פרק מספר:

מיומנו של מפעיל כטבמ / רועי דור

מהר מאוד אני מבין

7 באוקטובר 2023 בבוקר – יום הולדתה הראשון של בתי השנייה. יום לפני כן חגגנו לה יום הולדת עם כל המשפחה אצל ההורים של אשתי בחיפה. במקום להמשיך בחגיגות יום ההולדת השכימה אותי אשתי בשעה רבע לשבע.

"יש מלחמה".

"מה? את מבולבלת?"

אני פותח טלוויזיה כדי לצפות בחדשות. טנדר עם מחבלים נמצא באמצע שדרות. אני עוצם עיניים וחושב על סדר הפעולות שעליי לבצע מעכשיו ועד שאגיע לבסיס: לצחצח שיניים, להתלבש ולשתות קפה, אספרסו קצר כי אני ממהר; לנשק את אשתי ואת הבנות; לנסוע לתל אביב מחיפה כדי לאסוף את המדים מהבית, לנסוע לבסיס.

בבסיס אני עולה על סרבל ונכנס לתדריך מפעילים של מפקד היחידה. מהר מאוד אני מבין.

אייל, עמרי ואני מתיישבים לתדריך. אנו משובצים לטיסה בשש בערב ביום הראשון למלחמה. כל מטוס שיכול להיות באוויר כבר עלה לשמיים. הלוואי שהיינו מצליחים להעלות את כל המטוסים בשש בבוקר ולא בשש בערב.

"אני יודע שהמצב נראה לא ברור עכשיו. גם שתים עשרה שעות אחרי פתיחת הלחימה יש יישובים ומוצבים שעדיין לא ברור אם הצלחנו לכבוש בחזרה. אנחנו עומדים להיתקל בשדה קרב לא ברור. אני חייב להודות שאני לא יודע לומר לכם בוודאות במה ניתקל, איך נזהה את כוחותינו ומיהם אנשי הקשר שלנו לגיחה. אני כן יודע להגיד לכם שדווקא כשהכול נראה לא ברור אנחנו חייבים לחזור ליסודות שלנו. אם קיבלנו נ"צ לצפות אליו, חשוב לאמת שלוש פעמים שאנחנו על המיקום הנכון. אם זיהינו אנשים בתמונה, חובה להתעקש לוודא בכל דרך שלא מדובר בכוחותינו אלא במחבלים – פענוח תמונה מיטבי, לנסות לעלות מול הכוח בקשר אם יש אפשרות כזו, ואפילו בוואטסאפ אם נותנים לנו מספר של אחד הקצינים בכוח. למרות כל מה שאמרתי עכשיו, יכולים להיות מצבים שאנחנו לא מוכנים אליהם. חשוב שיהיה שיח בקרון, שנדבר על הדברים. לא כל הרעיונות הטובים נמצאים אצלי, וחשוב לי לשמוע את דעתכם. אני מזכיר שהמשימה שלנו היא להגן על כוחותינו בצורה הטובה ביותר. מן הסתם, הדרך לעשות זאת יכולה להיות הרג של כמה שיותר מחבלים. אבל התיעדוף של צה"ל, וגם שלי, הוא להגן על כוחותינו ועל אזרחים לפני הכול".

אנו בתחילת המלחמה, ואינני יודע להסביר מדוע אני רגוע ובטוח בעצמי. בחוץ מהומה רבה, אבל התחושה שלי בפנים היא שאני בסדר. מי שאינו מכיר את הפעילות שלנו עלול לחשוב שקל לנו להתנתק רגשית. לא, זה לא קל. במיוחד כאשר שמועות על ממדי אסון הטבח מתחילות לזרום בכל אמצעי תקשורת אפשרי.

לאחר התדריך אנו צועדים בדרך הקצרה לקרון.

מפנים אותנו לשדה סמוך לאחד היישובים בעוטף עזה. גדוד שריון שלם מכתר את השדה שבו מתחבאים ארבעה מחבלים. אנו סורקים את השטח, מחפשים ולא מוצאים. בו־זמנית שני כטב”מים נוספים סורקים את השדה, ללא תוצאות.

"זיק מקודקוד, אני רוצה לבצע ירי על אזור השדה", המג"ד עולה בקשר.

אני מאפשר למפקדי המשימה שהגיעו לפניי להוביל. מדובר במפקדים ותיקים ממני שמטיסים מטוסים מקרונות אחרים. אולי לא קיבלתי על עצמי את ההובלה גם קצת בגלל פחד האחריות.

מפקדי המשימה מנהלים שיח עם המג"ד:

"לדעתי לא נכון להטיל חימוש בלי שנראה מחבלים בוודאות".

"אין שום כוחות שלי בתוך השדה", מתעקש המג"ד.

אני מסכים איתו ומגבש החלטה, ולמרות זאת מתעכב – לא נהוג שמטוס שמגיע אחרון לאירוע מתערב בהחלטה של צוותים קודמים.

"אחי, למרות שהגענו אחרונים אנחנו מבינים טוב מה קורה", אומר לי אייל, "המג"ד פה צודק. גם אם אנחנו לא רואים את המחבלים, נכון להטיל חימוש כדי לנסות לפחות לגרום להם לברוח ולהיכנס לכוונות של הטנקים".

זו בדיוק הדחיפה הקטנה שנחוצה לי.

"קודקוד, כאן רועי מזיק", אני פונה למג"ד, "מפקד הצוות של המטוס השלישי שהגיע. אני מבין את המשימה ומוכן לביצוע. תגיד לי איפה בשדה אתה רוצה את החימוש".

שני מפקדי המשימה של המטוסים האחרים אינם מתערבים. אולי גם להם קשה לקבל אחריות.

המג"ד מוסר לי את המיקומים בשדה שבהם הוא רוצה שנצא לביצוע.

"אייל, אנחנו על השדה כבר שעה, אז ברור לי שאתה מכיר טוב את האזור, הבנת את המיקומים שהוא העביר?"

"הבנתי, אני מוכן".

אייל מפוקס ומשרה עליי ביטחון.

"עמרי, תדקור לי בבקשה על המפה את הנקודות המדויקות בשדה. אני רוצה להבין איפה אנחנו מבצעים, לוודא שנהיה מספיק רחוקים מכוחותינו".

"קודקוד מזיק, אני מוכן לביצוע לפי הנקודות שביקשת. מבקש לוודא שוב שאין כוחות שלנו בשדה".

"אין כוחות. קדימה, לצאת לביצוע. אתה רשאי", המג"ד מאיץ בי בחוסר סבלנות מוצדק לחלוטין.

"אייל, אנחנו נבצע קודם ליד העץ שבחלק הדרומי, ונעבור ישר לחלק הצפוני לביצוע נוסף".

"קיבלתי, אין בעיה. מוכן ליד העץ".

הדופק עולה, אני ממוקד לחלוטין.

"2, 3 ש־גר".

"יפה מאוד", אני משבח את אייל על הפגיעה המדויקת, "תעבור לעץ הצפוני".

"מוכן".

"2, 3 ש־גר".

פגיעה מדויקת נוספת ובעקבותיה שלושתנו נושפים אנחת רווחה.

"קודקוד מזיק, שתי פגיעות מדויקות שלנו בשדה".

"רועי מקודקוד, קיבלתי. אני מכניס את הטנקים".

אני לא יודע מה קרה למחבלים בשדה. לא נשארנו לוודא.

"זיק, כאן אוגדה. אתה מופנה מיידית למוצב כיסופים. יש לנו דיווחים על כמאה מחבלים שפלשו למוצב".

בפעם הראשונה בחיי אני מבין לעומק את הביטוי "הלב יורד לתחתונים". חלפו יותר משתים עשרה שעות של לחימה, וחשבתי שכוחותינו שולטים ברוב מוקדי הקרב. מפחיד לקלוט שבמוצב ישראלי, בתוך שטח ישראל, נמצאים מאה מחבלים.

אני עוצם עיניים לרגע, נושם, מזכיר לעצמי שאני מסוגל.

"אייל, קח לשם את המטוס ותתחיל לסרוק את המוצב. חפש אנשים. עמרי, תדקור לי את המוצב על המפה, תראה לי את צירי הכניסה הכי סבירים מרצועת עזה אליו. נתחיל מסריקה של המוצב עצמו. אם לא נמצא כלום, נעבור לצירי הכניסה לפי ניתוח שלנו".

עם ההגעה למוצב אנו מזהים מייד עשרות אנשים.

"זיק מאוגדה, מבחינתי אם אתה מזהה אנשים במוצב אתה רשאי לצאת לביצוע, לא אמורים להיות שם כוחות שלנו".

דבריו אינם מרגיעים אותי.

"הכול מבולגן, אי־אפשר לסמוך במאה אחוזים על כל מה שאומרים לנו", אני אומר לחברי הצוות שלי, "אני מזכיר לכם שהמשימה המרכזית שלנו היא להגן על כוחותינו. אני רוצה שנעצור, נפענח את התמונה לעומק ונשלול שמדובר בכוחותינו. בנחת, בשקט, בואו נחשוב ונבין מה אנחנו רואים".

אנו מזהים דמויות עם אפודים וקסדות, שמתהלכות במוצב בנינוחות. לא הייתי מצפה שכך יתהלכו מחבלים בזמן חדירה.

"זיק מאוגדה, אני רואה בתמונה שלך אנשים. אם מבחינתך אלו מחבלים, אתה רשאי".

"אוגדה מזיק, אנחנו מזהים על האנשים ציוד שנראה צה"לי. ההתנהלות לא נראית כמו מחבלים בהתקפה. ממליץ לבדוק שוב אם כוחותינו נמצאים באזור".

"אין בעיה, אני בודק".

אנו ממתינים דקה ארוכה.

"צודק, במוצב יש כוח שלא ידענו שהוא שם. מדובר בכוחותינו. חדל. מייד ניתן לך משימות להמשך".

הלב שלי חוזר מהתחתונים לבית החזה. אני מסיר לרגע את האוזניות, עוצם עיניים ושואף לתוכי נשימה עמוקה.

לאחר החזרת האוזניות אני משיב:

"מרועי, קיבלתי. מוכן למשימות נוספות".