מסה:

על משמעות  אצל ויטגנשטיין /אבינועם חקלאי

ויטגנשטיין

————

ב-26 באפריל נולד בוינה של האימפריה האוסטרו-הונגרית,  למשפחה נוצרית ששורשיה יהודיים, לודוויג ויטגנשטיין. בכיתה א׳ למד עם אחד בשם אדולף היטלר שנשאר כיתה, בעוד לודוויג הקטן שלנו קפץ אחת. הוא החל ללמוד הנדסת מכונות בברלין ובמנצ׳סטר, אך אהבתו למתמטיקה של פרגה וראסל הובילה אותו ללמוד אצל ראסל בקיימברידג׳. פריצת מלחמת העולם הראשונה מצאה אותו עובד על ה״טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס״ שלו, אותו השלים בשבי האיטלקי לאחר שנלחם כתותחן בצבא האוסטרו-הונגרי, ואף זכה לאותות על אומץ ליבו בזמן, שלדבריו, סך הכל ניסה למות. ביומניו נחשף שהוא חש אשמה על היותו רע ללא כל סיבה מיוחדת ותביעותיו מעצמו היו מוחלטות. הוא חי בסגפנות קשה הגם שירש הון מאביו.

ה״טרקטטוס״ בנוי משבעה טיעונים לוגיים, כשמתוך שישה מהם יוצאים תתי טיעונים, בעוד הטיעון השביעי מסתכם באמירה הידועה: ״מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק״. ויטגנשטיין חשב שעליו ליישם תביעה זו ועזב את הפילוסופיה ופנה להוראה בכפרים נידחים. תביעה זו מעצמו הסתיימה בכך שהכה תלמידה עד אובדן ההכרה. נראה שגם היא לא יכולה היתה להיענות לתביעות המוחלטות שהפנה ויטגנשטיין כלפי עצמו וכלפי זולתו. אכן מקרה מובהק של ״ואהבת לרעך כמוך״…

בשנת 1946 תקף ויטגנשטיין את קארל פופר בדוקרן פחמים מהאח, על אף ניסיונות הריכוך של ראסל. פופר נגע בנקודה הבלתי נסבלת שממנה התגונן ויטגנשטיין באמצעות העבודה הפילוסופית שלו.

משמעות

————

ויטגנשטיין מקבל את ההנחה של קאנט כי האדם תופס את העולם דרך מגבלות קטגוריות החשיבה שלו ואלו הם גבולות עולמו. ויטגנשטיין מכנה קטגוריות חשיבה אלו ״לוגיקה״ וחושב שכל מה שלא ניתן לחשוב עליו לוגית כמו אמונה, אסתטיקה ומוסר, אין לדבר עליו. אלה תחומים הנמצאים בתחום ההוויה, כלומר יצירי השפה, אבל אי-אפשר להצביע עליהם בקיום. ויטגנשטיין עצמו היה אדם דתי וטען כי אמונתו היא בתחום המיסטיקה. הוא קבע כי אבן הבוחן לבדיקת תקפות הטענות היא האמפיריות, קרי; עקרון אימות אובייקטיבי.

לטענתו טענות יכולות להיות בעלות מובן, אבל רק האימות האמפירי קובע את ערכן כאמת או כשקר.

למעשה, הוא חולם על שפה אידיאלית בה יש התאמה בין משפט לבין עובדה. המשמעות היא לוגית בלבד ואינה כוללת ערך, עומק, אתיקה. המוות הוא מחוץ לחיים כמו ה״אני״ הנמצא על גבול העולם, ולכן לא ניתן לדבר עליהם, כמו גם על מה שיש לו ערך לאדם מסוים.

לדברים אלה אין משמעות כי הם אינם מצביעים על עובדה.

אלא שעבור לאקאן, משמעות היא מה שנוצר מיחס בין מסמנים ומילים ולכן, היא לא עקבית, לא יציבה, נוטה להתרבות ואף לפלוש במקרים נפשיים בהם לא ניתן לעצור אותה.

ויטגנשטיין ניסה לאלף את המשמעות בכך שהגבילה בקפדנות, בסובלו מהעדר מנגנון היכול לרככה ולעצור אותה גם כשאינה מוחלטת וכשהיא בקירוב, חסרה, משתנה ומרובה. הוא הגן על עצמו מפניה באמצעות ה״טרקטטוס״ הנוקשה והטיראני.

יש לא מעט ויטגנשטיינים החיים (אם ניתן לקרוא לזה חיים) בינינו

משני צידי המהפכה המשפטית המתיימרים לכפות פירוש אחד ויחיד ללשון החוק. זהו ניסיון לביטול ההומניזציה אותה נושא כל שופט העשוי בשר ודם. מדעי האדם לוקים גם הם לא פעם בדה-הומניזציה זו ובכך ממיטים לא מעט אסונות…

ויטגנשטיין לא נשאר ב״טרקטטוס״ שדי נכשל, יש להודות, בהצבת סכרים ומגופים לדחפיות שלו, העשויה מחומריות המילה, והחל לעבוד על מה שלימים נודע כ״חקירות פילוסופיות״ והתפרסם רק לאחר מותו. משמעות, אליבא דויטגנשטיין המאוחר, היא תוצאה של הקשר הנוצר באמצעות השימוש במילה. המשמעות של המילה ״אריה״ משתנה בהתאם לשימוש בה; היא יכולה להצביע על אותה חיה טורפת המכונה גם ״מלך החיות״, אבל גם להוות מטאפורה לאדם אמיץ. פתרון זה לסכנת ריבוי המשמעויות העלולות לפלוש להווייתו של הפילוסוף, היה כבר יותר גמיש והגביל את הריבוי המסוכן להקשר. קשר אותן.

מחשבה זו על המשמעות הגבילה עצמה למה שאפשר לכנות בגרמנית sinn ובאנגלית signification. משהו שנוצר בין המסמנים לבין עצמם (לא בלי התחביר), ולפי ויטגנשטיין המוקדם, כאמור, מה שמצביע על דבר קיים.

אבל יש לנו גם את המשמעות במובן ה-sens; מה שהמילה עושה לגוף כשהיא נוגעת בו.

Joui-sens

—————

משמעונג. אולי אפשר לכנות זאת כך. המשמעות כהתענגות. המילה הפוגעת בגוף ועושה בו שמות. איי!

מילה, הברה, משפט, מצלול הנטוע בעת ובעונה אחת באוצר המילים המרחף כענן המבקש להתגשם בגשם של אותיות שירד על הגוף ובחומר עצמו, בקול, בתבניות אותיות הדפוס העשויות עופרת. זהו המישור החי של השפה והדיבור; אין כניסה לדיבור ריק. במקום בו נכתבת שירה עסיסית, juicy, לא יבואו האינטלקטואלים היכולים לשחק עם השפה והמובנים עד המוות; שלהם או של מי שהרעיונות חסרי האחריות שלהם המיטו אותו עליו. אידיאלים נשגבים שנמנעים מלקחת את החיים הרגילים שלנו בחשבון. אנחנו משתמשים בתכונה הסמלית-ממשית של האות והמילה כדי ליצור אירועי גוף, להספיגו חיים ולשחררו מפלונטרים המונעים ממנו להתעורר, ולעיתים, כשנדרש, אפילו להרדימו. בשנת 1925, לאחר שהתוודה ויטגנשטיין כי מוצאו יותר יהודי משסיפר לחבריו, הוא כותב לחברו אנגלמן המתעתד להגר לפלשתינה ולהצטרף לישוב הציוני:

״החדשות כי רצונך לעבור לפלשתינה עשו את מכתבך למעודד ומלא תקווה עבורי. יתכן שזה מה שיש לעשותו וכי יש לו אפקט רוחני. הייתי רוצה להצטרף אליך. התיקח אותי?״

בצרפתית המילה Jouissance אשר פירושה התענגות, ואשר כתבנו אותה גם כ-Jouisens (משמעונג) מכילה במבנה שלה את ההברה Joui. המילה Juif, יהודי, עשויה להישמע או להיקרא כאן למי שאינו כלוא במובנים. והרי כל העולם כמעט יודע, שהיהודים מתענגים. אולי אפילו קצת יותר מדי. וזאת סיבה טובה לשנוא אותם…

אבינועם