מאמר:

על אחדות הניגודים אצל ברג'יט ברדו /  אבי כהן

לזכרה.

בריז'יט ברדו הלכה לעולמה ב-28 בדצמבר 2025, בת 91, בביתּה שבסן טרופה  וסגירה זו של פרק אינה רק ידיעה נקרולוגית: היא דומה יותר לסיום של עידן, שבו הקולנוע עוד ידע לייצר דמות שהיא בעת ובעונה אחת גוף, מיתוס, שערורייה, ומעין ברומטר מוסרי לתקופה.

כוכבות רבות עברו על אקרני הקולנוע במאה ה-20, אך מעטות הפכו לשם תואר. "ברדו" לא הייתה רק שחקנית צרפתייה מצליחה; היא הייתה ביטוי תרבותי לשחרור ולסכנה באותה נשימה: נערה-אישה שמצליחה להיראות חופשיה גם כשהמצלמה כובלת אותה. הפריצה בסרט “ואלוהים… ברא את האישה” (1956) של רוז’ה ואדים לא רק שיגרה את ברדו אל מרכז הפנטזיה הגלובלית, אלא גם קיבעה את הדימוי שימשול בה בהמשך: אינסטינקט, שמש, סן טרופה, ותחושת חטא שמוצגת כאוויר לנשימה.

אלא שהמסלול של ברדו מעניין דווקא כשהוא מתנגד לסטריאוטיפ הנ"ל. היא הייתה נוכחות כריזמטית גם ביצירות רציניות ומורכבות יותר, כמו "האמת" (La Vérité, 1960) של אנרי ז’ורז’ קלוזו - סרט משפט-מוסר שבו המבט הציבורי הוא משמש כסכין מנתחים אתי . שם שיחקה את מי שנידונה מראש לא על מעשה אחד, אלא על עצם היותה: צעירה חופשיה מדי, עבור מנגנון שמבקש סדר. וברגע קולנועי אחר  שחקה בהבוז”(Le Mépris, 1963) של גודאר - שם  היא כבר חלק ממכונת הרפלקסיה של הקולנוע על עצמו: גוף שמצולם, מוסבר, מתווך לאמריקאים ולמפיקים, ובדרך חושף את יחסי הכוח של התעשייה. בתוך כל זה ברדו נשארה גם הכוכבת הפופולרית, זו שיודעת להחזיק קומדיה הרפתקה כמו בסרט "ויוה מריה!"  (1965) לצד ז'אן מורו, ולהפוך את הקליל  לכמעט חצוף באלגנטיותו.

אם יש משפט שמסביר את ברדו - ככל שהדימוי שלה הפך ציבורי יותר, כך הפרטיות שלה התקיימה פחות ופחות. ומכאן הגיעו הדיווחים על דיכאון, על שחיקה, ועל מאבק מתמשך עם פלישת התקשורת לחיים עצמם – והם למעשה חלק מהטקסט הלא כתוב של כל סרט בכיכובה.

ואז מהלך קיצוני שכמעט בלתי נתפס בהשוואה לכוכבות עכשוויות ברדו פרשה מהמשחק ב 1973 (בגיל 39), שנה בה והודיעה שהיא מסיימת את הקרירה הקולנועית שלה לאלתר.

הפרישה הזו הרבה מעבר לפרט ביוגרפי: היא אמירה על גבולות, ועל סירוב להמשיך להיות חומר גלם בידי התעשייה הקולנועית. במקום זאת היא בחרה בזהות אחרת לגמרי: פעילת זכויות בעלי חיים, לוחמת בלתי נלאית, שייסדה ב 1986 את קרן בריז’יט ברדו והפכה אותה למוקד פעולה, לובי ותודעה ציבורית. גם כאן, כמו בקולנוע, היא לא הסתפקה בחן: היא הלכה לקיצון. ברדו הפעילה קסם ציבורי עצום לטובת מאבקים נגד התעללות בבעלי חיים, אך במקביל, לאורך השנים, הסתבכה שוב ושוב סביב אמירות פוליטיות חריפות ופוגעניות, שהובילו להרשעות וקנסות בגין הסתה לשנאה גזענית. המתח הזה  בין חמלה טוטאלית לחיות לבין אטימות קשה כלפי בני אדם שגילתה לעיתים , הוא מה שהופך את סיפור חייה לבלתי נקי מבחינה מוסרית, ולכן גם לבלתי ניתן למיתוג ברור ומובחן היטב.

ובכל זאת, פרידה אמיתית אינה חייבת להיות טיהור מוחלט, היא יכולה גם להיות שיקוף  . ברדו הייתה תופעה שבנתה את צרפת המודרנית לא פחות משהיא נבנתה על ידה: ברדו הייתה גם "מריאן" אפשרית של הרפובליקה (הפנים של החירות), וגם ההוכחה שחירות היא תמיד משא ומתן אכזרי עם מבט כוח וחוקי השוק.  הקולנוע שלה נשאר מסמך כפול: פעם אחת - תשוקה, נעורים, והבטחה שאפשר לחיות אחרת; ופעם שנייה - עדות מוקדמת לאופן שבו תרבות צורכת נשים עד שהן בוחרות להיעלם.

בריז’יט ברדו איננה עוד. אבל ברדו - כמסמן מסומן של אחדות הניגודים של תקופה - ימשיך ללוות אותנו לנצח