המצאת מחלת הai

רותם גלילי פאר

רגע.

עצרו הכול.

לא תפסו אותה בבדיקת דם, לא ראו אותה ב־MRI, אבל היא כבר קיבלה שם, כותרת אדומה וכתבה "סקסית."

שמתם לב לפטנט?

כשאנשים מדברים עם AI, זה מסוכן.

כשאנשים מדברים עם עצמם, זה מסוכן.

כשאנשים שותקים, זה מסוכן.

כשאנשים שואלים שאלות, זה מסוכן.

אז כך ממציאים מחלה (מדריך למתחילים):

שלב 1:

לוקחים התנהגות אנושית טבעית כמו בדידות, חיפוש משמעות, שיחה פנימית, סקרנות, ומגדירים אותה כסטייה.

שלב 2:

נותנים לה שם קליני עם סיומת מרשימה. רצוי משהו עם “ספקטרום”, “תסמונת” או “פסיכוזה."

הציבור מת על לטינית.

שלב 3:

מגבירים ווליום. כתבות, אזהרות, “מומחים מודאגים", ושיהיה ברור: "זה עלול לקרות גם לכם."

שלב 4:

מציעים פתרון. לא הקשבה, ולא שינוי חברתי, אלא כימיקליים מסוכנים לבריאות.

שלב 5:

מסבירים שבלעדיה אתם לא אחראים, לא בטוחים, ולא נורמליים. שלא נדע.

ומה יותר מאיים ממכונה שלא שולטת בך, ואדם שמגלה שאתה יכול

לחשוב לבד, לפרק רעיונות, לנסח רגשות, ולא להרגיש לגמרי לבד, בלי לעבור דרך המערכת?

בואו. זו לא “פסיכוזת AI”, אלא תגובת לחץ של מערכת שמרגישה שהיא מתחילה לאבד שליטה על הנפש של האזרחים.

וכשמערכת מאבדת שליטה, היא לא משתנה, אלא הופכת את האזרחים לאבחנה.

אז... מי בא לאבא???