על מותחן פסיכולוגי וחיי גירושים עם דן רדלר / ראובן שבת
בערב חג המולד יוצאת מריה עם בנה בן השש לנסיעה ברכבו של בעלה, שממנו נפרדה. שעה קלה לאחר מכן היא נהרגת בתאונת דרכים, הילד ניצל. המשטרה ממהרת לקבוע: תאונה מצערת. אך השאלה מה באמת התרחש בין בני הזוג - ומה הוביל לאותו לילה - מסרבת להיעלם.
חיי גירושים הוא רומן פסיכולוגי רב-רבדים מאת הסופר והמחזאי רב הפעלים, דן רדלר. הרומן עוסק באהבה סוערת שהפכה לאלימות במשפחה, ובמאבק המתמשך בין אמת משפטית לאמת מוסרית. זהו סיפור שנע בין חקירה פלילית, זיכרון אישי והשתקפות תיאטרלית - רומן שבו המציאות עצמה נדמית כטרגדיה יוונית מודרנית.
העלילה מתמקדת בדניאל, מורה בתיכון ושחקן בקבוצת תיאטרון. לאחר מותה של אשתו מריה, הוא מוצא את עצמו לכוד בין גרסאות סותרות, רגשות אשמה, ותהליך חקירה שאינו מצליח להקיף את מלוא המורכבות של חייו. במקביל, אחיה של מריה, פליקס, וחברתה טניה, נחשפים ליומנה האישי - ומגלים מערכת יחסים רעילה!
הרומן נע בין החיים לבין ייצוגם על במת התיאטרון: בין תפקידים שמשחקים בני אדם בחייהם לבין אלה שהם מגלמים על הבמה. בתוך כך נבחנת היכולת של מערכות ממסדיות להגן על החלש.
ספר מעט על עצמך ומדוע בחרת בכתיבה.
סופר, מחזאי וחוקר תיאטרון המתמחה בדרמה ובעיצוב במה. למדתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב במגמת ניתוח מחזות. בתחום העיון פרסמתי את הספרים "תאורת במה" ו"תאורת במה ועוד", וכן ספר באנגלית המשלב סימולציות תאורה ממוחשבות. ספרי העיוניים הפכו לכתבי יסוד בלימודי העיצוב הבימתי במוסדות האקדמיים בארץ ובעולם.
מומחיותי הובילה להקמת ואצירת מוזיאון ייחודי, הראשון והיחיד מסוגו בעולם, העוקב אחר היסטוריית התאורה מהדרמה היוונית ועד ימינו. לאחר שהוצג כעשר שנים בישראל עבר המוזיאון לסין ומוצגיו מדגימים איך התפתחות האור עיצבה את סגנון התיאטרון. עבודתי המחקרית נחשבת למהפכנית ומציגה תזות חדשות על הזיקה בין טכנולוגיה למבנה דרמטי, כגון השפעת המכשור הבימתי על הקאנון השייקספירי.
את אותה אמנות הריכוז הבימתי, שבה האור מבודד את הדמות, העתקתי אל הפרוזה והדרמה. כתיבתי משתייכת לז'אנר הריאליסטי-ביקורתי, המתאפיין במתח פסיכולוגי ותמאטיקה חברתית.
עד כה פרסמתי ארבעה רומנים המנתחים את השברים בכור ההיתוך של החברה הישראלית:
"משחק הכיסאות": סאגה של שלושה חברי ילדות שבמהלך התבגרותם הפכו ליריבים.
"הכדור השמיני": דרמה על זרות ואלימות במפגש בין זוג מהגרים מאוקראינה לזוג ישראלים מבוססים. עובד לקולנוע כסרט "הארוחה".
"על הקצה": נרטיב חובק עולם על פירוק התא המשפחתי, מלחמת קיום ומחירו של הצדק.
"חיי גירושים": רומן רב-רבדים על אהבה הנע בין המציאות המדממת לבמת התיאטרון. הספר מתאר את המאבק בין החוק לצדק, אחריות האדם על מעשיו והשלכותיו על סביבתו הקרובה.
בנוסף, כתבתי את המחזה "עלייתו ונפילתו של גרגורי" שהוצג בתיאטרון ר"ג.
מאפייני כתיבתתי:
בדיוק לוגי ומבנה מהודק, סגנון ישיר, בוטה ונטול הצטדקויות. אני עוסק ביחסי כוח מגדריים ובכשלים של מערכת המשפט, תוך הימנעות מרומנטיזציה: ללא "גאולה רגשית" או נחמה מזויפת. גיבורותיי הן נשים חזקות הפועלות מתוך אינסטינקט הישרדות, צדק ותבונה.
מה מייחד את הספר הזה, מבחינה ספרותית ופסיכולוגית.
חיי גירושים הוא רומן פסיכולוגי רב-רבדים. הרומן עוסק באהבה סוערת שהפכה לאלימות במשפחה, ובמאבק המתמשך בין אמת משפטית לאמת מוסרית. זהו סיפור שנע בין חקירה פלילית, זיכרון אישי והשתקפות תיאטרלית - רומן שבו המציאות עצמה נדמית כטרגדיה יוונית מודרנית. העלילה מתמקדת בדניאל, מורה בתיכון ושחקן בקבוצת תיאטרון. לאחר מותה של אשתו מריה, הוא מוצא את עצמו לכוד בין גרסאות סותרות, רגשות אשמה, ותהליך חקירה שאינו מצליח להקיף את מלוא המורכבות של חייו. הרומן נע בין החיים לבין ייצוגם על במת התיאטרון: בין תפקידים שמשחקים בני אדם בחייהם לבין אלה שהם מגלמים על הבמה. בתוך כך נבחנת היכולת של מערכות ממסדיות להגן על החלש.
מי הם שלושת הסופרים הכי מוערכים בעיניך בעולם ומדוע. התשובה שלי מתרכזת בשלוש סופרות:
הסופרת הראשונה היא לורן גרוף - אלות גורל וזעם
לורן גרוף מרשימה אותי ביכולת שלה לכתוב רומן שנראה כביכול 'עוד סיפור זוגי', ואז לגלות מתחתיו תשתית רגשית ואינטלקטואלית מסועפת, כמעט מיתולוגית.
'אלות גורל וזעם' הוא מסע של נקודות מבט: אותו נישואים, שני נרטיבים, שני עיוורים, וכל פעם הקורא צריך לשאול את עצמו מה היא אמת ומהו סיפור שמישהו מספר לעצמו.
האופן שבו היא משתמשת במיתולוגיה, בתיאטרון ובאמנות בתוך הרומן הופך את חיי הזוגיות לא למרחב פרטי, אלא לזירה שבה פועלים כוחות גורל, מקריות, תשוקה ויצירה. חשוב לי בספרות שהטקסט יהיה גם אינטליגנטי מאוד וגם חושני מאוד; אצל גרוף יש חיבור נדיר בין חשיבה צורנית מדויקת לבין כתיבה גופנית, חושית, שממש רגישים אותה בעור.
הסופרת השנייה היא אנה אנקוויסט - יצירת מופת
אנה אנקוויסט מוערכת בעיניי משום שהיא משלבת פסיכולוגיה, מוזיקה ואשמה. זו יצירת מופת שהוא רומן על הורות, אובדן וכישלון רגשי, שנכתב באיפוק כמעט אכזרי. אנקוויסט לא מסבירה רגשות, היא בונה מצבים שבהם הם נחשפים מעצמם. הדמויות שלה אינן סימפתיות, אבל הן אנושיות עד כאב. היא כותבת על אשמה לא כדרמה אלא כמצב קיומי מתמשך. הדיוק כמעט מוזיקלי.
הסופרת השלישית היא: דונה טארט - החוחית
'החוחית' הוא רומן על טראומה אישית, עלילת מתח ואובססיה אמנותית. הספר בוחן איך רגע אחד של אסון, פיגוע, ציור קטן שנעלם ממשיך להדהד לאורך חיים שלמים, ומייצר תערובת של אשמה, תשוקה וגאולה חלקית דרך אמנות.
אני מעריכה אצל טארט את הסבלנות והיכולת להוביל את הקורא דרך שנים, ערים, דמויות שוליים, בשפה שוטפת משתלבת היא כותבת עלילה סוחפת מאוד, כמעט קולנועית, עם רגישות עזה לפרטים, לחפצים, לאסתטיקה, ציור אחד קטן שמחזיק עליו מעמסה רגשית של שנים. כסופר, זו פשוט קנאה.
אם היית נקלע לבתקה בודדה בהרים לחצי שנה, איזה שלושה ספרים היית בוחר לקחת איתך ומדוע?
הספר הראשון: התנ״ך
הייתי בוחר בתנ״ך משום שהוא מכיל בתוכו כמעט כל ז'אנר אפשרי: מיתוס, היסטוריה, שירה, פילוסופיה, פוליטיקה ומשפחה. ספרייה שלמה בתוך כרך אחד. התנ״ך הוא טקסט שאפשר לקרוא שוב ושוב בזוויות שונות: כסיפור אמונה, כספרות, כפסיכולוגיה של יחסי כוח וכמוֹפת על של תרבות שלמה. הבידוד בהרים מזמין התבוננות בשאלות של בחירה חופשית, צדיק ורע לו, ובעיקר עצם הקריאה בו בהרחקה מן היומיום הייתה מאפשרת לי לבדוק את הטקסט המדהים הזה, בלי מעורבות של גורמים פוליטיים.
הספר השני הוא תיקנים של יונתן פרנזון
הייתי לוקח את 'תיקנים' כי פרנזון יודע להפוך סיפור משפחתי לכור היתוך של חברה שלמה ולתת תחושה של עולם מלא. זה ספר שמציג דמויות פגומות, מצחיקות וכואבות, באופן שמאפשר לנוע כל הזמן בין זום-אין אינטימי לזום-אאוט תרבותי. באי בודד, הייתי זקוק בדיוק למתח הזה בין בית מפורק לבין מבט רחב על מדינה ענקית כמו אמריקה, על קפיטליזם, על כישלון והישרדות. בנוסף, הכתיבה של פרנזון עשירה, אירונית ומספקת חומר נהדר להילחם בבדידות: יש תחושה שאתה חי לצד משפחה נוספת. והוא אחד מאותם ספרים שאפשר לקרוא כמה פעמים ולגלות בכל פעם שכבה נוספת של רמזים, הקבלות ומשחקים צורניים.
הספר השלישי הוא של פול אוסטר 4321
4321 הוא בחירה כמעט מתבקשת לבידוד ארוך, כי הוא מציע ארבעה חיים אפשריים של אותו אדם. הספר הוא ארבע וריאציות על 'מה היה קורה אילו'. ספר כזה הופך את השהות הארוכה לבד למחשבות על גורל, מקריות והבחירות שאדם עושה.
אוסטר היה אדם כל כך עשיר בידע ובתרבות ובתבונה והוא בנה עולם עשיר בפרטים, היסטוריה, ספרות וקולנוע, כך שגם אם אני אהיה לבד באותה בקתה אהיה מוקף תרבות. חוץ מזה, הייתי בוחר בו גם בגלל הקצב שלו: הוא דורש קריאה איטית וסבלנית ומתאים לזמן ארוך שבו אין צורך לסיים מהר. מעבר לזה, יש משהו מנחם ברעיון שיש יותר מגרסה אחת לחיים, מחשבה שהייתי רוצה להחזיק בה חזק דווקא בבידוד בהרים.
