על הסרט אני והחבר'ה /אבי כהן
אני והחב'רה (Stand by Me) סרט ההתבגרות שאינו מזדקן.
יש סרטים שהזמן הופך למסמך נוסטלגי, ויש סרטים שהזמן חושף עד כמה הם היו מדויקים מלכתחילה. אני והחברה (1986) סרטו של רוב ריינר הוא מן הסוג השני: סרט התבגרות שנראה על פניו כמו הרפתקת קיץ של ארבעה ילדים - אבל מתחת לפני השטח הוא חקירה דקה, כמעט אכזרית של מוטיבים כגון: חברות, מעמד, אלימות , והידיעה הראשונה של ילד על כך שהעולם לא מחויב לאושרו הפרטי של איש. הסרט היינו גלולה מרוכזת , נטולת שומן דרמטי ובדיוק משום כך הוא חודר אל מוחו של הצופה ללא שום קושי.
העלילה ידועה: בעיירה אמריקאית (הבדויה) קאסל רוק, ארבעה נערים בני 12 יוצאים למסע בן יומיים כדי למצוא גופה של נער שנעלם. המסע הוא לכאורה משימת חיפוש, אך בפועל אנו צופים בטקס מעבר של נערים לעבר בגרותם. הסרט עובר דרך מסילות רכבת, יערות, חבורת בריונים, פחד, והבזקים של גבורה. וכמו בכל טקס מעבר אמיתי, הפרס בסוף אינו אוצר אלא ההבנה: מי אתה בתוך הקבוצה, ומה שווים חייך בעיני אחרים.
אני והחברה שואף את השראתו משתי תת סוגות קולנועיות:
1) סרטי הרפתקה של ילדים (הגוניס, מלחמת הכפתורים ...) שם החבורה היוצאת למסע היינה מנגנון עלילתי שמייצר קצב, בדיחותא וסכנה, אך בפועל משמשת כמקדמת את הפונקציה הדרמטית של הסרט. במישור הזה אצל רוב ריינר, החבורה היא קודם כל אמצעי אומנותי המצביע על הממד הפסיכולוגי. ומכאן שהמתח עליו בנוי הסרט אינו נסוב סביב ההצלחה של החבורה במשימה , אלא נסוב סביב השאלה "האם החברות תשרוד לאורך העלילה ההולכת ומתרקמת על כל קשייה , ומי נידון להפסיד אותה". מכאן שהסרט היינו דרמה על אי שוויון חברתי במסווה של סרטי הרפתקאות ילדים.
2) סרטי התבגרות אינטימיים (400 המלקות , Boyhood...) שם ההתבגרות היא תהליך פנימי סינמטי ארוך, שלעיתים מתמקד בגיבור בודד. במישור הזה בסרטו של ריינר מתרחשת אותה התבגרות בתוך חווית החברּות של הנערים העוברים מסע, חבורה שלא תמיד מיומנת רגשית, שמנסה לדבר על מה שאינו נהוג לדבר עליו בשיח נעורים דאז: הורים פוגעניים עוני, השפלה, חרדה מפני העתיד... במובן הזה, "אני והחברה" הקדים את זמנו: הוא מציג רגישות גברית/נערית בלי להפוך אותה לקלישאה, בתקופה שנושאים הללו לא היו מקובלים בסרטים המיועדים לקהל הרחב.
הבחירה של ריינר שהסרט יסופר כזיכרון של אדם בוגר -סופר המביט לאחור - מייצרת כפילות רגשית נדירה: מצד אחד, החוויה המסופרת מגוף ראשון הופכת את החוויה הקולנועית לאוטנטית וחיה, ומצד שני, אנחנו מרגישים את האבל שגלום בעצם פעולת הזכירה של המספר. הסרט אינו מתרפק על ילדות במובן מסוים הוא מתאבל עליה - זאת היא גופת הנעורים אחריה תר גם המספר לאורך הסרט.
ריינר ביים את הסרט כאשר הוא עושה שימוש הן בחוש הקומי החד שלו והן באינסטינקט הדרמטי - שמתנגד כמתודה קולנועית להטעיה רגשית של הצופה. במיומנות של במאי מקצוען ריינר מעמיד סצנות שנראות "קטנות" אך מזוקקות וחותכות, בעזרת אותו מינימליזם העושה שימוש ב: חילופי מבטים, שתיקות... הללו יוצרים מינימליזם וכנות נדירה, שסוחפים את הצופה. הקומדיה בסרט אינה קישוט היא מנגנון הישרדות וגם היא הופכת להיות כלי המשרת את תהליך ההתבגרות של הנערים.
יכולות בימוי השחקנים היוצאות דופן של ריינר באות לידי ביטוי באתגר הגדול המזמן הסרט במישור בימוי השחקנים הצעירים. וריינר מצליח להוציא מהשחקנים הללו משחק טבעי, לא מתוק ולא מהונדס. זה חלק מהסיבה שהסרט נשאר אמין גם לצופים בני זמננו, שיודעים היום לזהות מניפולציה וזיוף בכל הנוגע למשחק . שורת השחקנים -וויל וויטון, ריבר פיניקס, קורי פלדמן וג’רי אוקונל - הפכה את המסע הזה למשהו שמרגיש כמו ביוגרפיה של דור, הרבה מעבר לסרט ולתסריט PER SE.
המקור הספרותי של הסרט היינו הנובלה "הגופה" מאת סטיבן קינג, חשוב להבנת ההישג הקולנועי של ריינר. סטיבן קינג מזוהה עם סוגת האימה, אבל ריינר משכיל להעביר סובלימציה את האימה ומפלצותיה שבספר וממיר אותן לקשיי היום יום בואך לסקלה עשירה יותר המנגנת על מנעד גדול יותר של רגשות.
בעידן שבו ילדות הפכה למרחב מצולם, מתועד, מנוהל 24/7 אני והחברה מזכיר עולם שכמעט נעלם: ילדות כמרחב של שיטוט, סיכון, וחופש לא מפוקח. אבל הרלוונטיות אינה רק נוסטלגית. הסרט מדבר על פערים חברתיים בין מי שנולד לבית מתפקד ומי שנולד לבית מרוסק; מי שיקבל סיפור חיים עשיר ומורכב ומי שיקבל אבן סיזיפית שיצטרך לשאת לאורך חייו. זהו נושא עכשווי בכל חברה ,ובוודאי בחברות שחוות שחיקה ברשתות התמיכה הסוציאליות, ולמעשה זהו לייט מוטיב העובר כחוט השני לאורך התקופות השונות ומאפשר גם היום הזדהות של הצופים עם המסרים והשאלות העולים תוך כדי צפייה בסרט.
אני והחברה מציג את אלימות כעובדה חברתית: לא האלימות הגדולה ( מלחמה , עוול מוסרי גדול ) ,אלא מתמקד באלימות מקומית: בריונים, השפלות, ופחד שמחלחל לשרירים. זוהי דוקומנטציה של אלימות במובן הלוקלי. ובמובן הזה, זהו סרט פוליטי בלי הפומפוזיות המצליח גם ללא אלו להראות כיצד החברה מייצרת מעין גורלות דטרמיניסטיים לאזרחיה.
ריינר ביים שורה ארוכה של סרטים שהפכו לקלאסיקה מיידית בז'אנרים שונים -קומדיה, רומנטיקה, מותחן ודרמת בית משפט, והגיוון הזה מבליט את הייחוד של הסרט אני והחברה. זהו הסרט שבו, יותר מאשר בסרטיו האחרים, מפגיש בין בידור להרהור פסיכולוגי סוציולוגי עמוק, ועל כן מדובר ביצירה המורכבת והמסועפת ביותר שלו מתוך קורפוס סרטיו המעולים.
אני והחברה נשאר סרט גדול לא מפני שהוא מייצג תקופה, אלא מפני שהוא מסרב לצמצם את הילדות לקישוט המקדם את הדרמה בעלילה. ריינר השכיל להבין שילדים הם לא רק תמימות, אלה יש בהם יכולות רפלקסיביות מורכבות, וגם ניחנים במגוון רגשות בוגרים כגון: בושה, פחד ונאמנות... רגשות המעבים את המורכבויות הפסיכולוגיות שהסרט דן בהן.
רוב ריינר, בהישג בימויי נדיר של איפוק ודיוק, מצליח להפוך ב"אני והחברה" מסע לחיפוש גופה לסרט שמוצא דבר אחר לגמרי: את הנקודה שבה חברוּת היא בו זמנית גם הצלה וגם פרידה מהנעורים.
בימוי: רוב ריינר 89 דקות
שחקנים ראשיים: ויל ויטון
ריבר פיניקס
קורי פלדמן
ג'רי אוקונל
קיפר סאת'רלנד
