סיפור:
הנוטריון מפֶּרִיגֹה / הנרי וו. לונגפלו מאנגלית אבי גולדברג
"אל תפקיר את גופך בידי רופא. הוא יגרום לך להשיל את בשרך מעל עצמותיך המטופשות בתוך שבועיים, ואז נשמתך תלך בעקבות הגוף ותעלם מקץ שבעה לילות."
ליידי שירלי.*
ארוחת בוקר של בשר תרנגול מבושל ממולא בפטריות כמהין, מלווה בממרח אווז נוסח פריגה, הוא מאכל ידוע לאניני הטעם הצרפתי, ארוחה שהחזירה את כול הנוסעים למצב רוח טוב. בעוד אנו סועדים את ליבנו, נכנס לפונדק אדם צעיר בצעד מהיר. עיניו סרקו את המקום, הופעתו המוזרה משכה את תשומת לבי, והעניקה נושא לשיחה עתידית לחבורת נוסעי הכרכרה שלנו. היה זה גבר גבוה ורזה, הוא אחז בשוט ארוך, ודורבנות מגפיו היו משובצות בריקועי מתכת ושפם וזקן לחיים שחורים עיטר את פניו. הוא לבש כובע מקושט בפעמונים, מעיל כחול שצווארונו נוקשה, מקטורן אדום, אברקיים צהובים מעור, ומגפיו הגיעו עד לברכיו. תחילה חשבתי שהוא עגלון כרכרות או בלדר מיוחד. אבל, לאחר בירור, הסתבר שהוא היה בנו של נוטריון ציבורי, ושהוא לבוש בצורה מוזרה זו כיד הדמיון הטובה עליו.
ברגע שהתרווחנו בדיליז'נס, הערתי הערה על ההופעה הייחודית של האיש שראיתי בפונדק. "הדברים האלה כל כך נפוצים אצלנו" אמר ה'פוליטיקאי', "כך שאנחנו בקושי שמים לב אליהם.”
"כלומר מה שאתם מייחסים כחופש הביטוי, מתבטא בחופש הלבוש?"
"כן, במובן זה לפחות, אנחנו אנשים חופשיים.”
לא צריך לשהות זמן רב בצרפת, לפני שאתה מבין שכל אדם יכול להתלבש כרצונו, מבלי שאיש נועץ בו את עיניו. כל כך הרבה סגנונות נוגדים אופנתיים בעת ובעונה אחת, כך ששום בגד מוזר ככול שיהיה או כובע משונה אינו נושא ללעג ואינו מפתיע איש, להיפך האופנה הצרפתית מוערכת בעולם הרחב והיא נושא לחיקוי.
"אמת ויציב" אמר הנוסע הקטן במקטורן הירוק.
"אנחנו קובעים את האופנה לכל אומות העולם.”
"אופנה" נהם הנוסע שכיניתי 'הפוליטיקאי' "אופנות! כן אדוני, וחלק מאתנו הצרפתים וולגאריים עד כדי כך שאנו לא מפסיקים להתפאר בכך, כאילו היינו אומה של חייטים.”
בשלב זה האיש במקטורן הירוק הוציא את הקרניים** מתוך צווארון הכותנה שלו. "אני זוכר," אמרתי, "כי מאדם דה פומפדור שלכם, באחד המכתבים שלה כותבת משהו בעניין הזה: "אנו מספקים לאויבנו ספרים, אופנות, וסרטי קישוט, והם מספקים לנו חוקים.”
"זה לא היה הדבר המטופש היחיד שהיא אמרה בחייה הא! אדוני, הפומפדוריות האלו, גרמו הרבה סבל לצרפת. השטויות שלהן והשחץ מיצו את האוצר הציבורי, והפכו אותנו לאומה ענייה. הן בנו ארמונות, כיסו את עצמן בתכשיטים, ואכלו מצלחות זהב; בעוד האנשים ששרתו אותן נאלצו להסתפק בקרום של לחם כדי לשמור על ילדיהם בחיים. ואף על פי כן מטיפים לנו על זכותם האלוהית של המלכים."
לשמע דברים אלו התעורר שוב הנוסע בעל הדעות הרדיקליות ו "עלה על הבמה" ואני לא יודע לאן ההתלהבות הייתה נושאת אותו, אלמלא היה האיש הרזה במעיל השחור הדהוי שישב לצידו, קוטע את דבריו, באחת, כשהוא משנה חדות ובפתאומיות את נושא השיחה באופן המותיר אותך נדהם לנוכח האסוציאציות המוזרות שעלו במוחו .
"אפרופו בוטס!" פתח האיש ואמר, "בקשר למגפיים, ולנוטריונים ציבורים, ועניינם כאלה ואחרים, סלח לי על שקטעתי את דבריך אדוני, סיפור קטן צץ בראשי שעשוי לשעשע אתכם, ומכיוון שאינני מחבב שיחות בנושאים פוליטיים, מבלי להעליב, אספר את סיפורי על מנת לשנות את נושא השיחה."
ואז ללא הקדמות נוספות וללא התנצלות נוספת, החל לספר את סיפורו, כמיטב יכולתו, כהאי לישנא:
"עליכם לדעת, רבותי, שלפני שנים רבות חי בעיר פריגה נוטריון ציבורי, איש הגון, צאצא למשפחה עתיקה אך חסרת כל. הוא התגורר באחד מאותם בתים עלובים המוכים בפגעי מזג אוויר, בית ישן בלה המזכיר לכם את התקופות של הסבא רבא שלכם. הוא היה אדם בעל אופי שליו ובלתי פוגעני, אב למשפחה, אם כי לא ראש המשפחה, כי במשפחה הזאת "התרנגולת הייתה בעלת הכרבולת,” והשכנים, כאשר הם ריכלו אודות הנוטריון, משכו בכתפיהם ואמרו בצער "בחור מסכן! היה צריך להשחיז דורבנותיו," בקיצור, רבותי, אתם מבינים אותי, הוא היה התרנגולת הדוגרת על הביצים.
ובכן, מכיוון שלא יכול היה למצוא שלוות נפש בביתו, הוא חיפש אותה במקום אחר, דבר המתבקש ממצבו. לבסוף גילה מקום שבו ימצא לעצמו רוגע ומנוחה, שהשכיח ממנו את דאגותיו והטרדות של חיי המשפחה. היה זה בית קפה קטן בדרך היוצאת מהעיר. שם ישב מידי ערב, מתקין את המקטרת הישנה שלו, שותה מים מסוכרים ומשחק את המשחק האהוב עליו, דומינו.
שם הוא התרועע בחברת שותפיו לבילוי, אותם הוא כה אהב, האזין לכל הרכילויות החדשות של היום; איתם צחק כאשר היו במצב רוח מרומם או מצא נחמה כאשר היה עצוב. ובכל עת מצא אוזן קשבת לפרוק את מחשבותיו ודאגותיו מבלי לחשוש מפני התנשאות לגלגנית.
ובכן, החבר הקרוב של הנוטריון היה סוחר ביין קלארט*** וקוניאק שהתגורר במרחק של כארבעה קילומטרים מהעיר, ותמיד העביר את ערביו בפונדק זה. היה זה איש דוחה, כבד גוף שמוצאו גסקוני. הוא היה נצר לשחקן תיאטרון בעל מוניטין מפוקפק. האיש היה ידוע רק בשל מזגו הנוח, אהבתו למשחקי קלפים, ונטייתו החזקה לבחון את איכות המשקאות אותם היה משווק, להשתוותם למשקאות חריפים שמכרו סוחרים במקומות אחרים, ותו לא.
כידוע חברות שיסודה בקשר עם אנשים בעלי מוניטין מפוקפק, משחיתה בסופו של דבר את הנימוסים הטובים. המנהגים הרעים של סוחר היין השתלטו על שיקול דעתו של הנוטריון ההגון ולפני שהיה מודע לכך, מצא עצמו כמי שנגמל ממשחק הדומינו ומשתיית מי-סוכר, אך מכור לקלפים, למשחק הפיקה, ולשתיית משקאות חריפים. ואכן, לעיתים קרובות , לאחר שהות ממושכת של שני החברים בפונדק, היו השניים, שקשריהם כה לבביים, שהתמהמהו על פתח הפונדק וניהלו ויכוח ידידותי במשך כחצי שעה כשכול אחד מהם עומד על דעתו ללוות את רעו עד פתח ביתו.
למרות שדרך חיים זו הלמה היטב את המזג הנרפה והאופי העצל של סוחר היין, הרי אצל הנוטריון הייתה לכך תוצאה אחרת, הוא שהיה בעל אופי רגיש, החל להתערער ושיווי המשקל שכה היה חשוב לתפקודו כנוטריון התחיל להישחק ולבסוף הוציא את מערכת העצבים שלו לגמרי מאיזונה. הוא איבד את תאבונו, והפך לאיש קודר, חסר מעצורים וגם שנתו נדדה. לגיונות של שדים כחולים החלו לרדוף אותו ביום, ועם רדת הליל הציצו פרצופים מוזרים מבעד לווילונות שחיפו על מיטתו, וסיוטי ליל החרידו בנחרות את אוזניו. ככל שמצבו התדרדר, כך התמכר יותר ויותר לעישון ולטיפה המרה וככל שעישן ושתה יותר כך התדרדר מצב רוחו עוד ועוד.
אשתו רתחה וכעסה, איבדה את שלוות רוחה הרימה קולה בצעקות, או לסירוגין הפצירה בו שישנה את דרכיו, והייתה עושה זאת שוב ושוב, אבל הכל היה לשווא. כשהאווירה בבית התחממה מידי עבורו – הוא פשוט יצא אל הפונדק. כשהיא ניפצה את המקטרות ארוכות הקנה שלו על כרכוב האח – הוא החליף אותן במקטרות קצרות קנה, שאותן יכול היה לשאת בביטחון בכיס המקטורן.
כך התדרדר הנוטריון האומלל בהדרגה במורד החיים. בין ההרגלים הרעים שקנה לעצמו לבין התלונות והחרפות שספג בביתו, הוא איבד את צלילות דעתו, שקע בדמיונות שווא ובטוח היה כי הוא נוטה למות, ואף התלונן כי הוא לוקה במחלות שונות הגורמות לו סבל, הוא התלונן במהלך הזמן כי הוא חולה בכול המחלות האורבות לבן תמותה. כל כאב שחש היה סימפטום מדאיג למחלה – כל הרגשה לא נוחה לאחר ארוחת הערב הפכה לאבחנה בטוחה של מחלה סופנית. לשווא ניסו חבריו להחזיר את ההיגיון להתנהגותו, ולאחר מכן החלו להתלוצץ על גחמותיו המוזרות. אך האם אי פעם צחוק או היגיון הצליחו לרפא חולה מדומה? התשובה היחידה שלו הייתה "הניחו לי לנפשי. אני יודע טוב מכם מה מציק לי."
ובכן, רבותי, במצב דברים זה היה הנוטריון כאשר, אחר צהריים אחד בחודש דצמבר, בעודו יושב מדוכא בלשכתו, מכורבל במעיל, כאשר כומתתו על ראשו וכפות רגליו נתונות לדרדסי פרווה אדומות, עצרה כרכרה פתוחה ליד דלתו ונקישה חזקה על דלת הכניסה עוררה אותו משרעפיו הקודרים. הייתה זו הודעה שנשלחה אליו מבית חברו, סוחר היין, שנתקף לפתע בקדחת אלימה, ומצבו הולך היה ומתדרדר. עד כדי כך הורע מצבו שהשליח נשלח עכשיו בחיפזון רב אל הנוטריון על מנת שיבוא ויערוך את צוואתו האחרונה. זה היה מקרה חירום, והוא נדרש שלא להתעכב ולהגיע מיד למיטת השכיב מרע. והנוטריון, כורך צעיף חם על פניו, וכשהוא מכפתר את מעילו עד סנטר, זינק אל תוך הכרכרה. לא, ללא היסוסים וחששות וחיבוטים הוא מצא עצמו בדרך אל החולה, מובל לביתו של סוחר היין. כשהגיע, הוא מצא את הכל בבלבול ובחוסר סדר גדול ביותר. בכניסה לבית סוחר היין נתקל ברוקח, יורד במורד המדרגות, כשפניו קודרות כאפר. לאחר מספר צעדים נתקל בסוכנת משק הבית, [באשר סוחר היין היה רווק מושבע], מתרוצצת, עולה ויורדת, מרימה את ידיה בצער וחשש, שהאיש הטוב הגוסס יוציא את נשמתו לפני שיצווה את צוואתו האחרונה בפני הנוטריון.
במהרה הגיע לחדרו של חברו החולה, ומצא אותו קודח מחום, ידיו מתנועעות אנה ואנה והוא קורא צועק מתחנן לכוס מים קרים. הנוטריון הניד את ראשו; הוא הבין שזהו תסמין של מחלה סופנית. הוא נזכר כי לפני עשר שנים לקה סוחר היין בהתקף של הידרופוביה, אך היא נעלמה כשם שהופיעה כך פתאום.
כאשר ראה האיש החולה את הנוטריון ניצב ליד מיטתו, פשט את ידיו וקרא: "אה! ידידי היקר!? הגעת לבסוף. אתה רואה, הגעתי לסוף דרכי, הגעת בדיוק בזמן כדי לשמוע מפי ולכתוב את צוואתי! אה, לכול השדים, כמה חם כאן! מים – מים – מים! האם אף אחד לא יגיש לי טיפת מים קרים?”
באשר המקרה היה דחוף, לא התעכב הנוטריון בהכנת הניירת שלו, וכהרף עין רשם את הצוואה האחרונה של סוחר היין כדת וכדין, וכשסיים, נטל את ידו של האיש הגוסס וסייע לו לשרבט את חתימתו בתחתית המסמך.
ככל שהשעות חלפו והערב ירד, החמיר מצבו של סוחר היין והפך לגרוע יותר, ולבסוף שקע בהזיות של איש קודח, עירב בנאצותיו גם ביטויים של תפילת הקרדו, האני מאמין הקתולי, ושל "אבינו שבשמיים" עם דברי הגנאי וההוואי של פונדק היין ושולחן הקלפים.
"שמור עלי! שמור עלי מכול צרה, שם, עכשיו – אני מאמין – אפיפיור! טינג-א-לינג-לינג. תן לי קצת מזה! Cent-é-dize! בסדר! היי אתה ברמן נבל, יין זה מורעל.
אני מכיר את התעלולים שלך! Sanctam ecclesiam Catholicam – טוב טוב, עוד נראה.
אידיוט, להחזיק שלישיה של נסיכים ולזרוק את השבע! בשם אנטוני הקדוש, אתה מחוסל – הא! הא! אמרתי לך.
אתה יודע – כן – כן – אל תקטע אותי, Carnis resurrectionem et vitam eternam!"
כשתפילה מבולבלת זו על שפתיו, מת סוחר היין המסכן. הנוטריון ישב שפוף ליד האח, מדוכא מהמחזה הנורא שהתרחש בנוכחותו זה עתה, ומפעם לפעם לוגם מכוס הקוניאק שלפניו כדי לשאוב די אומץ ולהתמודד עם פחדיו שלו. במוחו כבר ניקר החשש והרעיון שנדבק בעצמו בקדחת התרוצץ בראשו שוב ושוב. כדי להשקיט את המחשבות המרושעות הללו, הוא העלה אש במקטרת שלו והחל להתכונן לחזור לביתו. ברגע זה, פנה אליו הרוקח ואמר:
"ימים נוראים הם אלה, ימים של מחלה. וכפי הנראה שהיא מתפשטת"
"איזו מחלה?" קרא הנוטריון בתנועה של הפתעה.
"שניים מתו אתמול, ושלושה היום," המשיך הרוקח, בלי לענות על השאלה. "ימים נוראים, אדוני – מאוד ונראה שהמחלה מתפשטת."
"אבל איזה פגע רע זה? איזו מחלה פגעה בחברי כאן והביאה למותו הפתאומי?"
" איזו מחלה? מה השאלה, זוהי קדחת, מַחֲלַת הַשָּׁנִית, במאה אחוז"
"והאם זה מדבק?"
"בהחלט."
"אז אני אדם מת!" צעק הנוטריון, הוא הכניס את המקטרת לכיס המקטורן שלו, והתחיל לפסוע הלוך ושוב בחדר בייאוש.
"בסדר מה הם התסמינים, אמור לי ואל תנסה להוליך אותי שולל."
"כאב חד ובוער בצד ימין," אמר הרוקח.
"הו, איזה טעות הייתה זו לבוא לכאן!"
לשווא, ניסו סוכנת הבית והרוקח להרגיע אותו – הוא לא היה אדם שאפשר לפנות אל ההיגיון שלו. הוא השיב להם כי הוא מכיר את גופו שלו יותר טוב מכל אחד אחר, והתעקש לצאת אל ביתו ללא דיחוי. אך למרבה הצער, הרכב שעמו הגיע חזר כבר לעיר, וכל השכונה הייתה שרויה בשינה. מה נותר לו לעשות? אלא לקחת את הסוס של הרוקח, שעמד מחוץ לדלת, ממתין בסבלנות לפקודת אדונו.
ובכן, רבותי, מאחר שלא הייתה שום דרך אחרת, טיפס הנוטריון שלנו על הסוס הכחוש שנראה בעצמו כשק עצמות ויצא ברכיבה לביתו. הלילה היה קר והרוח נשבה בחוזקה ממש אל תוך שיניו. מעל נעו עננים הלוך ושוב ברוח הנושבת ודרכם היה הירח שזה עתה עלה מציץ, נסחף אנה ואנה בין ענני העופרת כסירה בין משברי הים, כדוגית שהושלכה, פעם עולה על רום הגל ופעם שוקעת צוללת אל תהומות הים כשקצף הגלים מתיז על פניה רסיסים כסופים, ושוב נבלע הירח בחזהו של ענן כבד.
העצים שליד הכביש נאנקו וחריקת גזעיהם הייתה כעין הרע, אות מרושע, ולפניו הייתה הדרך בת שלושה מיילים זרועה במעקשים מוקפת באלף סכנות דמיוניות. בצייתו לשוט ולדורבנות, זינק הסוס קדימה בהתקפים של דהירה מהירה, אך לאחר זמן מה נרגע והחל לפסוע לאט וכעת היה עובר לטפיפה בקצב קבוע בעוד שהרוכב, המלא בתסמיני שווא של מחלות ובתחושת נוכחות המוות הקרב, הפציר בסוס להתקדם מהר יותר, כאילו הוא בורח מפני מגיפה.
בדרך זו, על ידי שריקה וצעקות, והכאה ימינה ושמאלה בצלעות הסוס, הם חלפו על פני מייל אחד מתוך שלושת המיילים הקטלניים, בבטחה. החשש של הנוטריון כי הגיע קיצו, מנע ממנו עד כה להבין שאפילו הסבל שהוא גורם לסוס המסכן לא יגרום לו לעלות במעלה הגבעה שלפניהם.
אך לפתע חדרה בו ההכרה, כאשר כאבי תופת החזירו אותו למציאות, כאבים שהיו פי עשרה אלימים יותר. כאב חד מצד ימין, ניקב אותו כמו מחט שננעצה בו. "זה הסוף שלי!" נאנח האיש המבועת. אלוהים רחם עלי! עלי, על גדול החוטאים. נועדתי למות בתעלה, לצד הדרך אחרי הכל.
"קום! קום!" הוא דרבן את עצמו ואת סוסו ומשם דהרו הסוס ורוכבו במלוא המהירות, למעלה אל ראש הגבעה ולמטה – מתנשם ומתנשף היה הסוס כמו מערבולת. בכל צעד נראה שהכאב בצדו של הרוכב רק גבר. בתחילה הייתה זו אך נקודה קטנה כמו קצה של מחט – ואז התפשט הכאב לגודל של מטבע חצי פרנק – ואז כיסה הכאב שטח גדול ככף היד, הכאב התפשט מהר והאיש המסכן נאנח בייסורים.
מהר יותר ויותר דהר הסוס על האדמה הקפואה. עוד ועוד התפשט הכאב בצדו של הרוכב. כדי להשלים את התמונה העגומה, פרצה סערה – פתיתי שלג התערבבו בגשם ובשלג וקור שלא היה כמותם, ולמרות שזרועותיו ורגליו של הרוכב קפאו והפכו לנטיפי קרח, הוא לא חש בהם. התסמין הקטלני היה בגופו. נגזר היה עליו למות-לא מהקור, אלא מקדחת השנית! לבסוף, הוא לא ידע כיצד, יותר מת מאשר חי, הוא הגיע לשערי העיר.
עדה של כלבי פרא משוטטים הצטנפה בקרן הרחוב וכשראו את הנוטריון דוהר על סוסו, רצו בעקבותיו כשהם נובחים ומייללים לצד עקביו. השעה הייתה שעת ליל מאוחרת, ורק פה ושם נצנץ אור ממנורה שדלקה בקומה עליונה. אבל הנוטריון המשיך לרכב במעלה הרחוב, עד שבסוף הגיעה לדלת ביתו. אור דלק בחדר השינה של אשתו, האישה הטובה הציצה מהחלון, מבוהלת מהנקישות והצריחות ליד דלת הבית.
והנוטריון היה שקוע עמוק ביגונו שלו מכדי לראות שהמנורה הטילה את צילה של שני ראשים על וילון החלון.
" תני לי להיכנס! תני לי להיכנס, מהר! מהר!" קרא, כמעט חסר נשימה מפחד ומעייפות.
"מי אתה, שהגיע להפריע לאישה בודדה בשעה זו של הלילה?" צעק קול רם מלמעלה. "כלח לך לעיסוקיך."
"תני לי להיכנס. אני בעלך, את לא מזהה את קולי. מהרי, אני מפציר בך, אני גוסס כאן ברחוב!"
לאחר מספר רגעים של עיכובים ועוד כמה משפטי משא ומתן, נפתחה הדלת, והנוטריון נכנס בעקבות אשתו לתוך הבית, חיוור ונוקשה מקור וזקוף כרוח רפאים. הוא היה מכוסה מראש עד עקב בשריון של קרח, וכשהבוהק המנורה נפל עליו, הוא נראה כמו בלדר-אביר עטוי בשריון פלדה. אבל מקום אחד בשריון נפרץ. בצדו הימני היה מקום אחד עגול שגודלו כגודל תיתורת מגבעתו, וצבעה שחור כצבע המגבעת.
"אשתי היקרה!" קרא ברוך רב יותר מאשר נשמע מפיו זה שנים רבות,
"הביאי לי כיסא, שעותיי ספורות, אני אדם מת". אשתו שנזעקה ונבהלה מדבריו אלו הפשיטה מעליו את מעילו, ובעודה עושה זאת נפל משהו מתחתיו, והתרסק לרסיסים על האח. הייתה זו מקטרתו של הנוטריון. הוא הניח את ידו על צד גופו, והוא חש בבשרו החשוף. אריג המעיל, הכותונת והלבנים שלו נשרפו לפני ולפנים, ושלפוחית של כווייה על צד גופו נחשפה, גדולה כגודל ראש! התעלומה הובהרה מיד, התסמינים כביכול והכאב החד, וכל השאר. שהרי הנוטריון הכניס את מקטרתו לכיס המעיל מבלי לנער את האפר שבתוכה. וכך מסתיים הסיפור שלי."
"האם זה הכל?" שאל הנוסע 'הרדיקלי', כאשר הסיפור הסתיים.
"זה הכל? ובכן, מה הסיפור שלך מוכיח?"
"מה הלקח? אינני יכול להגיד, אבל מה שאני יודע הוא שהסיפור הינו אמיתי.”
"והאם הוא מת?" שאל האיש הקטן והנחמד במקטורן הירוק.
"כן הוא מת רק לאחר מכן," השיב מספר הסיפורים, כועס למדי על השאלה.
"וממה הוא מת?" שאל האיש במקטורן הירוק שוב.
"ממה הוא מת?" חזר אחריו המספר, שוב נשמע מוטרד מהשאלה.
"ובכן הוא מת סתם מוות פתאומי.”
*הנרי וו. לונגפלו [1807 – 1882]
לונגפלו היה מגדולי המשוררים האמריקאים וזכה לתהילה עוד בימי חייו הסיפור יוצא הדופן של נוסע אמריקאי בצרפת מאפיין סיפורי מסעות של סופרים אמריקאים ובהם כאלה שכלל לא היו בצרפת
*ליידי תרזה שירלי מחצרו של השאה הפרסי, שמוצאה צ'רקסי, שהתנצרה נחשבה לאשה הפרסייה הראשונה באנגליה במה השש עשרה.
**קרניים בצווארון היו אביזרים שהוכנסו לצווארון כדי שיישאר נוקשה כאופנת הימים.
***יין קלארט הוא כינוי של האנגלים ליין אדום מבורדו
