מסה:

כמה רשויות איכא /  מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

כמה רשויות איכא!

בשעה שאני בא לכרכי הים, לערים הבנויות על תלן, ורואה את הטירות הנאות, את האוכלוסין המרובים ואשמע שאון החיים, – יעבור גם עלי רוח חיים, והנני נסחף גם אני. מה הם רצים אף אני רץ לבתי משתנה ושמחה, אשר על תכתקין ואוכל באפיקורן ואשתה מיין המשומר; מה הם רצים אף אני אץ לבתי-קרקסאות ולבתי-תיאטראות לשמוע פסוקי-דזמרה ולראות את המשחקים והמשחקים עם כל הקסמים אשר עליהם היום הנני מבקר את גן-החיות, והנני רואה מכל מה שיש בים וביבשה: את הנשר ואת האיל, את הצבי ואת היחמור ואת האריות; ולמחר אני בא אל בית שכיות-החמדה, והנני נהנה מזיו שכינת הפסילים והתמונות. היום הנני נכנס להסב עם אשה, אל מנת לדבר עמה ארוכות וקצרות, ולמחר אקשור כתרים לילדה יפהפיה ביום הולדתה. היום הנני יוצא במחלות, כי חג היום לחברתנו, ולמחר אלבש שחורים ואתעטף שחורים, כדי לנחם אבלים. לזה אני נותן שלום ולזה אני מחזיר שלום; עם זה עלי להזדמן לפונדק אחד, לזה אני חייב מנה וזה חייב לי מאתים, והשלישי מכריע בינינו, וכן חוזר הדבר חלילה. ומדי ערב בערב אני לוקח את מקלי בידי ואת מעילי אשים על כתפי ואצא לטייל במגרשים היפים. הנני רואה את העוברים והשבים שיירות שיירות, הנני חי ונהנה גם אני.

אבל יש אשר נפשי תקוץ בחיים האלה. אני עומד בקרן-זוית, ומשם אקיף את העולם וחללו ואני אומר לעצי: למי ולמה אני עמל? החיים פושטים צורה ולובשים צורה; אבל בכל שלל צבעיהם ובצורותיהם הרבות אינני רואה יסוד ועיקר. הנני מקיים: שיננא, חטוף ואכול, חטוף ושתה! אבל הכי באמת האי עלמא כבי-הילולא דמיא? האומנם טוב באמת לאדם להשתמש יומא חדא בכסא דמוקרא והדר ליתבר? ושאלה גוררת שאלה. מחשבה גוררת מחשבה, ורעיון – רעיון, עד שאני גומר בדעתי, כי כל החיים לא שרירין ולא קיימין ואין כדאי בהם לאדם.

אבל מה הוא האדם?

הנני עוזב את כרכי הים, את שאונם והמונם, והריני שב אל אהלי. אני נזכר בהימים שהייתי בבית אבי, בישבי בארבע-אמות של תורה ותפילה. –אני מניח תפילין כדת, ואני נוטל את ידי למזון. אני לומד את התלמוד ומפרשיו; בערב שבת אני קורא בתורה-שבכתב, ובשבת אני עושה את שבַּתי. – –

אבל גם אז אני שואל את נפשי: למי ולמה אני עמל? הנני מתפלל ומברך, עוסק בתורה ובמצוות, הכל כמסור ומקובל לנו; אבל איזה צורך יש לאלהים שבשמים בכאלה? מה יתן ומה יוסיף לו ילוד-אשה, אם גם כל עצמותיו תאמרנה “מי כמוך באלים”?! נאמר מאל מרומם: בריותי אינן צריכין לבריותי, ואני צריך לבריותי? ובאמת מה לו ולנו? מה לו, אם גם נקיים מצוותיו ונירא את שמו ונעבדהו.

כל הני ארבע אמות של הלכה ותפילה, תורה ומצוות, כולם הן רק אופן החיים שלנו, חוג ידוע נוצר בעדנו; אבל מה היא המטרה והתכלית? גם החיים הדתיים הנם רק צורה אחת, צורה ככל יתר הצורות השונות; אבל לנו דרוש תוך ועיקר.

הנני מואס במעשים חמריים ורוחניים ואני פונה לעולם המחשבה. לא נברא האדם אלא למחשבה ועיון, לראות ולדעת מה שעיניו רואות ועל מה רגליו עומדות. נתנה ראש ונשובה למעשה-מרכבה ולעיון בספר-יצירה. נבדוק ואבוקות ההסתכלות את כל העולם ומלואו, נבדוק עד מקום ששכלנו מגיע.

אבל שמא אין ידנו מַגַעַת? – –

אני מוציא לעז גם על השכל והנני כופר בעיקרו… השכל גם הוא איננו רק חלק אחד ממכמני ההויה, ואיך אפשר בידו להשיג את הכל?

נצא השדה, נלינה בכרמים. על פרשת דרכים עומד אילן גדול בעל ענפים מרובים, הנה ענף אחד נוטה לצדנו, ועליו עלים ירוקים רבים. שערו נא, כי עָלֶה אחד מאלה אומר להתרחב על אחיו ולכסות את כל האילן; שערו נא, כי העלה ההוא גם יתחיל לחקור חקר מולידיו. – האין אנו לגבי העולם ומלואו כהעלה הזה? מה אנחנו עם כל חושינו לעומת היקום הרב? מה אנו ומה חיינו ומה מחשבותינו ודעותינו לעומת המהות והנצח?

כל מה שאנו יודעים ותופסים, כל דעותינו ומחשבותינו אשר רכשנו בעמל וביגיעה – כל אלה הם רק ילדי שכלנו וכוחות נפשנו ותנאיהם… ולוּ היו אפנים אחרים לנפשנו וצורות אחרות לשכלנו, כי אז ראינו אחרת מאשר אנו רואים עתה, חשקנו אחרת וידענו אחרת…

כל אחד מאתנו, מרַחק היום את אשר קירב אתמול, ולהיפך – שעותינו לא מוחלטות הן, אינן מתאימות להעולם שמחוצה לנו, רק פרי שכלנו הנן… אבל אחרי שגם עולם הדעת אינו אלא צורה ולא עצם, הנה תחזור השאלה למקומה: למה זה אנכי? למה זה אני עמל בדעות וחקירות בעיונים ובמושגים שאין להם תוך ועיקר?

הנני עולה הרים ויורד עמקים; אבל בכל אלה לא אמצא את אשר אבקש ולא אבקש את אשר אמצא.

נתנה ראש ונשובה אל הדרכים אשר עברנו בהם אחד לאחד.

כרכי הים, עומדים הם על תלם, החיים סוערים בהם; שוב אני שותה מהבאר ואני מרגיש כי אדם אנכי. – –

לאידך, הנה בארבע אמות של הדת – חיים של שלוה ומנוחת הדעת, שם מנצחים תמיד אראלים את המצוקים.

שרויים אנו שוב בעולם המחשבה. אמנם כן, השכל הוא רק חלק אחד, חלק יודע רק בעדו; אבל כבר רב הוא הדבר לדעת, כי הוא אומר לתפוס הכל. – –

די לו לאדם להיות עומד על פרשת דרכים בתור עצם מבדיל בין לא-יודעים ליודעים, להיות כגשר הזה המבריח בין הטבע העיור שאינו מכיר את עצמו ואת קונו ובין היוצר.

אחרי מעשה-בראשית לא היה מי שהכיר את המחולל ויוצר כל, עד שבאו בני-אדם ומצאו את האלים במדבר…

גוף ההויה יהדפני ואומר לי: גדל! הוא דוחה אותי מרשות לרשות, מחוג לחוג וממהלך למהלך…