סיפור:
ההחלטה /מחמוד תיימור מערבית ראובן שבת
הוא ישב ליד שולחן הכתיבה שלו, מנורת הלילה הטילה צל ארוך על הקיר. מולו נח דף נייר לבן, חלק וקר, שנראה כלוטש בו מבט מאשים. בידו אחז בעט, אך אצבעותיו היו קפואות.
"הלילה זה חייב להיגמר," לחש לעצמו.
ההחלטה כבר התגבשה בראשו חודשים ארוכים. הוא ידע שזה הדבר הנכון לעשות. הנישואים הללו הפכו לכלא של שתיקות. בכל פעם שהביט באשתו, ראה רק את זכר האהבה שהייתה פעם, כפי שרואים הריסות של בית מפואר שנותר בו רק אבק. הם חיו כשני זרים תחת גג אחד, חולקים ארוחות בטקסיות ריקה, מחליפים מילים על מזג האוויר או על הוצאות הבית, בזמן שהתהום ביניהם הולכת ומעמיקה.
הוא החל לכתוב. המילים הראשונות היו קשות, כבדות כמו אבנים. הוא הסביר לה שהוא עוזב, שאין טעם להמשיך בהצמדה המאולצת הזו של שתי נשמות שאינן רוצות עוד זו בזו. הוא כתב על החופש שמחכה לשניהם, על האפשרות להתחיל מחדש לפני שיהיה מאוחר מדי.
לפתע, נשמע צליל מהחדר הסמוך. שיעול קל, מוכר כל כך.
הוא קפא. הזיכרון הציף אותו – הלילות שבהם היא סעדה אותו כשהיה חולה, הדרך שבה הייתה מניחה את ידה על מצחו, השקט המרגיע שהשרתה עליו בימיו הקשים ביותר. הוא נזכר בחיוך שלה ביום חתונתם, חיוך שהיה פעם השמש של עולמו.
הוא הביט בדף. המילים שכתב נראו פתאום אכזריות, כמעט נפשעות. האם באמת אפשר למחוק עשור של חיים בגלל תקופה של יובש רגשי? האם החופש שהוא מחפש אינו אלא אשליה של בדידות מרה יותר?
הוא שמע את צעדיה מתקרבים. היא נכנסה לחדר, לבושה בחלוק הלילה הפשוט שלה, ובידה כוס תה חם. היא הניחה את הכוס על השולחן מבלי לומר מילה, רק תיקנה מעט את זווית המנורה כדי שלא תסנוור אותו, ויצאה בשקט כפי שנכנסה.
הוא נותר לבדו עם ריח התה ועם הדף. האדים עלו מהכוס, מתערבבים בצללים. הוא הביט במכתב הגירושין שהחל לנסח. לאט, ביד רועדת, הוא אחז בדף וקרע אותו לשניים. אחר כך לארבעה. אחר כך לפיסות קטנות שנשרו אל סל הניירות כפתיתי שלג שחור.
הוא כיבה את המנורה. בחושך, הוא כבר לא היה זקוק להחלטות. הוא רק רצה לחזור לחדר השינה, לשמוע את נשימותיה ולהאמין שגם מחר השמש תזרח על השתיקה המוכרת שלהם.
