כתנות הפסים עליהם תמיד /ראובן שבת 

סקירה על הרצל ובלפור חקק ויצירתם

ראובן שבת, מנהל אתר 'בכיוון הרוח'

יצירתם הספרותית של הרצל ובלפור חקק נטועה עמוק בספרות העברית. יש להם קול ייחודי משלהם:

-         - -

וְהִיא בָּאָה אֵלַי מִן הֶחָצֵר

הַפְּנִימִית, יוֹנָה הוֹמָה

מְבַקֶּשֶׁת אֶת מְקוֹמָהּ.

בֵּין זְמַן הָרַעַשׁ לִזְמַן הָרַעַשׁ

הִיא בָּאָה שְׁקֵטָה וְרַכָּה

קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה.//

וְאוֹמֵר אֲנִי לָהּ בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט

עוֹדֶנִּי אֲחוּז חֲלוֹם:

בּוֹאִי אֵלַי תָּמִיד, שִׁירָתִי

אֵין שִׁירָה שֶׁאֵין לָהּ מָקוֹם.

(בלפור חקק/ "זריחה בין הזמנים", עמ' 6, 2003)

לפנינו  סקירה מקיפה, מאורגנת לפי נושאים, על יצירתם ודמותם הציבורית-ספרותית של המשוררים התאומים, הרצל חקק ובלפור חקק.  קולות  בולטים וייחודיים בשירה העברית: שני יוצרים ששואבים רבות מן המורשת היהודית על גווניה ובעיקר ממורשת יהדות בבל.

מִי יָגֵן עַל הַשָּׂפָה וְהַשְּׁתִיקָה.

תִּשְׁאַל הַנֶּפֶשׁ לִמְקוֹרוֹת

הַמַּיִם וְהַצְּעָקָה. מַה מְקוֹר

הַמִּלָּה. מַה נִשְׁנַק. וְהִנֵּה

קֶרֶשׁ מִסִּירָה נִסְדָּק. פִּי

הַסִּפּוּן חָשׁ צָמָא. עַל בְּלִימָה.

"אֲנִי נַפְשִׁי כָּתְבִית יַהֲבִית".

מִתּוֹךְ לְשׁוֹן גְּוִילִים נִצְחִית

קַמְתִּי וְנִרְטַבְתִּי.

אֲנִי אֶת נַפְשִׁי כָּתַבְתִּי.

(מתוך: הרצל חקק/ כתיבת שפה, כתיבת נפש)

רקע על התאומים המשוררים

בלפור והרצל חקק הם תאומים.  משוררים ישראלים שיצרו ספרי שירה וטקסטים העוסקים בזיכרון משפחתי, זהות תרבותית ובקשר בין עבר והווה. השניים חוו פלישה לסיפור היוחסין המשפחתי שלהם בעקבות גילוי פרעות המשפחה (פרעות תש״א בבגדאד- 1941) והחלו מסע שירה שחוקר את הזיכרון, הזהות והגלות בתוך המסורת היהודית והישראלית.

הכתיבה שלהם מבקשת להציל חיים מן הזיכרון, מן העבר:

בְּצִבְעֵי מַיִם וְשָׁמַיִם. נִשָּׂאִים

דּוֹרוֹת מְשׁוּחִים.

דּוֹבְבִים. לְבָדָד.

זוֹרְמִים מִקְּרָקוֹב.

מְנַגְּבִים דִּמְעוֹת נִרְצָחִים

בַּמִּזְרָח. בְּבַגְדָּד.

הַשִּׁירָה מְפַכָּה.

אֶבְרַת הַצִּפּוֹר רַכָּה.//

כְּאֵב נִצְרַב בִּזְרוֹעִי. אוֹת וְעוֹד

אוֹת. זֶה לֹא לִמְחִיקָה.//

שַׁבְתִּי מִן הַמֵּתִים. נִרְטַבְתִּי

וְעִמִּי אוֹת

חַיִּים.

(הרצל חקק/ מתוך: המסע הופך לאות)

אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן/ בלפור חקק

בשירו של בלפור קושר המשורר בין החורבן שפקד את המשפחה לבין האובדן שנתקדש במסורת:

מֵתוּ שְׁנֵי בָּנָיו שֶׁל סַבָּא יִצְחָק

בְּכוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף

בְּיוֹם חַג

כִּי יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו.//

בְּנֵי אַהֲרֹן נָפְלוּ וְהֵם עֵדָיו

בְּלַבַּת אֵשׁ בַּמַּחְנָק

וְלֹא עָצַר מוֹתָם אֶת מוֹת

שְׁנֵי בָּנָיו שֶׁל סַבָּא יִצְחָק

בלפור חקק/ מתוך: אחר מות שני בני אהרן,

"סולם הכלים השבורים"- 2023

1. הרקע הביוגרפי-משפחתי והמיתוס המכונן

הרצל ובלפור חקק נולדו בבגדד להורים יוצאי בגדד, שבע שנים לאחר פרעות ה־פרהוד (1941). לידתם סמוך לעצמאות תש"ח (1948) נתפסה אצלם – וגם במסורת המשפחתית – כלידה מיתית: לידה שהיא צידוק הדין, תשובה של חיים לאחר חורבן.

התיעוד השירי של המשוררים התאומים  מביא לנו סיפור המשפחה כולל:

רצח אחיה של האם, סעידה, בפרהוד.

בריחה מבגדד דרך טהרן, לאחר ליל הסדר תש"י- 1950. גם כאן רצף האירועים הוא סמלי.

בהיותם בני שנתיים שהו האחים שהות זמנית בבית קברות יהודי בטהרן – "בֵּהֵשתייה"- פרט ביוגרפי שטען את תודעתם בדימויי מוות-תחייה, גלות-גאולה. בעיני האחים נתפסים האירועים כמשל נבואי: החיים הופכים לרצף של סמלים.

כל אלה יצרו מיתוס משפחתי של “עלייה מן הקברים”, המהדהד במפורש ובמרומז בשירתם, וגם מתחבר לדימוי חזון העצמות היבשות (יחזקאל ל"ז): ההקשר הוא משפחתי אך גם לאומי: עם שקם מן ההריסות אל תחייה לאומית.

2. השפעת הפרהוד והטראומה הבין-דורית

הפרהוד אינו רק זיכרון היסטורי, אלא טראומה מועברת, הפועלת ככוח מעצב: המסרים שהשירה של התאומים מעבירה לקורא:

תחושת שבר באמון בגולה.

תודעת גורל יהודי מחזורי:

חיבור בין אנטישמיות ערבית אז לעוינות מודרנית כלפי יהודים היום.

השירה של התאומים אינה מתארת את ה'פרהוד' באופן ריאליסטי בלבד, אלא הופכת אותו לארכיטיפ של רדיפה יהודית ולנקודת מוצא לתודעה ציונית-קיומית. שירתם קושרת את האירועים לגורל יהודי אחד לאורך הדורות.

3. העלייה מבגדד דרך טהרן – ספרות של מעבר

סיפור העלייה דרך טהרן חוזר ביצירתם כמסע חניכה:

גולה → מעבר → ארץ.

מדבר, קברים, גבולות – כמטאפורות.

המעבר אינו רק גיאוגרפי אלא רוחני: מֵעם מושפל לעם שבּונה ריבונות.

השהות בבית הקברות היהודי בטהרן מעצימה את הדימוי של לידה מתוך מוות, ומעמיקה את הממד המיתי-נבואי ביצירתם. מבית הקברות בטהרן עולה המשפחה אל מעברת בֵּית לִיד. המעברה היא תחנה בזהות הישראלית, של משוררים שמילדותם נטעו בהם תחושה שהם "ילדי גאולה". משם עלתה המשפחה לירושלים.

4. סימני ההיכר של יצירת בלפור חקק

בלפור חקק נוטה:

לשפה חזיונית-נבואית, לפואטיקה של קול ציבורי, כמעט כוהני. מכאן סלולה דרכו לתכנים רוחניים מובהקים: לעיסוק גלוי בזהות יהודית-ציונית ובהיסטוריה מקראית, לאינטונציה אפוקליפטית-גאולית.

שירתו רואה בשירה שליחות: תיקון, זיכרון, עדות. שירתו סמלית, יונקת מארכיטיפים תנ"כיים.

5. סימני ההיכר של יצירת הרצל חקק

הרצל חקק מאופיין בשירתו בארספואטיקה שמחברת משפחה ולאומיות – בלי לוותר על הגוון האישי:

רגישות לירית ואישית יותר, חיבור בין סיפור משפחתי לאירועים לאומיים.

שפה רכה יותר, אך טעונה רגשית, דיאלוג מתמיד בין אֵבל לאמונה, בין אובדן לתקווה.

הרצל מדגיש את הפרט בתוך ההיסטוריה, בעוד בלפור מדגיש את ההיסטוריה כקול קולקטיבי.

6. הקווים המשותפים לשירת התאומים

שירת האחים כמו ניצבת על הבמה של 'הצופה לבית ישראל' ובכתיבתם הם מתחברים לאירועם מכוננים בדברי הימים שלנו כדי להעניק להם פרשנות פואטית – הם שליחים לעם כולו. גם הביקורת היטיבה להאיר נקודה זו,  כך ניתוח תודעת השליחות ההיסטורית: פרופ' נורית גוברין הגדירה את שירתם "שירה מלווה היסטוריה", כתב עת "המסדרון"-4  (2014). וגם בספרה "קריאת הדורות", כרך שביעי, 2019. בתוך כלל המשוררים העברים כיום הם מאופיינים בייחוד ברור.

 פרופ' זיוה שמיר, לעומת זאת, נותנת אפיונים בשירת כל אחד מן המשוררים, ויוצרת בידול בין שירותיהם, במאמרה "כל תאום וכינורו"- פרק א' פרק ב' באתר מב"ע, וכן "פסיפס" 115, שנת 2023.

פרופ' הלל וייס ממקם את שירתם ברצף של שירה נבואית הנובעת מיצירת הדורות:  " שירי התאומים  גואלים את רצף השירה והסיפור של עם ישראל לדורותיו בדרך האפוס הלאומי  המצורף ממכלול שירתם   גם  כמיתוס אישי השזור בהיסטוריה ובתנ"ך, והמחוללת אותו מחדש  כאשר שאלות היסוד:  מהי מילה ומהי שירה ושפה ונבואה משוקעות ביצירות". (הלל וייס, באו תאומים עד משבר, וכוח יש ללדת", כתב עת "ידע עם" מ"ט 87-88, תשפ"ד 2023.)

"תְּאוֹמִים נוֹלְדוּ בִּגְזֵרַת אוּרִים וְתֻמִּים.

נִגְזַר עֲלֵיהֶם מִלֵּדָתָם

לִהְיוֹת מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה, מְשׁוֹרְרִים

בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים וְהַצֹּפֶן הַתָּם"

מתוך: בלפור חקק, אוּרים ותוּמים ותאומים, "סולם הכלים השבורים" 2023.

יש בשירותיהם חיבור עמוק למקרא, למדרש ולפיוט – וכל זאת כשהם מכוונים דרכם לפרש את הזרמים המאירים את הרציפות של חיי האומה: עיסוק בזיכרון, גלות, גאולה, ירושלים. כתיבה מתוך רצון לתת לעם פרשנות לדרך הארוכה, מוטיבים מן המורשת שמעניקים לעם אות ומופת וקריאת כיוון. כך לדוגמה:

מוטיב כתונת הפסים חתום ביצירתם: זהות נבדלת, קנאה, גורל, יוסף ואחיו – סמל יהודי מובהק לייעוד, דרך סבל. גם במסות שכתבו הם יודעים לפרש את נושא הכתונת באופן אישי ולאומי כאחד. מי שישווה את שירי האחים ימצא שהשירים מתחברים – זו כתיבה דיאלוגית: גם כשהם כותבים לחוד – יש הדהוד הדדי.

7. השקפתם היהודית-ציונית

על פי מאמריהם וראיונותיהם:

ציונות אינה רק פוליטיקה אלא שיבה למרכז רוחני, מימוש חלום שיבת ציון.

המדינה היא נס היסטורי אך היא נושאת גם אחריות מוסרית. היא ברית גורל, אך גם ברית ייעוד.

הם מבטאים ביקורת חריפה על פוסט-ציונות ועל ניתוק מהמקורות.

בכתיבתם המסאית הם מבטאים אמונה בקשר בלתי-ניתק בין עם, ארץ, תורה ולשון.

שניהם מייצגים ציונות שורשית-תרבותית, לא רדוקציוניסטית, הצומחת מן העבר, מן העם היהודי כקהילת זיכרון.

8. ירושלים ביצירתם ו"ירושלים אשר אהבנו"

ירושלים היא גיבורה נצחית  ותמידית בשירתם.– וכך נחשפה גם בספרם "ירושלים אשר אהבנו" (מסות ושירים על ירושלים- 2022): בספר זה מאירים האחים לא רק את דמותה האידיאית של העיר אלא את המכלול כולו:

לא רק עיר ביוגרפית (עיר הולדתם הרוחנית), אך גם סמל מטאפיזי, מרחב של כאב וגאולה.

הספר "ירושלים אשר אהבנו" (2022) הוא שיא של שירת המקום: לשירים הנושאים רובד רוחני רעיוני נלווים שירים מרגשים על מקומות בירושלים. ירושלים היא קוקטייל של הכול: שילוב זיכרון אישי, היסטוריה לאומית וחזון נבואי. הם כותבים בירושלים מתוך תחושה שהם חיים בתוך זיכרון היסטורי.

ירושלים נתפסת כעיר של מאבק, אך גם של הבטחה. הם ביטאו זאת גם במאמרם ב"האומה": "הזכות להיות משוררים בירושלים" ("האומה", 225, חורף 2022).

9. פרעות ה'פרהוד' וטבח שמחת תורה (7 באוקטובר 2023)

התאומים התוודעו בהיותם בני 29 לאותה טראומה המשפחתית של רצח האחים של האם סעידה ב'פרהוד'. הם קראו זאת בספר שיצא לאור "גולים וגאולים" כרך ו' של אברהם תו'ינה. הכותב הביא סיפורי משפחות ב'פרהוד' וכתב על הדברים כסוד גלוי וידוע, וגם על מיתוס הולדת התאומים כפיצוי לנרצחים. המיתוס מוצג שם כעובדה, כמיתוס מכונן בתוך המשפחה. מאז גילוי זה, הם כותבים על ה'פרהוד', ומאז טבח 7 באוקטורב 2023, הם מחברים בין השניים. מוטיב התיקון המופיע לאורך שירים רבים על ה'פרהוד' מקבל כאן משמעות במיתוס הפיצוי. מותם של הדודים בפרעות ה'פרהוד' מגיע לרגע השיא, כאשר חכמי בבל פונים לסבם ומבשרים לו שלידת התאומים היא אות אלוהי – 'שניים תמורת שניים', פיצוי משמיים.

קיימת ביצירתם זיקה רעיונית בין:

הפרהוד 1941 – אלימות אנטי-יהודית בגולה, ובין טבח שמחת תורה 7.10.2023, שבו נרצחו המחותנים של הרצל ודיצה חקק. הטראומה כמו חזרה שנית: זהבה וזאב הקר נרצחו בקיבוץ בארי בשמחת תורה תשפ"ד. יש חוט שנים מקשר בין האירועים:

בשניהם: שבירת אשליית הביטחון, חזרה של טראומה קולקטיבית.

וכך גם: חיזוק התודעה שאין ליהודים עתיד בטוח ללא ריבונות. מתחזק המוטיב שיש להגן על הריבונות, גם בגורל הישראלי, ולא רק בגורל של יהודים בגלות. כך בשירי טבח שמחת תורה:

עוֹמְדִים כָּל הַהֲרוּגִים יָקוּמוּ כִּפְסָלִים

בְּשַׁיִשׁ אָדֹם מוּל קְהַל בָּאֵי עוֹלָם

עַל גּוּפָם חֲבָלִים שֶׁל עֲקֵדָה

מִבְּרֵאשִׁית בּוֹעֶרֶת

כְּבוּיֵי עֵינַיִם  קוֹלָם נֶאֱלָם

וְהֵם שְׁתוּלִים עַל פַּלְגֵי עוֹפֶרֶת.

אֵיךְ אֶשְׁתֹּל אוֹתָם בְּשִׁירַי עַל פַּלְגֵי מַיִם

וְאֶת רַגְלֵיהֶם אֶשְׁזֹר לְשָׁרְשֵׁי הָעָם.

עַד מֵי תְּהוֹם, עַד בְּרֵאשִׁית

יָבוֹא הַדָּם.

(בלפור חקק/ מתוך השיר 'אדום רועד', מן הספר:

"ניצוצות מגיא צלמוות", מכון הברמן, 2024)

הָאָרֶץ הַזֹּאת אֵינָהּ אֶלָּא

וּבָאוּ לְהַכּוֹתָהּ בְּסַלְעָהּ, בְּדָמָהּ.

דּוֹרוֹת הִכּוּ בָּהּ מֵאָז הֵחֵלָּה.

תִּקְוָתָהּ. עַצְמָהּ. קָמִים בְּעָצְמָה.

הָאֱמֶת לְחֶפְצֵנוּ עֵדַת רְאִיָּה.

לְהַגְבִּיהַּ עוּף מֵעַל לַשְּׁאִיָּה.//

מִן הַחֻרְבָּן נִבְנֶה עַם וּמִדֶּחִי,

דִּמְעוֹת תְּקוּמָה חֲדָשָׁה

(הרצל חקק/ מתוך 'ראי אדמה כי היינו" - -

מן הספר "ניצוצות מגיא צלמוות" 2024)

10. הפעילות הציבורית והתרומה לחברה הישראלית

 מוקדי הפעילות שלהם: פעילות מרכזית באגודת הסופרים העברים (יושבי ראש 2015-2003, וכן מעורבות במועצה הציונית לישראל, וגם במרכז מורשת יהודי בבל. כך גם גילו פעילות בכתיבה וגם במעשה למען מאבק להכרה במורשת יהדות המזרח בתוך הקאנון של התרבות העברית.

באופן עקבי הם כותבים מסות מתוך עידוד שיח ציוני-תרבותי שאינו מתנצל., ותרומתם אינה רק שירית אלא מעצבת תודעה.

11. היחס של ממסד יהודי עירק ופרס מפעל חיים (קרן אח"י)

מרכז מורשת יהודי בבל וקרן אח"י:

רואים בהם נושאי לפיד הזיכרון, לכן הוענק להם פרס מפעל החיים המבטא הכרה רשמית ביצירתם: הפרס ניתן בדצמבר 2021.

לאחרונה ב'יום היציאה והגירוש' (28 בנובמבר 2025) במוזיאון יהודי בבל באור יהודה, הם הוזמנו לריאיון בתוך קהל-הבית שלם: הם רואיינו על הזיקה של יצירתם למורשת יהודי בבל, ועל פעילותם להנחלת מורשת זו כהמשך הזיכרון הקהילתי.

(על כך פורסם מאמרי: 

https://bkiovnhroh1.com/page8607.asp?fbclid=IwY2xjawOwhlxleHRuA2FlbQIxMABicmlkETFnVzJ2OVRYVnVhd0Z6UFFoc3J0YwZhcHBfaWQQMjIyMDM5MTc4ODIwMDg5MgABHk2v_RB47O3TGUTYct3CVijrISN290oP_FKl5u-NYFoibPAiCrrQZT25DVxF_aem_pjsKqVxghvN8uPSh_Vjb5w

 12. המורשת של הסבים: מורד חקק ויצחק חבשה

באופן עקבי הם מציגים את שני הסבים שלהם כמעצבי זהות, מעצבי תודעה.

הסבים מייצגים בעיניהם:

עולם מסורתי-למדני, עברית, פיוט, מסורת.

הם מציגים את זהות הסבים במתח בין גלות וגאולה.

בלפור חקק כותב על סבא מורד חקק – ומה פלא שהוא קושר בין הסבא לבין אבותיו המקראיים:

וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר

מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר.

עָלֹה עָלָה אֶל אוֹתָהּ אַדְמַת מוֹלֶדֶת

וְלֹא הָיְתָה

לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת.

ואָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ

וְאָבַל נֹגַה פָּנָיו

וְנִשְׁחַת הַכֶּסֶף

וְנִשְׁחַט הַזָּהָב.

וּבַשְׁוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו

בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכֹּלֶת אַכְזָב

לְשׁוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב.

(בלפור חקק/ מתוך 'גלות', "ואז בקץ היוחסין" 1987).

הרצל חקק כתב על סבא ציון חבשה – ועל נטל המורשת הקדושה:

סַבָּא יִצְחָק תָּלָה עֵינָיו בַּשָּׁמַיִם.

אֶת כְּחלָן

לֹא הוֹרִישׁ.

נטל עַמּוֹ

מַחְרִישׁ.

מַר הָיָה עִם אֱלֹהָיו וְעִם עוֹלָמוֹ

וּבַחֲלוֹמוֹ דִּבֵּר עִם אָבִיו צִיּוֹן וְעִם אִמּוֹ.//

כְּשֶׁמָּצְאוּ אֶת הַשָּׁעוֹן עַל חָזֵהוּ הַמֵּת

וְאֶת כֻּתָּנְתּוֹ כֻּתֹּנֶת הַבּוֹכִים.

לֹא זָכְרוּ גַּאֲוָתוֹ חִוֶּרֶת, זַרְחָן רוֹעֵד.

וְנוֹתְרָה שַׁרְשֶׁרֶת הַכֶּסֶף

יְתוֹמָה לַמַּתִּיכִים

מתוך: הרצל חקק, 'בן איש חי', "תעודה נשכחת" 1987)

המורשת זוכה כאן לביטוי סמלי – מצד אחד עיניו הכחולות של הסבא, שהן כה ייחודיות  - ומצד שני שעון הכסף של הסבא הכמוס במקטורן שלו.

הרצל ובלפור חקק מציעים ביצירתם ספרות שהיא גם זיכרון, גם מחויבות לחזון, וגם קריאה לאחריות.

השפעתם ניכרת: בכבוד ללשון, בתודעת שלשלת הדורות, ובהבנת השירה כצוואה.

13. מעמדם ברפובליקה הספרותית הישראלית

הדעות חלוקות:

תומכיהם רואים בהם משוררים נבואיים, אמיצים, שורשיים. הם נאמנים לזהותם.

מבקריהם טוענים לעודף פאתוס או גישה אידאולוגית גלויה, עם זאת, יש הסכמה רחבה שמדובר ביצירה עקבית, רחבת היקף ובעלת ייחוד מובהק. הם במשבצת של 'הצופה לבית ישראל' (בדומה לאצ"ג ואלתרמן).

מעמדם התחזק עם השנים, במיוחד על רקע חזרת הדיון בספרות העברית בזהות יהודית-ציונית, בבירור זהות לאומית ולא רק עיסוק בזהותו של היחיד.

החיבור למשפחה מעיד על החיבור לאבות הקדומים, לצו שניתן לאבות.

מִיַּלְדוּת נֶאֱמַר לִי: לֵךְ לְךָ,

לְמַעַן תִּזְכֹּר יוֹם צֵאתְךָ

לְסַפֵּר עַם

לְהַגִּיד מִשְׁפָּחָה.//

עֵץ הַמִּשְׁפָּחָה: פֵּרוֹתָיו

הֵם בְּשִׁירַי, מִידֵיהֶם שֶׁל אֲבוֹתַי

בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ מֵעוֹלָם.

(בלפור חקק, מתוך: 'עץ המשפחה', "סולם הכלים השבורים 2024)

בשירו של הרצל 'תעודה נשכחת' אנו מתרגשים מן הקשר למקום ולמורשת, המשורר חש שהוטלה עליו כילד שליחות להגן על העולם התמים והטהור של ילדותו – ומול השינויים שהשחיתו הכול, הוא מנסה ליצור דיאלוג עם כל מה שחלף:

 מָתַי הָיִיתִי יֶלֶד. כְּשֶׁאֲנִי שָׁב אֵין בִּי מִי

שֶׁיַּעֲנֶה. הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה.//

כְּכָל שֶׁהַיָּמִים חוֹלְפִים אֲנִי שׁוֹתֶה רַעַל הַתּוֹדָעָה, מְקַפֵּד

חֲלוֹמוֹת נוֹאָשִׁים. מִתְרַגֵּל לְרוּחַ הַזְּמַן, לָרוּחַ

הָרָעָה.

בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד בּוֹעֵר וְחוֹלֵם וְלֹא יָדַעְתִּי

כִּי חַיָּל הָיִיתִי בַּמִּלְחָמָה.

כְּכָל שֶׁהַיָּמִים חוֹלְפִים

אֵינִי זוֹכֵר עַל מָה. רַק בַּלֵּילוֹת צוֹרְבִים בִּי פְּסוּקִים עֲשֵׁנִים:

מַה שֶׁלָּמַדְתִּי וְשׁוֹרַרְתִּי בְּאַגְרִיפָּס . בְּאַלְיַאנְס כִּי"חַ לְבָנִים.

(הרצל חקק, מתוך: "תעודה נשכחת" 1987).

סיכום:

הרצל ובלפור חקק הם צמד נדיר בשירה העברית: תופעה יחידאית של משוררים תאומים.

הם משוררים שהפכו סיפור משפחתי של חורבן, גלות וטראומה – ליצירה לאומית של זיכרון, זהות וגאולה. והכול נקשר במוטיב כתונת הפסים (הם פרסמו בעבר את המאמרים "כתונת הפסים כציר חיינו" וכן "כתונת הפסים שנשחתה").

שירתם היא עדות, תפילה ומאבק תרבותי – והם עצמם גשר חי בין בגדד, טהרן וירושלים. מוטיב כתונת הפסים מלווה את יצירתם, והם גם נוהגים באירועי תרבות להציג את כתנות הפסים שנתפרו להם בלידתם.

הכתונת ביצירתם היא לא רק בגד - היא סמל לקשר בין איש למשפחה, בין עבר להווה. היא מבטאת את מה שהיה פעם, ומה שנשאר גם כשכל השאר נדמה כזיכרון מרוחק. בכל יצירתם, כתונת הפסים עליהם תמיד.