על ההצגה שושלת אופירה בנסיך הקטן/ מארי רוזנבלום 

איורים: אופירה ורה אבישר 

החמלה הנשית"

אופירה ורה אבישר

שחקנית: ניבה אלוש. מוזיקה: שרון לוי

אופירה אבישר היא אמנית מאוד מיוחדת ומרתקת ויש לה שפה שונה מזו שהקהל הבא לראות הצגה, "רגילה". אבישר, יוצרת מערך יחסים בין הדמויות המצוירות לבין השחקנית והציירת.

שלושה לוחות שחורים, שלושה דורות, ציירת אחת מרתקת, שחקנית אחת ומוסיקה נפלאה.

על שלושת לוחות שחורים אלו, בתוספת גירים לבנים וצבעוניים, מוסיקה מקורית וגם מוכרת, היא מספרת לנו  סיפור רב-תהפוכות:

סיפורן של, שלושה דורות נשים,  אוהבות, מתאכזבות ומתגברות על מכשולים. נשים שהן אופציה אנושית לגיטימית, עם הרבה צלקות וכוח הישרדות.  

היחסים ביניהן עוברים משברים והשלמה. העולם, כמנהגו, חודר לתוך חייהן, באופן מפתיע ואלים והן מצליחות להמיר אלימות בנדיבות.

השפה היא חדשה וייחודית ובעצם הצופה מקבל את התחושה שהוא נמצא בסרט אילם, כמו פעם, או לחילופין, דומה הדבר, לבניית ארמון על חול ים, כשהיינו ילדים, ואז במחי יד אחת ניתן להרסו עם אדוות הגלים, הנוגעות בו, ולא היה עוד ארמון. פני השטח משתנים תדירות לטוב ולרע.

אני מתבוננת בציורים הבאים ונעלמים, על ידי מחיקת הלוח, ולא מאמינה באיזו קלילות אבישר מציירת ציור חדש עם סיפור המשך. עוקבת על כל תנועה בידיה. היא  משוחחת עם הלוח בשתיקה ויצירה! אני מעריצה ומקנאה.

אבישר יוצרת מערך יחסים בין הדמויות המצוירות, בו זמנית, בשתי ידיה, כאילו היו הן יד אחת, בצורה מושלמת!

בין השחקנית והציירת אין זמן לנשום, העין והמח רצים, מתנגשים, מתחברים.....

אבישר מספרת:

 "בתחילת אמצע  שנת 2023 הייתי ברזידנסי, ( מקום שבו אומן מוזמן לשהות ושם הוא יוצר אומנות) למשך חצי שנה. הנושא היה ״אור בחושך״.

זה היה תהליך עבודה שעסק במאורעות השנה ההיא והמחאה. החדר היה מצופה בשחור וציירתי עבודות, מיניאטורות על הקירות, התקרות, קופסאות וכו'.  לתוך החדר הוזמנו אנשים, כל אחד לחוד, עם טלפון נייד והאירו באור הנייד את העבודות והביאו אור לחדר החשוך.

לאחר המלחמה הצגתי תערוכת יחיד תחת אותו השם "אור וחושך", עם אורחים, בגלריה "גלובל ארט" בתל אביב.  גם כאן היה המשחק של אור וחושך, נוכח סדרות של ציורים.  

מבחינתי אין דרך אחרת לחיות ללא עיסוק בחומרי החיים, לטוב ולרע.

הציורים שהוצגו בפניהם בטאו חנק, טביעה, חוסר אוויר, חוסר בית, ניסיון נואש להיחלץ מהבור, חסר התחתית, של הרוע האנושי."

 אז מי היא אותה אופירה  אבישר?

אבישר, דור רביעי בארץ, מציירת מגיל ארבע. סיימה את לימודיה בתלמה ילין,

למדה אומנות ותפאורה באיטליה.

אמנית רב תחומית- מציירת מחזות, מקימה פסלים, מציירת ציורי קיר ענקיים.

ב-20 השנים האחרונות מרצה לאמנות ורישום ידני  במכללות.  אוהבת מאד ללמד מתוך הבנה נרחבת של קשר בין אדריכלות וחברה.

 יש לה ציור-קיר גדול בתל השומר.

העלתה מחזה מצויר בווינה, בקישינב ובארץ.

"מבחינתי,  סקרנות אחריות וידע, הם הבסיס לכל יצירה".  מציינת אבישר,

ומוסיפה:

" ברטולד ברכט אמר: ״האמנות היא לא מראה המשקפת את המציאות אלא פטיש שאתו אפשר לעצב אותה. אני מזדהה עם דבריו. "

אני יוצרת בחומרים בשימוש חוזר. עיתונים, פלסטיק לסוגיו. הסביבה היא חלק מהאחריות שלי. אני מנקה ומסדרת את העיר כדי שיהיה לי נעים. אוהבת להביט ומתרגמת את המציאות לקווים ונפחים. "

אבישר השתתפה באינספור תערוכות כמו:

תערוכת ריח בחווה בחולון

ציורי קיר בבנק לאומי הנהלה

ציור בתאטרון גבעתיים.

מופע ציור בקישינב

מציירת במופעים על הבמה בשפה שיצרתי לעצמי.

אמנות הצרכנות, קניון רמת אביב.

סוכה  במוזות בסוכות, שוהם.

כחול אשר על שפת הים, בית האומנים אלחריזי, תל אביב.

מופע ציור, תאטרון השלום,  אוסטריה

קליפות ומדליונים בגלריה, מכון המים.

אשה ויונה, גלריה שרת.

ועוד.

  על ההצגה:

כאן המקום לציין כי אבישר, לצורך קיום ההצגה,

 היא: המפיקה, היוצרת, המציירת, פועלת במה, תפאורנית ומעסיקה שחקנית.

" ההצגה נולדה מתוך הרהורים על מצב היחס לנשים בעולם והמחשבה שמדובר במטפורה לחיי כולנו. כלומר חברה שמתייחסת בחוסר שוויון והקשבה לחלק ממנה לא תוכל ליצור יחס אמיתי וערכי גם לחלקים אחרים.

השושלת הנשית היא מיקרו-מבנה שאינו קיים בכלל בחברה שלנו. הסיפור הוא ניסיון להבין מתוך הנפשות איך גם לנשים עצמן לוקח זמן להבין את מה שקורה. האם הלא מפרגנת היא במובן מסוים האשה שאינה מסכימה להבין שהנשים אינן חלק שוויוני בחברה?

בסופו של דבר, לנוכח האלימות החודרת לחייהן ,בדמות אקדח שנשלח בדואר, הן סוף סוף מתאחדות . מתוך האחדות צומח הרעיון לתת מתנה לעיר. מתנת אמנות ויצירה.

הן משתמשות  באקדח כמכשיר קידוח לבסיס הפסל ואז, נפטרות ממנו.

הפסל, בציור, בעת ההצגה, הוא אלת שלום יפה המחזיקה יונה על כף ידה. הנשים  מביטות בו, מרוצות והולכות הביתה להביט במתרחש. מיד מגיעים כמה גברים , מורידים את הפסל  בזעם.

הנשים מבינות שהמקום הזה לא מתאים להן .

קשה לחיות כך והן לוקחות את רכושן בשתי מזוודות ונמלטות. שיר המחאה מסביר את תחושתן.

אנחנו תורמות רבות לאנושות ובכל זאת ואולי בגלל זאת זוכות ליחס מזלזל ואלים."

צרפתי שלושה שירים שאבישר בחרה, פרי עטה.

בבוקר בהיר אחד

אמרה לי אמי:

עכשיו את אמי

ואני בתך,

סליחה

אם הייתי קשה,

בבקשה,

בבקשה.

+++++++++

חורים בזרם,

בבוקר, הפכו לאיים.

בלילה נשמע קשקוש

ילדים.

בערב שיחות אנשים.

מי יתן והאדמה תחליט

כבר,

לאן הדברים הולכים.

+++++++++++

הייתה לי חברה שבן זוגה

איש חביב.

בכל בוקר היה מכין לה

בגדים על השידה.

חולצה אדום אדום,

ונעלי עקב, צבע לעיניים

וגם לציפורניים.

והיא, שרצתה בסך הכל

אהבה

הייתה צרכה רק

להתלבש בתשובה.