על המסתורין הקסום של להקת הרזידנטס /  איציק גרפל

שתיים או שלוש חידות יקומיות גדולות נשארו פתוחות בעולמנו: איך באמת נוצר היקום, מי ישב על תוכנית האב הפיזית של אדם וחווה ושיבץ אצלם את האיברים השונים, איך לעזאזל המצרים בנו את הפירמידות וכמובן שאלת השאלות - מיהם האנשים מאחורי המסכות בהרכב הקרוי הרזידנטס.

יש מצב שגם אנחנו כמו מיליונים לפנינו נפסע לשדות הצייד הנצחיים בהגיע שעתנו, ולא נדע לענות על התעלומות הללו.

את חידות היקום, אדם וחוה והפירמידות, אשאיר לאחרים. אני אמשיך ברשותכם עם האישיו המוסיקלי. זה שוב יהיה פוסט ארוך למיטיבי לכת -1668 מילה. כנראה שאני גם אהיה היחיד שאגיע לסופו…

ובכן בחודשים האחרונים אני ״מעמיק״ מה שנקרא, במוסיקה האמריקאית האלטרנטיבית אולי כי עידנים לא באמת קורה שום דבר מעניין במוסיקה בת זמננו. מאז הניינטיז משעמם טיחו ביקום המוסיקלי מסביב. צפו כמה דקות בפרסי הגראמי - למשל - ותבינו מאילו חוטים תופרים חרופ בריא ומהם יסודות הצ׳יעמום.

לכן בארבעת החודשים האחרונים הייתי עם הבאטהול סרפרז המופלאים (קבלו פוסט דגימה - https://www.facebook.com/share/1C1scE4R9e/?mibextid=wwXIfr) ובשבועיים האחרונים אני בהפלגה מרתקת עם הרזידנטס - אני אפילו לא זוכר למה זה פתאום קרה. אולי כי התפרסם שמסע ההופעות סביב האלבום המיתולוגי/אנתרופולגי ״אסקימו״ נדחה בשל מחלת אחד מחברי הלהקה. עכשיו מתברר שמדובר בהומר פלין, דובר ההרכב וככל הנראה מי שמכונה ״רנדי״ והיה הזמר של הרזידנטס מיום בריאת הלהקה.

יש הרבה חורים שחורים ומיסתורין בסיפור הבלתי ייאמן של הרזידנטס כי הם הצליחו לשמור באופן מעורר השתאות תחת מסכות ואמצעי הסוואה אחרים על אלמוניות פרסונלית יותר מ-50 שנות פעילות. אף אחד לא ממש יודע מיהם חברי ההרכב ומשעשע לקרוא לאורך השנים את מי ציוותו בצורה מופרכת כחברים אפשריים להרכב.

הגעתי לרזידנטס ב-1987 בזכות כתיבת ביקורות מוסיקה למקומונים בהם עבדתי. יום אחד נפלתי בבית התקליט בת״א, על אלבום אוסף של חברת תקליטים בשם ״רלף״ בו הופיע גם קולאז׳ מוסיקלי נפלא שכולו - איך לא -ביטלס, ונקרא Beyond the Valley of a Day in the life.

המבצעים? לגמרי אלמונים בעולמי דאז. הרזידנטס.

(הקשיבו כאן: https://youtu.be/Y_smoNNCFbY?si=TgkLUCzOFREpwfNz)

היצירה היא מחרוזת/קולאז׳ דחוס שמעוות, מפרק ומרכיב מחדש עשרות מוטיבים ושורות משירי הביטלס בצורה דיסוננטית, גרוטסקית ואוונגרדית — מעין “פירוק לגורמים” של המיתוס הביטלסי, ממש כפי שהרזידנטס יעשו למיתוסים מוסיקליים אחרים בהמשך דרכם. תגיעו לזה עוד חמש דקות קריאה….

אניוואיי, הקולאז׳ הכל כך מוצלח הזה שיושב על ריף הגיטרה והבס של ״היי בולדוג״ (הביטלסי) היה הדלת המוארת והזרחנית מבעדה נכנסתי לעולם הכל כך עשיר ומיוחד של הרזידנטס.

שנתיים מאוחר יותר, בנובמבר 1989, נכחתי בהופעה נהדרת שלהם בסינרמה - שהתקיים במסגרת טור עולמי ונשא את השם cube e. שם התאהבתי בהם סופית.

כאמור בימים אלה אני כמו תלמיד כולל אדוק משתדל להעמיק בהם יומם ולייל ולהבין קצת יותר לעומק מי מתחבא ולמה מאחורי המסכה. חתול? מפלצת? אולי ילדה קטנה? 

אז מי לעזאזל הם חברי הלהקה העובדת תחת קולקטיב ניהולי ושיווקי קריאטיבי בשם The Cryptic Corporation? עד ימינו אלה לא לגמרי ברור -למרות שהערפל התפזר בשנים האחרונות. אנחנו יודעים שאת חברת התקליטים רלף הקימו ארבעה חברים: הומר פלין, הארדי פוקס, ג׳ון קנדי וג׳יי קלם. שני האחרונים (קנדי וקלם) היו הזרוע העסקית-ניהולית בתאגיד קריפטיק, ופלין ופוקס היו הליבה האמנותית/מוזיקלית של הפרויקט.

הארדי פוקס נפטר למרבה הצער מסרטן ב-2018 ואז התברר גם מפי הגבורה עצמה, בפוסט שפירסם, כי הוא בעצם היה הגאון המדהים והאלמוני מאחורי מרבית היצירות המוסיקליות יוצאות הדופן והסמי אוונגרדיות של הרזידנטס.

גאון אמיתי ולא ידענו.

הומר פלין, עם המבטא הדרומי העמוק הוא בוודאות גמורה הזמר ואיש הארט של הלהקה מיום הקמתה וכנראה עד היום (היכולות שלו בעיצוב העולם הויזואלי של הלהקה - כולל עיצוב מסכות גלגלי העין - גאוניות לא פחות מהמוסיקה של פוקס) ונשארת פתוחה השאלה האם קנדי וקלם שפרשו מהקולקטיב ב-82׳, גם ניגנו כמוסיקאים עם הלהקה כחלק מהרביעייה שנראתה בהופעות, או שמדובר בשניים אחרים שהשלימו לארבעה בהופעות הבימתיות.

ואולי בעצם אין ״שניים אחרים״ ומדובר בצמד -  הארדי ופלין - שהיה בעצם הליבה של הרזידנטס, והם הקיפו את עצמם בנגנים שהתחלפו כל השנים באולפנים ובהופעות. פלין האיש בחזית הקולקטיב מול התקשורת (יש לא מעט ראיונות איתו לאורך השנים), יהיה אולי היחיד שישפוך אור על השאלות הללו ביום מהימים אם ירצה.

למה אני כל כך אוהב את הרזדינטס? כי הם לא כתבו מוזיקה. הם ציירו זרמים מודרניסטיים — באמצעות סאונד. הם שונים ומשונים ומצריכים הרבה סבלנות וקשב. לא משהו שמסתובב לנו בחלל החדר והוא אינסטנט/ טעימה על הדרך. זו חוויה מרחבית, לא מוזיקלית בלבד.

הרזידנטס הם מיזם אמנות מוזיקלית בתנועה. מוזיאון וגלריה לכל דבר שופעי ציורים (מופשטים, קוביסטים, סוריאליסטים, אימפרסיוניסטים), שנעים מול האוזניים בתנועות לא בהכרח קוהרינטיות. כל תקליט שלהם הוא חדר במוזיאון או בגלריה הזו. בתערוכה רגילה אתה הולך בין עבודות. אצלם — היצירה זזה: תקליטים, עטיפות, הופעות מיצג, סרטים, מסכות, טקסטים מוזרים, דמויות גרוטסקיות ואחרות. הכול חלק מאותו מיצב.

קשה להבין כמובן למה הרזידנטס מקפידים בקנאות לשמור על אלמוניות כיובל שנים ולא נותר אלא להסתפק בהסברים של פלין עצמו. הוא נשאל כמובן טריליון פעמים על מסכות גלגלי העין ועל תיאוריית The Theory of Obscurity ״תורת האלמוניות”. לדבריו המסכות אינן גימיק ויזואלי ואינן רק ניסיון להסתיר זהות, אלא מנגנון אמנותי שמשרת כמה רעיונות עמוקים יותר:

1. ניתוק מוחלט בין היוצר לבין היצירה: פלין אמר שוב ושוב שהקהל נוטה “לצרוך” אמנים דרך הביוגרפיה שלהם, הפנים שלהם, האישיות שלהם, הרכילות שלהם – ואז המוזיקה כבר לא עומדת בפני עצמה. המסכה חוסמת את זה.

2. ביטול האגו של הפרפורמר: הוא תיאר את המסכה כדרך להפוך את חברי הלהקה ל־כלים ולא ל”כוכבים”. אין פרסונה, אין כריזמה, אין יופי, אין גיל – רק דמות סוריאליסטית ניטרלית.

3. יצירת דמות מיתולוגית במקום בני אדם: הרזידנטס אינם אנשים – הם ישות. העין היא סמל אוניברסלי, כמעט קרטוני, לא אנושי, לא מזוהה, נצחי. פלין אמר שהמסכה מאפשרת להם להתקיים כמשהו שנמצא מחוץ לזמן ולביוגרפיה.

4. חופש אמנותי מוחלט: כשאין זהות – אין ציפיות.הם יכולים להחליף סגנונות, קולות, נגנים, הופעות – בלי שמישהו יגיד “אבל זה לא נשמע כמו…”.המסכה שומרת על הרצף של הישות, גם אם האנשים משתנים. וזה מסביר למה הם דבקו בזה יותר מ־50 שנה, הרבה אחרי שכבר היה ברור מי עומד מאחורי הפרויקט.

מוסיקלית, כשמקשיבים לעשרות האלבומים שהוציאה הלהקה בשנות קיומה, שפע בלתי נתפש של יצירות קצרות, בינוניות, או ארוכות, לכאורה זה נשמע כאוס: אופרה אלקטרונית, קאנטרי מעוות, פופ מפורק, אלבומי קונספט תיאטרליים, סינתים, בלוז, נאומים, רעש.אבל כשמנתחים מוזיקלית טהור (לא רעיונית, לא פרפורמטיבית) — יש מכנה משותף מאוד ברור, עקבי, ומפתיע באחידותו.

המכנה המשותף הוא: עיוות מכוון של יסודות המוזיקה הפופולרית. לא אוונגרד מופשט, לא אטונליות אקדמית, אלא שירים שנראים כמו פופ/רוק — אבל משהו בהם “לא נכון”. אבל רק לכאורה. יש בחלקם תחושת מצעד, מופע וודוויל, קרקס ישן, מופע פריקים, אמריקה ישנה מעוותת וזה נשאר עקבי מ-1972 עד היום.

המוסיקה של הרזידנטס נהדרת כפסקול (בחלק הפחות ידידותי שלה) בתוך מנהרות דיסנילנד חשוכות עם רכבות הרים שועטות, או לסרטי ״זה״ שופעות הליצנים הפסיכופטיים. גם הסדרות של ריאן מרפי יכלו להיות רלוונטיות למה שההרכב מציע.

אחד החלקים שהכי מרתקים אותי בסיפור הלהקה, הוא אלמנט הפירוק וההרכבה של מיתוסים - אולי פאר העבודה שלהם. 

אצל הרזידנטס ה“קאבר” הוא כמעט אף פעם לא מחווה — אלא ניתוח אנטומי. הם לוקחים אמן שהוא עמוד תווך של הפופ/רוק האמריקאי, מפרקים את השיר למרכיבים הכי בסיסיים שלו, ואז מרכיבים אותו מחדש בצורה מעוותת, כמעט קריקטורית — אבל כזו שחושפת איך השיר עובד.

הם עשו את זה עם הביטלס (לא רק בקולאז׳ שהזכרתי קילומטר קודם), עם אלביס (אלבום שלם שנקרא the king an eye - משחק מילים שכזה), ג׳יימס בראון (ביצוע אלמותי לשיר ״זהו עולמו של הגבר״), אמן הקאנטרי האנק ווילאמס (אלבום שלם: Stars & Hank Forever), הרולינג סטונס, ג׳ורג׳ גרשווין, ג׳ון פיליפ סוזה, ועוד ועוד. ותמיד זה מרתק לשמוע את הפרשנות שלהם לקלאסיקות האלה ואיך הם מפרקים את הרומנטיקה האמריקאית הקלאסית לצלילים צורמים וילדותיים.

מה משותף לכל הבחירות האלה? אלה לא אמנים אקראיים. אלה העמודים שעליהם בנויה המוזיקה האמריקאית: ביטלס (המיתולוגיה), אלביס (הכוכבות), האנק וויליאמס (השורשים), ג’יימס בראון (הגרוב), גרשווין (הרומנטיקה), סוזה (הפטריוטיות). 

פלין אמר לא פעם - קראתי את זה איפשהו -שפופ אמריקאי בנוי מנוסחאות מאוד פשוטות: אקורדים צפויים, מלודיות קליטות, גרוב שמפעיל את הגוף, דמות כריזמטית שמוכרים לנו וזה יוצר אשליה של עומק, רגש, ייחוד. הרזידנטס רצו להראות בקאברים המוזרים שלהם שכאשר הם מפרקים את התבניות האלה — רואים שמדובר במכונה. ולכן הם בחרו דווקא את “הקדושים” ולא אמנים שוליים. הם מסירים את הכריזמה — ונשאר השלד. זו מעין התרסה או ביקורת תרבותית, לא מחווה מוזיקלית. כמעט פעולה אנתרופולוגית בבחינת ״כך נשמעת אמריקה כשהיא בלי האיפור.”

פלין, פוקס ויהיו מי שיהיו שאר המשתתפים במיצגים המוסיקליים האלה של הקולקטיב, רצו לשבור את ההרגל שלנו להקשיב לקלסיקות בצורה אוטומטית וביקשו להכריח אותנו להקשיב להן מחדש. אחרת. ולכן הם לוקחים משהו שאנחנו  מכירים היטב — ומעוותים אותו מספיק כדי שנקשיב לו בצורה שונה ומאתגרת כאילו בפעם הראשונה.

חברי הקולקטיב ביקרו את אמריקה כמיתוס והציגו אותה בהתאם לקרקס, פארק שעשועים, אמריקה של הרזידנטס היא גרוטסקית, ילדותית, מצועצעת.

הלאה, לטקסטים של הלהקה. אם כן הטקסטים של פלין (ואולי הארדי) נגעו לאורך השנים בדת, אמונה, פולחן, זהות נזילה / אובדן זהות, דמויות שלא ברור מי הן, ילדותיות מטרידה (שירי ילדים שהופכים למשהו אפל. נאיביות שהופכת לאי־נוחות). בדידות קיומית, לא רומנטית.

הוא כמעט לא כותב אף פעם על אהבה, הצלחה, גבורה, יופי, ניצחון, אלא על כישלון, מבוכה, אמונה עיוורת, בדידות, חריגות. האנושות מהצד שלו ושל הרזידנטס כנראה יחד, נראית לא אחת מוזרה, מגוחכת, ועצובה. נדמה שיש לפלין ושות׳ עניין עמוק באנשים שלא מצליחים להיות “נורמליים” בעולם שמעמיד פנים שהוא נורמלי.

ואני אסיים את הסקירה הזו בכל זאת במכנה משותף כלשהו שאני מוצא בין הרזידנטס לבטהול סרפרס גם אם נדמה שאין כזה.

לטעמי המשותף ביניהן עמוק יותר מסתם “מוזיקה מוזרה”. שני ההרכבים לא ראו את עצמם כלהקות רוק — אלא כפרויקט אמנותי. הרזידנטס במודע, הסרפרז פחות. בשני המקרים: המוזיקה היא רק רכיב בתוך חוויה.

שתי הלהקות לקחו את הרוק האמריקאי — ולא ניסו לנגן אותו טוב יותר, אלא להראות כמה הוא שביר, מגוחך, פרימיטיבי. ריפים, בלוז, פסיכדליה, קאנטרי. אצל שניהם זה נשמע כאילו התוצרים עברו תאונה קשה.

אצל שתי הלהקות יש תחושה ברורה של: אנחנו לא מנסים לנגן יפה. אנחנו מנסים לנגן נכון לרעיון. נגינה גסה, עקומה, לא מלוטשת — במכוון.

שתי הלהקות מתעסקות הרבה בגוף, מחלות, מיניות מביכה, תודעה מעוותת. המוזיקה של שתיהן מרגישה כמו שיר שאתה מכיר — אבל מתוך סיוט.

שתיהן ראו בהופעה לא “קונצרט” אלא חוויה מערערת, או מעוררת מחשבה.

אלה בהחלט שתיים מהלהקות האלטרנטיביות הגדולות של המוסיקה האמריקאית, אם לא הגדולות שבהן, לפחות לטעמי.

אחת פעילה פחות או יותר (הרזידנטס) השנייה כבר לא, אבל הן כמעט לא מוכרות לחובבי המוסיקה הישראלים. וחבל. אף פעם מאוחר להתחיל ולגלות את המורכבות והיופי שלהן.

יום אחד, אני מקווה, יחליט הומר פלין לפתוח את הארכיון העצום שהוא מחזיק מן הסתם ולחשוף אותנו להיסטוריה של הרזידנטס ולעבודה האולפנית של הלהקה, באלבומיה המיתולוגיים, ללא המסכות. ללא האיפור. חשופים ומדהימים כמו שהיו. זה יהיה יום חג לא רק למעריצי הלהקה השרופים שמייחלים ליום החשיפה בזה.

פשוט נראה שמגיעה לנו בהחלט תעלומה יקומית אחת פחות. ככה נוכל להתפנות לפירמידות ולסודות של המפץ הגדול.