ג'ין השד שבבקבוק

יעקב שקד

ההולנדים המציאו אותו, האנגלים מייצרים אותו והאמריקנים שותים אותו. מה שמוכיח, שוב, שאניני טעם גדולים הם לא. האמריקנים אומרים שאילו הג'ין היה נוצר רק בשביל לעשות ממנו מרטיני, דיינו. מה שמוכיח, שוב, שאניני טעם גדולים הם לא.

לפי הפתיח נקל להבין שאני לא חסיד של ג'ין, בלשון המעטה. אני יודע למה הג'ין נוצר, אבל אני לא מבין למה הוא נשאר. ועוד בתקופה שיש בה שפע של משקאות עדנים נפלאים. למה אני לא אוהב ג'ין? בגלל הטעם. בררררר!! גם הריח לא משהו. עם זאת אני צריך להקדים ולומר שלמרות טעמו יש אנשים שמתפעלים ממנו. בדרך כלל קוראים להם יוּג'ין. יתרה מכך, אם לשפוט על פי קוקטיילים, ג'ין הוא המשקה הנפוץ ביותר למטרה זאת. הקוקטייל ששלט בכיפה שנים רבות - עד שקוקטיילים צבעוניים מתוקים לילדות נטלו את הבכורה, גם בקרב גברים - היא ה'מרטיני' הוא על בסיס ג'ין. אז מה? אז זה רק אומר כמה שג'ין לא כל כך עומד בזכות עצמו! שים נא לבך לכך שככל שמשקה הוא יותר סר-טעם או חסר-טעם, כך עושים ממנו יותר קוקטיילים. הכל, רק לכסות על הטעם הברררר. נו בטח, אלא ממה יעשו קוקטיילים, מקוניאק? מו'יסקי משובח? לא חבל? מי שלא טעם ג'ין נקי, שירים יד. אתה ואתה ואת ואתה, שמעו לי, הישארו בבורותכם. הג'ין נהיה מלך הקוקטיילים בעיקר משום שכמעט אף אחד לא סובל אותו כמות שהוא.

ג'ין הוא כמו כוסברה. יש כאלה שאוהבים את הדבר הזה ויש כאלה שמתעבים אותו. אני מצדד באחרונים, גם לגבי כוסברה. לעומת זאת, מי שאוהב ג'ין טוען ברצינות שהוא מחכים את האדם וגם עושה אותו יותר גבוה. זאת היא כמובן שטות, הוא בכלל לא מחכים. קל מאוד לעשות ג'ין. אני עשיתי לפני כמה שנים ג'ין בבית, רק בכדי לבחון זאת. הכנסתי לבקבוק וודקה כעשרים גרגרי ערער וסגרתי למשך שבוע. המשקה קיבל ניחוח וטעם של ערער וגם צבע של שתן. אחרי שבוע היה לי ג'ין כל כך מוצלח, ששפכתי אותו בלי היסוס לכיור. כי זה שהוא יצא מוצלח זה עוד יותר סיבה לא לשתות אותו. ובעניין צבע השתן, דעו שעד לפני כחמישים שנה, היה לחלק לא קטן מן הג'יןים בדיוק צבע כזה. כנראה שאיפהשהו, מישהו התבלבלשהו בין שני הנוזלים ומאז החליטו לא לעשות יותר ג'ין צהוב. וככה זה עד היום, חוץ מ - תמיד יש חוץ מ - יצרנים בודדים שמיישנים את הג'ין שלהם בחביות עץ, מה שלא משפר את טעמו אבל מוסיף לו את הצבע של מה שהזכרתי קודם. יצרני ג'יןים כאלה  אימצו להם את התיאור 'ג'ין זהוב' (Golden Gin), ככה ליתר בטחון.

הגירסה הלא רשמית אומרת שאת הג'ין המציא מישהו שטעם כנראה וודקה, החליט שאין לה טעם ושאי אפשר לשתות את זה. אז הוא הלך ותיבלן את המשקה חסר הטעם ויצר משקה שיש לו טעם ושגם אותו אי אפשר לשתות. כלומר, אפשר לשתות, אבל לא חבל? כמו התלמיד, ברוסיה הקומוניסטית של פעם, ששאל את המורה אם אפשר להשליט את הקומוניזם גם בשוייץ. "אפשר," ענה המורה, "אבל לא חבל?"

פרופסור דוקטור סילביוס

הגירסה הרשמית היא שערש הולדתו של הג'ין במישוריה הפוריים של הולנד ושהמציא אותו, ב-1650, דוקטור סילביוס. כשהדוקטור רקח לראשונה את המשקה שהפך מאוחר יותר לג'ין, הוא יצר את זה כתרופה לניקוי הדם ולהשתנה - משום שלגרגרי הערער מייחסים יכולת לסייע בשני העניינים האלה. בתוך זמן קצר השתרכו לפני בתי-המרקחת תורים של אנשים מלאי תשוקה לנקות את הדם שלהם. ההשתנה היתה, כרגיל, תופעת לוואי לשתיה.

לדוקטור, שהיה לו גם תואר פרופסור, קראו פראנציסקוס סילביוס (Franciscus Sylvius), והוא נודע גם בשם פרנסואה דיבואה (François Du Bois). חרף שמותיו הפרנקו-לטיניים הוא נולד בהאנאו שבגרמניה, ב-1614, וחי את מרבית שנותיו בהולנד. פרופסור סילביוס, שלימד רפואה באוניברסיטה, היה ללא ספק דמות מעניינת ורב-גונית - רופא, כימאי ופיזיולוג. הוא נמנה עם הראשונים שגרסו, על בסיס מחקרים מדעיים, שתופעות הגוף, לרבות מחלות, מקורן כימי. מחקריו שכנעו רופאים רבים להפסיק להאמין בשטויות האויליות שהם האמינו בהן - ושרבים מאמינים בהן גם כיום - ולאמץ את הגישה המדעית, המבוססת על חוקי הפיזיקה והכימיה. בשל תרומתו למדע הרפואה ראוי לסלוח על חטאו האחד - המצאת הג'ין.

מה שדוקטור סילביוס עשה זה להוסיף לאלכוהול, שההולנדים נהגו לזקק ממיני דגן, גרגרי תבלין שבעברית קוראים לו ערער, בלועזית קוראים לו ג'וניפר (Juniper) ובהולנדית קוראים לו חִינֶבֶר. ההולנדים קוראים אמנם למשקה הזה 'חינבר' אבל כותבים את זה Genever. האנגלים, שנפלו על המשקה הזה כמוצאים שלל רב, כמו שהם רגילים לעשות כמעט עם כל משקה חריף חדש, קראו לו, על פי הכתיב, 'גִ'ינִיבֶר' והחלו לשתות אותו בצמא. זה בגלל שהאנגלים היו מוכנים לשתות כל דבר ובלבד שיכיל אלכוהול. הם היו כל כך צמאים שלא היתה להם סבלנות להוסיף ולבקש מן הבארמן עוד כוסית 'ג'יניבר' ועוד כוסית 'ג'יניבר' והם קיצרו את השם ל'ג'ין', אשר על כן הוא נקרא כך עד עצם היום הזה בכל העולם. בכל העולם - חוץ מאשר אצל ההולנדים, הדבקים בשם המקורי, ואצל עמים דוברי ספרדים הקוראים לו 'חִינֶבּרָה'.

האנגלים היו כל כך מוקסמים מהעובדה שאפשר להוסיף ערער לאלכוהול נקי מדולל במים, שהם לא רק שהחלו ליצרו בעצמם אלא אף הפכו להיות היצרנים הראשיים. תאוריה אחת טוענת שיש שתי סיבות לכך שהאנגלים כבשו את העולם; הסיבה הראשונה - בכדי להתרחק מן האקלים האנגלי, והסיבה השניה - כמויות הג'ין שהם שתו בכדי להצליח לשכוח את האקלים הזה.

ג'ין מתוק...

יש שלושה סוגים עיקריים של ג'ין ותת-סוג אחד;

'הולנד ג'ין' - (Holland Gin)

זהו המשקה המקורי. הוא חזק, בעל טעם מודגש ומתקתק, והוא מבוקבק בדרך כלל בבקבוקי חרס חומים. טעמו החזק הופך אותו לבלתי מתאים לשימוש בקוקטיילים ולכן שותים אותו כפי שהוא. קרררררר מאוד, כמו וודקה! כמובן, כי מי רוצה לחוש את הטעם? רק בשביל להיזכר למה אני לא אוהב אותו מזגתי לעצמי מעט ג'ין הולנדי 'בוקמה' תוך כדי כתיבת שורות אלו. באמת ברררר, אבל פחות גרוע מהדריי ג'ין.

הג'יןים ההולנדיים - לא השדים, המשקאות - קרויים בפיהם 'ג'נבה' (Geneva), 'חינבר' (Genever) ו'סחידאם' (Schiedam), שזה גם שם של מקום, על יד רוטרדאם, שבו התרכזו מזקקות ג'ין רבות. הג'ין'ם ההולנדיים נחלקים לשני סוגים - אוֹאוּדֶה (Oude) - ישנים, ו'יוֹנגֶה' (Jonge) - צעירים. אין לכך כל קשר לגיל המשקה, אלא לשיטת הייצור. הג'ין'ים האלה הם בעלי טעם מודגש מאוד ואינם משמשים בקוקטיילים, אלא נשתים כמות שהם.

'אולד טום ג'ין' - (Old Tom Gin)

הגירסה האנגלית הראשונה ל'ג'ין'. בעל טעם הרבה יותר נייטרלי מזה ההולנדי. אבל מה שתיקנו יצרניו בצד הזה הם קילקלו עוד יותר מצד שני בכך שעשו אותו, משום מה, מתוק... הג'ין מסוג 'אולד טום' הוא זן הולך ונעלם הנמצא בסכנת כלייה. בצדק.

'לונדון דריי ג'ין' - (London Dry Gin)

זהו המשקה הפופולארי כל כך במערב, והמשמש בקוקטיילים רבים כל כך כמתערבב

האידיאלי.

'פלימת' ג'ין' - (Plymouth)

ויש ג'ין אחד שתובע לעצמו מעמד של תת-סוג בפני עצמו - 'פּלִימְת' ג'ין'. יש, אכן, רשימה ארוכה של דברים שמייחדים את ה'פלימת'' מהמון הג'יןים ומבליטים אותו לטובה, יחסית. עושים אותו רק בפלימת' שבאנגליה ולכן זהו הג'ין היחיד שיש לו 'Geographic designation' שזה משהו כמו 'ציון מקום', מעין 'אַפֶּלָסיוֹן קוֹנטרוֹלֶה' לעניים. תכונה טובה שלו היא שיש בו פחות ערער ויותר צמחים נותני טעם אחרים. 'פלימת'' היה הג'ין הראשון שבוקבק בבקבוק שקוף כי הוא היה היחיד שהיה צלול. מים צלולים היו דבר נדיר בלונדון של אז, אבל ל'פלימת'' היו המים הצלולים של דארטמור. על הצד האחורי של התווית יש ציור של נזיר. קוראים לו 'הנזיר שבתוך הבקבוק', הוא סמלו של ה'פלימת'', והוא משמש למטרה פרקטית מאוד - כשרגליו יבשות זה סימן שהגיע הזמן לפתוח עוד בקבוק.

יש המון יצרני ג'ין בהרבה מדינות. הנה אחדים; 'גורדונ'ס' - אנגליה, 'ביפאיטר' (Beefeater) - אנגליה, 'טאנקריי' (Tanqueray) - אנגליה, 'בומביי' - אנגליה, 'ראפלס' (Raffles) - אנגליה, 'פלימת'' (plymouth) -אנגליה, 'בות'ס' (Boooth's) - אנגליה, 'גרינאל'ס' (Greenall's) - אנגליה, 'ברנט'ס' (Burnett's) - אנגליה, 'לונדון היל' (London Hill) - אנגליה, 'גילבי'ס' (Gilbey's) - אנגליה, 'בומקה' (Bomka) - הולנד, 'דה קויפר' -הולנד, 'דורנקאט' (Doornkaat) - הולנד, 'סמיתס' (Smeets) - הולנד, 'בולס' (Bols) - הולנד, 'הנקס' (Henkes's) - גרמניה, 'בורה' (Bure) - גרמניה, 'קורניבר' (Cornever) - גרמניה, 'איינשנט בוטל' (Ancient Bottle) - ארה"ב, 'קאלברט (Calvert)' - ארה"ב, 'פליישמנ'ס' (Fleischmann's) - ארה"ב, 'סמית'ס' - בלגיה, 'פורט-מאהון' (Port-Mahon) - ספרד, 'בלטראן' (Beltran) - ספרד, 'דה קויפר' (De Kuyper) - קנדה, 'מקגינס' (McGuiness) - קנדה, 'רד הילס' (Red Hills) - איטליה.

אחוז האלכוהול בג'ין נע בין 35% ל-50%, וכמו כל המשקאות הפשוטים הוא מוכן לשתיה עם צאתו מהזיקוק. אבל יש המיישנים אותו בכדי להעניק לו, אלעק, "בשלות". בארה"ב מותר לא לציין את משך היישון על התווית. לא שיש, בדרך כלל, מה לציין.

משקה של נשים

איכשהו יצא שמעו של הג'ין כמשקה של נשים. אולי זאת הסיבה לכך שכשהאיש בבאר אמר למוזג, "אני רוצה משהו קר ומלא ג'ין," זה ענה לו, "אני כבר שולח אליך את אישתי."

לא זאת בלבד, אלא שאף יצא שמעו של הג'ין כמשקה שנזירות לוגמות ממנו באופן חופשי למדי, רק כתרופה, כמובן. זה הוליד ככל הנראה את הסיפור -

נזירה נכנסה לבאר המקומי. "תן לי בקבוק ג'ין," ביקשה.

המוכר היסס, "ראי אחותי, זה לא שאני כזה דתי, אבל לא נראה לי מהוגן למכור ג'ין לנזירה."

"זה בסדר גמור," אמרה הנזירה, "הג'ין הוא נגד העצירות של אם המנזר."

"נו, אם כך אז זה בסדר," נרגע האיש ונתן לה בקבוק.

אחרי שעות אחדות, משהגיעה שעת הסגירה, הלך לביתו. במרחק לא רב מן הבאר מצא את הנזירה מתגוללת שתוייה על המדרכה כשבידה בקבוק הג'ין הריק.

"איך נזירה לא מתביישת לשקר?" כעס האיש, "אמרת שהג'ין הוא נגד העצירות של אם המנזר והנה שתית אותו בעצמך."

"אל תדאג, לא שיקרתי," שיהקה הנזירה, "כשאם המנזר תראה אותי היא תחרבן בתחתונים!"

מהזיקוק לבקבוק

תחילתו של הג'ין באותם תהליכים ובאותם חומרי בסיס המשמשים בייצור בירה - מאלט של שעורים. מזקקים את הבירה בכדי לקבל 'יין מאלט' (Malt wine), שיש בו ריכוז של למעלה מ-50%  אלכוהול. את 'יין הבירה' מזקקים שנית, בכדי לקבל אלכוהול כמעט נקי, חסר טעם וריח, בריכוז של למעלה מ-90%. את זה מזקקים שוב, הפעם בנוכחות גרגרי ערער, או שמן ערער בכדי לקבל ג'ין. מוהלים את הג'ין הגולמי שהתקבל במים, לריכוז הרצוי, והנה הג'ין מוכן לשתיה.

יש שתי שיטת להענקת טעם הערער וריחו לתזקיק - מה שיוצר ג'ין. האחת היא הוספת ערער לאלכוהול מזוקק והשניה היא הטמעת טעם הערער וריחו באלכוהול במהלך הזיקוק עצמו. בשיטה הראשונה פשוט מוסיפים לאלכוהול המזוקק שמן ערער. בשיטה השניה, ה"אצילית" יותר, שמים גרגרי ערער בצינור מחורר מעל למכלי הזיקוק. מחמת החום משחררים הגרגרים אדים של שמני-ערער, המתערבבים באדי האלכוהול ומעניקים להם את ניחוחם המיוחד. ואיך קוראים לאיש הממונה על הענקת טעם הערער לג'ין, במהלך הזיקוק? קוראים לו נַפָּח ג'ין' (Ginsmith). איי רסט מיי בוטל.

יש יצרנים המוסיפים לערער, בשלב הזיקוק השני, צמחים נותני טעם נוספים. זה נהוג יותר בסוגי הג'ין היבשים ופחות בהולנדיים. לכל יצרן יש ה"נוסחה הסודית" שלו, המבוססת על הרכב כזה או אחר של קליפות לימון, קליפות תפוז, שורש אירוס, קינמון, שקדים מרים, אנג'ליקה, קימל, כוסברה, הל, אניס, שומר, וליקוריץ - שזה בעברית שׁוּש קֵרֵחַ. הג'ין היחיד שאני יודע שהוא עשוי מכל ה"קוקטייל" הזה, הוא ה'ראפלס' (Raffles).

חיילים אנגלים ששירתו בהולנד הביאו עמם את הג'ין למולדתם. ובהיעדר משהו טוב יותר - ובעיקר זול יותר - האנגלים התחילו לשתות את הג'ין בכמויות הולכות וגדלות. ו'יליאם ומרי שמלכו בסוף המאה ה-17 הכריזו מלחמה על יבוא משקאות ועודדו ייצור משקאות אלכוהוליים מקומיים - שהיו ג'ין, ג'ין, ועוד ג'ין. כפי שכבר ציינתי, ייצור הג'ין הוא פשוט וקל ובעיקר זול,  באנגליה ייצר ג'ין. הג'ין נמכר בפרוטות והיה למשקה של העניים. השיכורים התגולל ברחובות בהמוניהם. האצולה האנגלית מיהרה לגנות את המשקה וכינתה אותו 'הורס האמהות'. היטיב לצייר זאת האנגלי בן-התקופה ו'יליאם הוגארת' (William Hogarth, 1697-1764) בתחריט שלו 'סימטת הג'ין' (Gin Lane). גס, זאת המילה העולה על הדעת כשחושבים על ג'ין. יש לו ריח גס ויש לו טעם גס. אז איך זה מסתדר עם התדמית המתוחכמת של המרטיני? פשיטא. ראית באיזה גביע מגישים את המרטיני? גאון מי שחשב על זה. גביע כזה, מה שתשים בו ייראה מתוחכם!

הוציאו את העז

במאה השמונה-עשרה מישהו קפץ עם רעיון שאם ימתיקו את הג'ין זה יכסה על טעמו הרע. האנגלים שמעו ועשו, ויצרו משקה עוד יותר גרוע מהג'ין הרגיל. הג'ין האנגלי הממותק, שקראו לו 'אולד טום ג'ין', לא החזיק מעמד זמן רב. ואז, כשהיצרנים הפסיקו להמתיק את הג'ין, זה היה כאילו הוציאו את העז מהבית. על רקע הג'ין המתוק נראה הג'ין הנייטרלי סביר לגמרי, והאנגלים נשמו לרווחה ושתו מלוא לוגמיהם. מאז הם קוראים לג'ין שלהם 'לונדון דריי' - יבש. שמישהו לא יתבלבל חלילה.

אחד הראשונים לייצר ג'ין יבש מסוג 'לונדון דריי' היה מיסטר אלכסנדר גורדון. ב-1769 הוא ייסד מזקקה ויצר את המותג 'גורדון'ס' (Gordon's). את תווית הבקבוק הוא עיטר בראש חזיר-בר, שהיה אחד מעיטורי מגן משפחתו. ואז הוא הכריז שהג'ין שלו הוא הסטנדרט לג'ין מעולה, שזה אוקסימורון, כי להגיד 'ג'ין מעולה' זה בערך כמו להגיד 'גמד גבוה'. שישים שנה אחריו ייסד צ'ארלס טאנקריי, בחור צעיר בן עשרים, מזקקה שהפכה אף היא לאחד השמות המובילים בג'ין - Tanqueray. לג'ין שלו הוא עיצב בקבוק ירוק בצורת ברז-שריפה לונדוני מן המאה ה-19. לפחות על פי נתוניהם, 'טאנקריי' הוא הג'ין המוביל מחוץ לאנגליה. כיום מיוצר בלונדון גופא רק את ג'ין 'פלימת''.

בתקופת 'חוק היובש' (1920-1933) בארה"ב ייצרו רבים את מה שנקרא 'ג'ין של אמבטיה' (Bathtub Gin). הם היו לוקחים כוהל תעשייתי שאינו ראוי לשתיה ומפיקים ממנו אלכוהול אתילי. לזה הם היו מוסיפים שמן ערער, מבקבקים ומוכרים. הפקת אלכוהול ראוי לשתיה מכוהל תעשייתי היא מסובכת למדי וצריכה להיעשות בידי כימאים מקצועיים. המשקה שהופק היה גס ורע ואף גרוע מכך, ושתייתו הסתיימה פעמים רבות לא רק בכאב ראש קשה אלא אפילו במוות.

גם הגרמנים שלחו ידם בייצור ג'ין, אלא שלשיטתם מזקקים את 'יין הבירה' כשגרגרי הערער נמצאים בתוכו. זה נותן ג'ין בעל טעם מודגש מאוד, והם שותים אותו קר מאוד ומיד אחריו כוס בירה. הקור בכדי לחוש כמה שפחות בטעם והבירה בכדי לשכוח את המעט שחשו.

יש עוד משקה הקרוי ג'ין, 'סלו ג'ין' (Sloe Gin). אבל זה לא ג'ין אלא ליקיור שזיפים העשוי משזיפי סלו קטנטנים, שהם לא ממש שזיפים אלא פרי ממשפחת הורדים. כלומר הג'ין הוא לא ג'ין, והשזיפים הם לא שזיפים, ולכן קוראים לו ג'ין שזיפים.

ערער

האמת, כבר השם לא מוצא חן בעיני. אֶנִיוֵ'יי, זהו השם העברי של הג'וניפר (Juniper), שקוראים לו בשפות שונות גם; Genévrier, Ginepro, Geneviere, Enebro, Gemeiner Wachholder . הערער הוא שיח גבוה ועץ נמוך, ירוק-עד, ממשפחת הברושים המחטיים. יש לו פירות בצורת גרגרים - יש לומר ענבות קטנות - סגולים, שנראים טעימים והם לא. לוקח לענבות הערער שנתיים-שלוש להבשיל ולקבל את הצבע הסגול-כחול שלהן. מן הגרגרים מפיקים שמן מר-חריף שהוא גם חריף ריח ומשמש להרחקת פרפרי עש מזיקים.

גרגרי הערער הם עגלגלים-פחוסים מעט, בקוטר 7-8 מילימטר, ובעלי צבע סגול כהה. בכדי לעמוד על טעמם לקחתי גרגרי ערער שיש לי באגף התבלינים (השד יודע מאיפה. אני לא קניתי את זה.) עם פתיחת מכל הזכוכית עולה ריח נעים למדי. לא תוקפני כשל הג'ין. לקחתי גרגר אחד לפי ולעסתי אותו. ככה, ככה. נראה שהאלכוהול הוא זה שמוציא ממנו את הרע שבו, כמו במקרה של לא מעט בני אדם. כתבלין, משמש הערער במרינאדות ובכרוב כבוש.

בשם היותו מזור לחוליים שונים עושים מגרגרי הערער גם 'היפוקראס'. היפוקראס, ובלטינית 'יין היפוקראטס' (Vinum Hippocraticum), הוא שם כללי למשקאות על בסיס יין, בירה, או סיידר שיש בהם צמחים עם מוניטין של יכולת מרפא. השם בא משמו של היפוקראטס המכונה 'אבי הרופאים' - משום שמסננים את המשקאות האלה מבעד למתקן הקרוי על שמו 'שרוול היפוקראטס'. המשקה העשוי מערער קרוי 'היפוקראס או ג'נייבר' ( Hippocras או  Genievre).

שתיה בהשתחווייה

מכיוון שהזכרתי פעמים אחדות את הולנד ואת ההולנדים הנחמדים, אז הנה גם משהו על מנהג מעניין שלהם, הקשור לשתיה. אל תופתע אם תראה בפאב המקומי הולנדי משלב את שתי ידיו מאחורי גבו וקד למשקה שלו. כזהו מנהגם. למה הם קדים למשקה? או! יש שתי גירסאות; הגירסה טובת הלב והגירסה רעת הלב. הגירסה הראשונה אומרת שהמוזגים ההולנדיים הם כה נדיבי לב שכשהם מוזגים משקה הם ממלאים את הגביע עד לשפתו, כמה שנכנס, ממש עד הסוף ואפילו עוד כמה טיפות. הגירסה השניה טוענת שההולנדים החסכנים תבעו תמיד מן המוזגים למלא את הגביעים עד לשפתם. בעבור כספם הקשה הם תבעו את מלוא התמורה הנזילה, עד הטיפה האחרונה.

תהא הסיבה אשר תהא, התוצאה היא שהגביעים כה מלאים עד שאי אפשר להרימם לשתיה מבלי שחלק מן המשקה יישפך. אשר על כן משלבים ההולנדים את ידיהם מאחורי גבם ונאלצים לקוד בכדי לקחת זיפ משפת הגביע. רק אחרי שהורידו מעט את מפלס המשקה הם יכולים להרים את הגביע ולהמשיך כרגיל. הגירסה ההולנדית, דרך אגב, היא ש"בפני משקה טוב יש לקוד". יש המקלים ראש ומרשים לעצמם לשים רק יד אחת מאחורי הגב בעוד עם אצבע היד השניה הם מייצבים את הגביע. אבל ההולנדים לא ממש קנאים בעניין.

מנהג יוצא דופן אחר שיש להולנדים הוא שכאשר מזמינים סיבוב נוסף, מאותו המשקה, לא מקבלים גביע נקי אלא ימזגו לך לגביע שממנו שתית. הטיעון הרשמי הוא שטעם המשקאות משתפר כך מפני שבגביע קיים כבר טעם המשקה. הטיעון הלא רשמי הוא שככה יש פחות כלים לרחוץ.

על ג'ין לא כתבו שירים. בצדק. כן כתבו הרבה בדיחות. בצדק.

מרטיני

ראש וראשון לקוקטיילים על בסיס ג'ין הוא המרטיני וראוי לייחד לו פרק משלו. המרטיני היה תמיד פופולארי, אבל מי שהבטיח את מקומו בהיכלי הנצח היה בונד, ג'יימס בונד, ב"מנוער, לא בחוש" האלמותי שלו. Shaken , not stirred היה הסוכן החשאי הכי מפורסם מבקש את המרטיני שלו, והצליח להרגיז את חסידי הקוקטייל. כי, תחזיקו טוב, יש בהם כאלה הטוענים שניעור המרטיני "פוצע" את הג'ין. כן, טפשותו כמשמעו.

לגבי מקור השם 'מרטיני' יש גירסאות שונות, כאשר המועמדות הרציניות ביותר הן שתיים - האחת מייחסת את השם לאדון בארמן אחד שנקרא מרטינז ושהמציא, לכאורה, את הקוקטייל המפורסם, והשניה מייחסת אותו למר מרטיני מן הפירמה האיטלקית המפורסמת של יצרני הורמוט 'מרטיני אנד רוסי'.

למרות היותו, כלומר היה, ככל הנראה, הקוקטייל הנפוץ ביותר בעולם, למרבה הפליאה המרטיני לא מקובל כמעט בארץ. אבל אם עוצרים לחשוב על זה אז, בעצם, אף קוקטייל לא מקובל בארץ - חוץ משניים שלושה קוקטליי-נזק שילדים שותים במועדונים שלהם בכדי לדפוק לעצמם את הראש במהירות.

המרטיני הוא לא לבד בפסגה. איפה שיש ג'ין יש גם 'ג'ין אנד טוניק' - שגם הוא מבוסס-ג'ין. ביחד הם היו שני הקוקטיילים הפופולאריים בעולם. ג'ין אנד טוניק ומרטיני תוכלו לקבל בכל מקום בעולם. לא משנה אם אתם בסוף העולם באוּשׁוּוָ'איָה או בסוף של אמצע העולם במנאוס, אם אתם רחוק במקאו או קרוב בפיראוס, תמיד תוכלֶ לקבל 'ג'ין אנד טוניק' ו'מרטיני'. טעמו של הג'ין אנד טוניק יהיה תמיד זהה. טעמו של המרטיני יהיה תמיד, תמיד, תמיד, שונה.

הרבה ידידויות נבנו סביב גביע מרטיני. עוד יותר ידידויות נהרסו סביב גביע מרטיני - בויכוחים על מתכון המרטיני האידיאלי. ההרכב הוא פשוט: 'ג'ין' וְוֶרמוּט'. מה יכול להיות יותר פשוט מזה? אהה, כאן נכנס לתמונה הגורם המתסיס, המדיח ומעורר המדנים - היובש. ומידת ה'יובש' (Dryness) של המרטיני נקבעת על פי היחס בין הג'ין לוֶרמוט'. במידה שיש יותר ג'ין ופחות ורמוט כך המרטיני יבש יותר. איך אמר העיתונאי האמריקני אלכסנדר וולקוט; "אני מוכרח לצאת מהבגדים הרטובים האלה ולהיכנס למרטיני יבש."

אוהבי המרטיני הם רבים מאוד. הם מאוחדים, כולם, בדעתם שהמרטיני הוא הטוב שבקוקטיילים, וחלוקים לחלוטין, כולם, באשר למתכון הנכון. כל חובב מרטיני משוכנע בכך שהוא - ורק הוא - יודע איך להכין את המרטיני כראוי. יתרה מכך, כל חובב מרטיני יטרח להפגין את אמנותו ואת הידע שלו בכל עת ולהסביר לך במה טעית בהכנת המרטיני ואיך יש לעשות זאת כהלכה. הדברים הגיעו עד לכדי כך שמספרים כי -

כאשר יצא סוכן חשאי אחד למשימה מסוכנת בלב הג'ונגל הורה לו מפקדו לקחת עימו גם בקבוק ג'ין ובקבוק ורמוט.

"אבל אני לא שותה," מחה השוּשוּ, "וחוץ מזה אני הלא לוקח איתי רק את המינימום ההכרחי, בכדי שלא אהיה עמוס מדי."

"זה בסדר," הסביר לו מפקדו, "אתה לוקח איתך את המשקאות האלה כציוד הצלה למקרה שתהיה במצב חירום מוחלט. המשקאות האלה יכולים להציל את חייך."

"אני לא מבין איך," אמר הסוכן החשאי.

"פשוט," אמר לו המפקד, "נניח שמצבך נואש לחלוטין, תעית בג'ונגל, אין  לך מושג איפה אתה נמצא ולאיזה כיוון ללכת, הלילה עומד לרדת ואתה יודע שהשבטים הפראיים מתכוננים לצאת לציד גולגלות ושחיות הטרף יגיחו בלילה, רעבות. במצב כזה הוצא כוס ואת המשקאות והכן לעצמך מרטיני."

"השתגעת?" אמר האיש, "איך זה יציל אותי?"

"פשוט," אמר המפקד, "האמן לי שתוך רגע יופיע מישהו ויסביר לך שאין  לך מושג איך עושים מרטיני ראוי לשמו."

"יובש" נמנה עם המאפיינים של ההומור הבריטי, כמו גם של קוקטייל המרטיני. אולם, בעוד שיובש ההומור אחיד אצל הבריטים כולם, הנה למרטיני רמות יובש ההולכות ועולות עד לרמה, שבה בריטי צמא למרטיני במדבר סעודי הוא מעיין שוקק לעומתה. הנה  -

מרטיני (Martini): מנה ורמוט יבש ו-4 מנות ג'ין.

דריי מרטיני (dry Martini): חצי מנה ורמוט יבש ו-4 מנות ג'ין.

ורי דריי מרטיני (very dry Martini): רבע מנה ורמוט יבש ו-4מנות ג'ין. 

אקסטרא דריי מרטיני (extra dry Martini): מוזגים לגביע מעט ורמוט' מסחררים אותו בכדי לצפות בו את דפנותיו ושופכים אותו, ואז מוזגים לגביע ג'ין.

סופר אקסטרא דריי מרטיני (super extra dry Martini): מקרבים לגביע את פיו של בקבוק ורמוט, ש"יריח" אותו, ואז מוזגים לגביע ג'ין.

אלטימייט אקסטרא דריי מרטיני (Ultimate extra dry Martini): לוחשים לתוך הגביע "ורמוט", ואז מוזגים לגביע ג'ין.

שניפגש בדברים הטובים.