על הסרט על כלבים ואנשים/  צביה ויצמן כספי

כלב נובח זה חיים אבל אין פה חיים ב18 באוקטובר 2023.

היא פוסעת לאורך הצינור השחור שהיה לה תוואי. ושומעת עשבים בצעדיה אחר כך אולי תבוא השמש ותיצור לה נתיב. הבמאי דני רוזנברג מציג סרט מטלטל ויפה על אהבה וחמלה כאב וגעגוע. 

אורי (האור שלי) אבינועם היא דר נערה בת 26 בתפקיד ״המספרת יודעת כל״ דרך עיניה נחשף הצופה לסיפור אנושי קטן לכאורה. עדיין לא ברור אם היא מספרת את הסיפור שלה בגוף ראשון או שהיא משחקת תפקיד ויוצאת עם הצופה למסע של הנפש בשדות הכאב.

דר יוצאת לחפש, עיניה לחות מלילות ללא שינה מדאגה וגעגוע ומבכי. היא צועדת קילומטרים על האספלט של אילת בצמתים ובשדות. פוגשת מחסומים. האזור מוגדר ״שטח צבאי סגור״, שום דבר לא יעצור אותה. היא מתחמקת ורצה. לאור הירח תחת שמיים עשנים, שדות חשוכים. היא קוראת בשמה של הכלבה שלה ״שולה…שולה״ שנותרה מאחור בשבעה באוקטובר בקיבוץ ניר עוז הנטוש, ההרוס, השרוף, הפצוע.

לא שומעים בשבילים נביחות כלבים, ולא ציוץ ציפורים, המוות שורה בכל. היא שומעת רחש דיבור ומגיעה לאוהל שם יושבים 4 אנשי זק״א, מבצעים את עבודתם הקדושה, אוספים שרידים. היא שואלת אם יש כבר רשימות. מקוה לא לקבל תשובה. סצינה מצמיתה.

היא לא יודעת מה קרה לאמא שלה. מחוברת לטלגרם האכזרי, הלא מצונזר. הגם שהבמאי בחר להציג את הזוועה דרך הטלפון של דר שמקטין את הזוועה למסך אייפון, הצופה נחשף בשברירי שניות  לפריימים מבעיתים. אנחנו לא יודעים מה קרה לאמא שלה ומה שמה. היא מחפשת את אמא היא מחפשת בלב את ״שולה״ הכלבה המקסימה  בשבילי הקיבוץ. הבמאי דני רוזנברג שגם כתב את התסריט משלב ז׳אנרים מביים ומתעד גם מפגשים אקראיים במסע אימה שמצולם בשבועות הראשונים למלחמה. הוא מביא עדויות דוקומנטריות, רובם משחקים עצמם. ד

דר מגיעה לבית הרוס שהיה שלה ומוציאה יומן שאמא שלה כתבה במשך השנים. היא לוקחת אותו ויוצאת את שבילי הקיבוץ שם פוגשת את ״נתן״ על הוספה איתו היא יוצאת לחפש את כלבתה. נתן שעדיין מאמין בשלום עם חבריו מרפיח ועזה שמעבר. הוא בטוח שג׳מאל שאיתו עבד שנים, לא מעורב בזוועות. דר שואלת ״האומנם? גם אחרי מה שקרה לנו?״

הבמאי מרמז על היחסים האמביוולנטים של האמא עם הקיבוץ דרך קריאת קטעים מהיומן שלה. עולה מחשבה שאולי ההחלטה לחזור לקיבוץ היתה גורלית. ועוד מהיומן של האמא, (מה שמה? איפה אבא של דר) כשהיא בהריון עם דר היא כותבת ״אשמור עליך בתי, מרוחות רעות, משממת המדבר, אביא לך את השמש מידי בוקר…״ אמא שלה שהסתירה אותה מתחת למיטה ופתחת את הדלת למפלצות הרצחניות כשהחלו להעלות באש את הבית. כמו עוקדת עצמה למען בתה. היא שפתחה את הדלת למפלצות שיכנס אויר, כמו ממשיכה  להזרים לה חמצן דרך שילייה מטאפורית.

״צבע אדום  צבע אדום״ ירי תמרות עשן. נערה שברירית ואיתנה נכנסת למיגונית, פוגשת חיילים במחסום, הםמנסים לעזור. מספרים לה על נורה, מלאכית בשיער כחול שאוספת ברווזים וכלבים וחיות אחרות, מצילה חיים. פוגשת את ימית הגננת שבאה לקושש סימני חיים וחאסוף צעצועים מוכרים לילדי הגן שהתפנו לאילת.

הסרט מעיר בצופה רבדים של רגשות, את כל החושים. מביע חמלה וסולידריות. אנושי ויפיפה ומרגש ועוצמתי. איזה ז׳אנר זה? קו-פרודוקציה ישראלית איטלקית. את זה מבינים רק בסוף עם הרולר והקרדיטים.

ב18 באוקטובר 2023, לראשונה הורשו עתונאים זרים לפגוש את הזוועות. בשלב מסויים היא תופסת טרמפ עם צוות צילום זר כשבדיוק הכתב מקבל דיווח ממודיע עזתי…! כך נחשף הצופה לכאב משם.

דר הולכת קילומטרים בשדות הקיבוץ על כבישי אספלט מפלסת דרכה בין מחסומים וטנקים מכוניות מפוחמות קוראת בשמה של הכלבה שלה ״שולה שולה״ הרס וקולות מלחמה התראות ״צבע אדום״. מוות ושברי חיים צעצועים שבורים חיים שהתרסקו. באוהל כורעים אנשי זק״א היא שואלת על המתים הם שותקים. השבילים ריקים לא שומעים נביחות כלבים ואף ציפור לא מצייצת  המוות גר פה היא שומעת עשבים ונשימות. ומפייסת כלב מבוהל לנחמה. שני יצורים בודדים מתאחדים לרגע.

במאי :דני רוזנברג 82 שקות 

מפיקים איתי תמיר, אלכסנדר רודיאנסקי, דונטלה פלרמו

תסריט דני רוזנברג, אורי אבינועם, איתי תמיר

צלם זיו ברקוביץ'.