתי כמה מכווצת היא בכיסאה בעת הטקס.

"אביגיל מזועזעת עד עכשיו," אורי אמר לי כעבור כמה ימים, "העורלה נמצאת עדיין בכיס שלי. הרופא אמר לי לטמון אותה באדמה, אבל אני אובד עצות." הזכרתי לו את העץ שבגינה. הצעתי שיחפור לידו גומה ויטמין. אחר כך שכח מהעניין, אמרתי, אני בטוחה שזה מה שאביגיל הייתה מייעצת. אחי נאנח, "כן, כמו שטוביה היה אומר, העולם לא מושלם; הוא מלא באי־הבנות."

גם אחרי האזכרה הרביעית רצונו של אחי לדעת אם מניעים פילוסופיים ולא פסיכולוגיים הניעו את טוביה לא דהה. אדרבה, הוא הפך בדבר והפך בו שוב, ופעמים שיתף גם אותי, ומדי פעם בפעם הייתי שוקעת בעניין ומשחזרת מיני אמרות ששמעתי מפיו של טוביה. נזכרתי למשל בערב שבו נפגשנו שלושתנו לתכנן טיול משותף. מזג האוויר היה סגרירי, וברקע התנגן שיר – "... נפשי כמהה אל המרחב בתוך עולם כמו בור ענק // סורגים מול עינַי אחפש לי מוצא״, שרה אהובה עוזרי, וטוביה אמר, "כמו בשיר, המהות שלנו כלואה בתוך העור.״ ואז הסביר שהעור שעוטף אותנו הוא מחיצה. "לפעמים אני מתגרד לא כדי לגרד עד גמר אלא כי אני רוצה לקלף את המחיצה הזאת ולדעת מה המהות שמסתתרת מאחוריה."

לקראת האזכרה החמישית הזכרתי זאת לאורי. "טוביה היה מדבר על חוסר המובנות המובנה שבקיום. הוא דיבר על החידתיות שכנראה לא נוכל לפצח כאן, בעולמנו.״ וכשאורי אמר זאת, ניצת בעיניו אור. "אולי כאן גם המפתח להבנה," אמר, ומיהר להיפרד ממני. כשבועיים לאחר מכן, בטקס החמישי לטוביה, אמר לי, "אני חושב שהבנתי. זה לקח לי חמש שנים, וקשה לי להסביר, אז כתבתי לך את זה. קחי, תקראי בבית."

בבית, בעוד תינוקי השני מכנס עצמו לתוכי, קראתי:

אני מאמין שטוביה חש שמצבו הקיומי של האדם בטבע הוא אבסורד; שגורלו נקבע כמיזוג של יש ואין; לא רק יש ולא רק אין; לא רק גוף ולא רק נפש. הוא יודע זאת, אבל יודע גם שאינו יודע הכול; הוא מחפש אחר אושר וגאולת נפש, אך נדמה כי אלה לא יושגו כי רגעי האושר שהוא רוצה שיימתחו על פני הנצח מתפוגגים. מודעות האדם למצבו זה מעצימה את התסכול ואת האבסורד. אני מאמין שבשל החשד שאין תכלית לקיומנו, ועם זאת משום שיש בקיום רגעי אושר שאינם יכולים להתקבע לנצח, התעוררו בטוביה רגשות אובדניים. אני מאמין שהיה לו צורך עז להבין את הצופן, לפענח את החידתיות שבהוויה, ושהוא לא רצה להשלים עם חוסר יכולתו להבין; שדווקא היופי שבהוויה הוא שדרבן אותו לעשות הכול כדי להבין את פשר המציאות בכללותה, ושהרצון האינסופי הזה להבין היה יומיומי והפך ללחם חוקו. לא ייתכן, כך הוא חשב, שאנו קיימים ואין לנו יכולת לגלות את הסוד.

איך שאני מבין את הדברים, דווקא ההשלמה עם חוסר היכולת לפצח את הסוד היא שנתפסה בעיניו כאיבוד עצמי לדעת. ייתכן שעלתה בליבו תהייה שמא הפתרון לבעייתיות אינו מצוי בעולם הזה אלא בעולם אחר. אולי הפתרון המצוי ב"אני" יתגלה לאחר המוות; אולי הסוד ימצא את פתרונו בעולם האחר – זה שמעבר לכאן; אולי ההתחברות עם האלוהים או עם הבריאה אפשרית רק עם המוות. וזו ההצדקה הפילוסופית שאני יכול למצוא. טוביה האמין שאם כאן אינו יודע – אולי ידע שם. הוא האמין שהוא הולך לעולם שבו יצליח לפענח את סוד ההוויה.

קראתי את הכתוב פעם ופעם נוספת. חיבקתי את בני שנרדם בזרועותַי, ודמעות זלגו על פנַי. נזכרתי בשקט החף מכל כתם שאפף את מציאותו של טוביה, כשקט שאופף את מציאות הכוכבים. חשבתי על אחי שלא ויתר, וידעתי כי הוא נבון לדעת כי אפשר שהוא משלה את עצמו כשהוא מייחס סיבה פילוסופית להתאבדות של חברו. שמעתי את שקט נשימותיו של בני, וחשתי את ההתכנסות ואת ההתמדה בישות, וכשהוא לפת את זרועותַי, התפללתי שתמיד הבנת נשגבותה של הרוח האנושית תאיר באור מנחם את עליבות הגוף המתכלה, ושההרגשה של עליבות הגוף המתכלה לא תהיה לעולם נוקבת עד החשכת אור חיינו.