היילכו שניים יחדיו עם צדוק עלון ושמואל כהן /   בלפור מור

בין אמת לבדיה: מחשבות בעקבות הסלון הספרותי־מוזיקלי "היילכו שניים יחדיו?"

כשחגית בת־אליעזר שלחה אליי הזמנה לסלון הספרותי־מוזיקלי "היילכו שניים יחדיו?", בהשתתפות המשוררים שמואל כהן וצדוק עלון, לא היססתי. מפגש כזה לא מפספסים. ידעתי מראש שלא מדובר בעוד ערב שירה, אלא במסע רעיוני, כמעט קיומי, אל אמת, שקר, זיכרון, ואחריות המילה הכתובה.

את צדוק הכרתי שנים קודם לכן, כשנפגשנו בערב שעסק ב"מוסר ויצירה", שארגן ראובן שבת במסגרת הפורטל "בכיוון הרוח". אז, בין שיחה אחת לאחרת, הוא ניסה להסביר לי למה התכוון שפינוזה כשאמר: מי שמתחרט עושה טעות שנייה. לא לגמרי הבנתי. התוצאה: נרשמתי ללימודי פילוסופיה יהודית – תודה, צדוק.

את שמואל כהן פגשתי לראשונה באותו ערב, בביתו שברמת־גן. החום, הפתיחות והשיחה עם הבאים, שקדמו לתחילת המפגש, חשפו דבר פשוט אך לא מובן מאליו: רעב. רעב לתרבות, לשיח שאינו חדשותי, למפגש שמציע עומק ולא רק אסקפיזם. החיבור בין הנוכחים, והקשר האישי שלהם עם המשוררים, יצרו תחושה של קהילה.

בדברי הפתיחה הדגיש שמואל כי הערב נולד מתוך צורך. בעת הזו, אמר, אנו זקוקים לערב תרבותי, שמשלב שירה ודיון, יופי ומחשבה, בנושא הטעון: אמת ובדיה בכתיבה הספרותית.

כדי לפתוח את הסוגייה הוא הטיל לחלל החדר שאלה שנשמעה כמעט תמימה: אם היו מציעים לכם טיול לחו״ל – כזה שעונה על כל משאלות הלב – בתנאי אחד: שלא תספרו עליו לעולם, אפילו לא מילה. האם הייתם נוסעים? ואם כן – האם ההנאה הייתה שלמה?

את התשובה תלה שמואל באילן גבוה: ז’אן־פול סארטר, שכתב: "כדי שהאירוע הבנאלי ביותר יהיה הרפתקה – עליך לספר אותו".

מכאן עבר לדוגמה מעמוס עוז, מתוך "סיפור על אהבה וחושך". הטקסט, שנשמע כל־כך כן, כמעט תיעודי, מעלה ספק: האם זו אמת “מילה במילה”, או טריק ספרותי מתוחכם שנועד להעניק תחושת אמינות?
ועמוס עוז עצמו כמו לוחש: אל תנסה להפריד. קח את זה אל תוכך כמו שזה.

פעם אמרה לי אמא: 

יום אחד, כשתתחתן ותהיה לך משפחה, אני מאוד מבקשת ממך שאתה אל תיקח שום דוגמה מחיי-הנישואים שלי ושל אביך.

את מילותיה אלה אינני משחזר עכשיו על-פי הזיכרון, כמו ששחזרתי לפני תשע-עשר שורות את דבריה על האהבה ועל הידידות. כי את בקשתה זו, שלא אקח לי

דוגמה מנישואי הורי, אני זוכר ממש כמו שנאמרה לי: מילה במילה.

צדוק עלון הרחיב את הדיון ופרש בפנינו ספקטרום רחב של עמדות: מצד אחד – האמירה כי בשירה אי אפשר לשקר, מצד אחר – החשד שמא מיטב השיר כזבו. הוא הזכיר שהפער בין עולם המילים לעולם המציאות הוא בלתי נמנע, ושאולי לא במקרה אין בעשרת הדיברות איסור על שקר אלא על עדות שקר, ועל כן האמירה ש"משוררים הם שקרנים דוברי אמת" מחייבת מחשבה.

שירו של דן פגיס, "חקירה שנייה" שימש עבורו מפתח. אמת ושקר כתאומים סיאמיים – נולדים יחד, נפרדים, ממשיכים לרדוף זה את זה. הדובר מבקש אמת מוחלטת, אך מודע לכך שהמילים עצמן מערערות עליה. הוא גם דובר אמת – וגם משקר. בו־זמנית.

הָאֱמֶת, אֶת כָּל הָאֱמֶת / הָיָה לִי שֻׁתָּף. נוֹלַדְנוּ יַחַד / כִּמְעַט תְּאוֹמִים סִיאָמִיִּים /  אֶפְשָׁר לוֹמַר, כֵּלִים שְׁלוּבִים שֶׁל דָּם / אַחַר כָּךְ נָדַדְנוּ הַרְבֵּה / נִפְרַדְנוּ, וּמַתִּי, אוֹ מֵת / אֲנִי יוֹדֵעַ: יֵשׁ הוֹכָחוֹת מַרְשִׁיעוֹת / תָּמִיד נִחַשְׁנוּ זֶה אֶת זֶה / כִּשְׁנֵי רָאשִׁים שֶׁל מַגְנֵט / אֲנִי מוֹדֶה: הַסִּפּוּר נִשְׁמַע דִּמְיוֹנִי / אֲבָל כָּל דִּמְיוֹן בֵּינִי וּבֵינִי / הוּא מִקְרִי בְּהֶחְלֵט.

צדוק מנה את מכשלות המשורר: התייפייפות, זיוף, התחנפות, הצטדקות; וגם חוסר האונים — התחושה שאין עוד טעם לכתוב שיר נוסף מול הנצח. בין שפינוזה, הרואה בשקר אמת חלקית, ניטשה הטוען שאשליה הכרחית כדי לשרוד, וקאנט המעמיד את האמת כתביעה מוחלטת — נחשף המתח שבו פועל היוצר.

אין מושלמות בטבע, הזכיר לנו צדוק. אין אור בלי חושך, אין בריאות בלי מחלה — ולכן גם אין אמת בלי שקר. מכאן נגזרת עמדה עתיקה אך רלוונטית:  טוב השלום מן האמת. לא האמת היא הערך העליון, אלא מה שהיא משרתת – צדק, חיים, שלום.

בהשראת דברי הרב קוק על “בין קודש לחול”, שאל צדוק בסיום: אולי המקום שמחבר בין האמת לשקר הוא קודש הקודשים – מפני שגם אנחנו עצמנו חיים תמיד בין לבין?

אלי אשד סקר בפנינו ספרות ביוגרפית של אישים שונים – ואפילו שם מתעורר הספק בין אמת לבדיה.

הערב לא הסתפק בעיון פילוסופי. הוא לווה במוזיקה ובשירה: ניצה כהן רעייתו של שמואל, בשירת ארץ־ישראל היפה, הזמינה אותנו לשיר יחד. שמואל וצדוק קראו משיריהם, שנגעו בדיוק במקום שבו המחשבה נעשית חוויה.

תבוסות קטנות/ שמואל כהן

יָשַׁבְתִּי אֶתְמוֹל וְסִדַּרְתִּי

אֶת כָּל הַתְּבוּסוֹת

הַקְּטַנּוֹת

שֶׁאָסַפְתִּי בְּחַיַּי.

כְּשֶׁעָמְדוּ מְסֻדָּרוֹת

נִגְלָה לִי

נִצָּחוֹן גָּדוֹל.

כסות/צדוק עלון

בְּבוֹאִי לִכְתֹּב שִׁיר

אֲנִי נִזְהָר מנטייה שֶׁבִּי

לְהִתְפַּעֵל מִקִּיּוּמָם שֶׁל מִלִּים

וְצֵרוּפֵי מִלִּים

שֶׁמָּא תּוֹלִיךְ אוֹתִי שׁוֹלָל.

לְפִיכָךְ אֵינֶנִּי מִתְפַּעֵל בּוֹ.

בְּבוֹאִי לִכְתֹּב שִׁיר

אֲנִי נַעֲנֶה לְבַקָּשָׁתוֹ

לְרַכֵּז סְבִיבוֹ מִן הַמֶּרְחָב אֶת הַתַּמְצִית

(הוֹ הָרַגְלַיִם הַמְבַקְּשׁוֹת לְהַשִּׁיל מֵעַצְמָן אֶת כְּסוּתָן)

וְאֵינִי נַעֲנֶה לִתְבִיעָתוֹ

לְהִתְפָּאֵר בִּלְבוּשׁוֹ.

הקשבנו גם לשיריהם המולחנים של צדוק ושל שמואל:

רות עלון, בתו של צדוק  הלחינה ושרה את שירו "ליד ביתנו"

ליד ביתנו / שיר ערש / לחן ושירה: רות עלון

לְיַד בֵּיתֵנוּ / מִסְתַּתֶּרֶת שְׁכוּנָה / שְׁכוּנָה אַחַת חָבוּיָה וּקְטַנָּה

וּבַשְּׁכוּנָה / נַדְנֵדָה וְגִנָּה / וְעֵץ אֶחָד בּוֹדֵד בפינה

עֵץ לְבַד נִפְרָד לוֹ מֵרֵעָיו / מִסְתַּתְּרִים הָיִינוּ מֵאֲחוֹרָיו

מָחָר נֵצֵא נִרְאֶה שָׁמַיִם / מָחָר נַבִּיטָהּ גַּם בָּעֵץ

מְחַבֵּק אֲנִי אוֹתְךָ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם / וּבְלִבִּי אֲנִי שׁוֹאֵל

מָתַי מָתַי תִּישַׁן / יַלְדִּי הָרַךְ

לְעֵץ יַלְדוּתֵנוּ / רִבּוֹא עֲנָפִים / וְעָנָף אֶחָד נִפְרָד מִכֻּלָּם

עָנָף בְּצַד הַדֶּרֶךְ / כָּפוּף / וּבֶעָנָף עָלִים רַבִּים

וּבַסְּתָו הָאַחֲרוֹן יַלְדִּי / בסתיו הָאַחֲרוֹן נָשְׁרוּ עָלָיו

מָחָר נֵצֵא נִרְאֶה שָׁמַיִם / מָחָר נַבִּיטָהּ גַּם בָּעֵץ

מְחַבֵּק אֲנִי אוֹתְךָ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם / וּבְלִבִּי אֲנִי שׁוֹאֵל

מָתַי מָתַי תִּישַׁן / יַלְדִּי הָרַךְ

אַךְ דַּע לְךָ דַּע / כִּי עָלֶה אֶחָד נוֹתָר עָלָיו

עַל הֶעָנָף שֶׁבָּעֵץ / שֶׁבַּגִּנָּה / שֶׁבַּשְּׁכוּנָה

שַׁן יַלְּדִי שַׁן / וּמָחָר / כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן / עָלֹה נַעֲלֶה

לִרְאוֹת אוֹתוֹ עָלֶה / עָלֶה אֶחָד שֶׁלֹּא נָשַׁר

מָחָר נֵצֵא נִרְאֶה שָׁמַיִם / מָחָר נַבִּיטָהּ גַּם בָּעֵץ

מְחַבֵּק אֲנִי אוֹתְךָ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם / וּבְלִבִּי אֲנִי שׁוֹאֵל

מָתַי מָתַי תִּישַׁן / יַלְדִּי הָרַך

ניצה כהן הלחינה ושרה את שירו של שמואל "כמו גיטרה":

כמו גיטרה / שמואל כהן

כְמוֹ גִּיטָרָה גַּבֵּךְ אֶל בִּטְנִי

שְׂמָאלִי עוֹלָה בְּצַוָּארֵךְ הַדַּק

מְפִיקָה צְלִילִים

כְּמוֹ גִּיטָרָה רוֹצָה אִישׁ שֶׁיַּקְשִׁיב

אָשְׁרֵךְ נִקְנָה בִּנְגִיעוֹת קְטַנּוֹת

לא צְרִיכָה מִלִּים

כְּמוֹ גִּיטָרָה כָּךְ צָפוּף גּוּף אֶל גּוּף

אִשָּׁה וְאִישׁ מְחַבְּרִים

מַנְגִּינַת חַיִּים

כְּמוֹ גִּיטָרה

 בְּרִפְרוּף אֶצְבָּעוֹת

בְּפֶרֶא בְּרךְ

שנים מְשַׁלְּבִים כֵּלִים

לְהַגְבִּיהַּ לְטַפֵּס שׁוּב עַל

סֻלָּמוֹת גְּבוֹהִים

כְּמוֹ גִּיטָרָה נִזְדַּקֵּן יָד בַּיָּד

אֲנִי וְאַתְּ אִם רַק לא נִהְיֶה

עַד אָז שְׁנֵי זָרִים

כְּמוֹ גִּיטָרָה זִכְרוֹנוֹת שֶׁל הַגּוּף

נִרְשָׁמִים בְּתָוִים רָפִים

שֶׁלֹּא נִמְחָקִים

כְּמוֹ גִּיטָרה

בְּרִפְרוּף אֶצְבָּעוֹת

בְּפֶרֶא בְּרךְ

שנים מְשַׁלְּבִים כֵּלִים

השירים, ילדותם המשותפת של שמואל וצדוק בשכונת נחלאות בירושלים, הזיכרונות המשותפים, ההומור והגעגוע – כל אלה חשפו חיבור, שאינו רק ספרותי, אלא אנושי עמוק: שני חברים, משוררים ואינטלקטואלים, המחברים עבר דתי לזהות חילונית, מתוך כבוד להורים, למשפחה ולמורשת.

בסיום הערב נותרה שאלה פתוחה:
האם מפגשים כאלה מבשרים תקווה – גשר חי בין עבר לעתיד, בין מסורת לתרבות חילונית?
או שמא אנו בועה קטנה, דור הולך ומצטמצם, המעניק לעצמו רגעי נחת אחרונים?

יש משהו כמעט פרדוקסלי בערב שדן באמת ובבדיה: הוא חשף עד כמה גם החיפוש אחר אמת עלול להפוך לאזור נוחות. סלון תרבותי, משוררים חברים, קהל אוהד – תנאים מושלמים לשיחה עמוקה, ואולי גם מסויגת.

ובכל זאת, לא הצלחתי לפטור את החוויה כבועה. משהו בדיאלוג בין שמואל וצדוק – בשנים המשותפות, בילדות הירושלמית, בשורשים הדתיים שאינם נמחקים אלא משנים צורה – נגע בי במקום שאינו תיאורטי. לא ניסיונם ליישב סתירות, אלא נכונותם לשאת אותן. לא אמירה גדולה על אמת, אלא נאמנות עיקשת למעשה הדיבור עצמו.

הבנתי שם, שהשאלה אינה אם יש אמת טהורה או שקר מוחלט, אלא אם אנו מוכנים לקחת אחריות על המילים שאנו אומרים – גם כשברור לנו שהן חלקיות, זמניות, ואולי אף מטעות. אולי זהו אותו "בין לבין" שעליו דיבר צדוק: מקום שאין בו הכרעה, אך יש בו דריכות.

בסופו של ערב נשארתי בלי תשובה לשאלה אם מפגשים כאלה מבשרים עתיד, או שהם שריד תרבותי של עבר הולך ונעלם. נשארתי רק עם תחושה שדווקא עכשיו, דווקא מתוך הספק, עצם ההסכמה לשבת יחד, לדבר, להקריא שיר – איננה מובנת מאליה.

ואולי, עבורי, זה מספיק. לא כהבטחה, אלא כהתעקשות שקטה להמשיך לומר – גם כשלא ברור לגמרי מהי האמת, וגם כשברור, שהשתיקה קלה יותר.

כך או כך – זה היה ערב שהזכיר עד כמה מילה, כשהיא נאמרת בכנות, עדיין יכולה לפתוח סדק.
ומתוך הסדק – אולי – ייכנס האור. (פראפרזה מלאונרד כהן).