מאמר:

פתקים של געגוע – שירים של אביגדור גוטמן/בלפור חקק

(אביגדור גוטמן, "פתקים" ספר שירים, הוצאת ארגמן-מיטב  2025)

כאב הקיום והנצחת העבר: עיון בספר שיריו של משורר הגעגוע

ספר השירים שלפנינו מציב במרכזו קול פיוטי צלול וכואב, המבקש לבטא את חוויית הקיום האנושי במלוא שבריריותה. זהו קול של משורר החי בתוך הזמן אך גם נאבק בו: חש את חלופיותו, את תנועת העונות, ואת השברים שהזמן יוצר בנפש האדם. השירים נעים בין עבר להווה, בין זיכרון לאובדן, וביניהם נפרשת תחושת כאב שקטה אך מתמשכת – כאב הקיום עצמו.

יין אדום

הוא געגוע שנלגם

הגדה של פעם

מהדהדת

את קריעת הים שלי.

תחושת החלוף של הזמן

אחד המוטיבים המרכזיים בספר הוא תחושת החלוף. הזמן אינו רק רקע ניטרלי אלא כוח פועל, כמעט אלים, השוחק את האדם ואת עולמו. חילופי העונות משמשים מטפורה לשינויים האנושיים: האביב והקיץ של החיים מפנים מקום לסתיו ולחורף פנימיים, והאדם נדרש להתמודד עם שבר זהותי ורגשי. המשורר חש כי חילופי הזמנים אינם רק שינוי חיצוני, אלא גם קריעה פנימית – אובדן של יציבות, של משמעות ושל ודאות.

בעונות הסתיו

היופי השלם נמצא בין שבריו

צריך להיזהר

לא לדרוך

על רסיסים של אנשים שבורים

מול הזמן ניצבת תחושת מסתורין עמוקה. העולם, על פי שירתו, אינו ניתן לפענוח מלא. גם ניסיונות אנושיים עתיקים לפענח גורל – כמו קריאה בקפה – אינם מצליחים לחדור אל סודות הקיום. המסתורין נותר בעינו, ולעיתים אף מעצים את הכאב, שכן האדם משתוקק להבנה ולסדר אך נותר מול עולם סתום ובלתי מוסבר.

משאריות קפה שחור

נותרו כתמים שלא פוענחו

של אושר שדהה

בין צדק לנוגה

ולא מצא דרכו לארץ.

הספר רווי געגועים עזים לעולם שהיה ואיננו עוד. זהו עולם של תפילות ישנות שהעניקו רוגע ונחמה, של ניגונים שנשכחו, ושל טקסים משפחתיים שעטפו את הנפש בחום ובביטחון. המשורר מתגעגע למורשת העבר, לא רק כזיכרון נוסטלגי אלא כעוגן נפשי שנתן לו תחושת שייכות. יציאת מצרים, למשל, נחווית בשירים כחוויה אישית – הצלה פרטית של האדם מתוך מצריו הפנימיים, כפי שנחוותה בילדותו במסגרת המשפחה והמסורת.

אל אותן תפילות מפעם

אך הניגון חרב

ולפעמים יחסר מעט

לא צלחה דרכו אל הלב המשווע

למצוא ולו מעט נחמה.

געגוע לדמויות המשפחתיות

דמות האם, אהובה בת כתון, תופסת מקום מרכזי בזיכרון השירי. החום שהעניקה בבית, חוויות החגים – ובעיקר חג השבועות – והתחושה הביתית המגוננת, כולם נטמעים בשירים כיסודות של אהבה וביטחון שאבדו. כאשר המשורר שב בזיכרונו לבית ילדותו, הוא חש כי הבית כבר אינו מכיר אותו. זוהי חוויה מטלטלת של ניכור: המקום שהיה סמל לשייכות הופך זר, והעבר נותר נגיש רק דרך הזיכרון והכתיבה.

בכיסי נותרו מפתחות

לבית שלא הכרתי

ובפתקים דהויים

רשמתי דברים

שהם שייכים לימי האתמולים.

דמויות מן העבר שבות ועולות, ובהן הדוד יעקב, דמות של חסד ונתינה, שהעניק מטובו לכולם וכעת איננו. הדור הישן – דור האבות והאימהות – מתואר כדור שחווה שבירה במצוקת הזמן, איבד ממעמדו ונשבר, אך גם כדור שהותיר אחריו ערכים של חום, אהבה ואחריות הדדית.

ירושלים כעיר הנצח

 ירושלים תופסת מקום חשוב בספר. העיר מוצגת כעיר קדומים הממשיכה לבטא גם בימינו את החוויה היהודית ואת רעיון השיבה לארץ ישראל. ירושלים מסמלת רציפות היסטורית, מורשת דורות, ומרחב שבו העבר וההווה נפגשים. אהבתו של המשורר לעיר היא אהבה טעונה במשמעות רוחנית ולאומית, אך גם אישית ורגשית.

כל הדרכים בארץ ישראל

מובילות לירושלים

כל הדמעות בארץ ישראל

זולגות בדרך אל ירושלים.

מול הזיכרון והמורשת עומדת אדישות הטבע. המשורר כואב את העובדה שהטבע ממשיך להתקיים באין מפריע, מנותק לחלוטין מכאבם של בני האדם. העונות מתחלפות, השדות פורחים וקמלים, ואילו הכאב האנושי נותר ללא מענה. ניגוד זה מעמיק את תחושת הבדידות הקיומית המלווה את השירים.

הרוח שיחקה בנו

כמו רחש בשדות שקמלו

הטבע המשיך במעשיו בלעדינו.

הכתיבה היא מעשה הצלה

הכתיבה עצמה מוצגת כמעשה של הצלה. המשורר רושם את שיריו על פתקים – רישומים יומיומיים, שבריריים – אך הפתקים הללו הופכים לשירה. השירה, בניגוד לזמן החולף, זוכה לנצח. אין לה תאריך תפוגה; היא נותרת כמורשת לדור הבא. כך הופך הכאב האישי לקול אוניברסלי, והגעגוע הפרטי לזיכרון קולקטיבי.

לפתקים שכתבתי

אין תאריך תפוגה

פתקים שכתבתי

הם כמו דירה בדמי מפתח

מוגנים מפני פינוי

ומפני שכחה.

בסיכומו של דבר, ספר השירים מבטא נוסטלגיה עמוקה לעולם הישן, לילדות שהייתה ולעולם היפה של פעם. זוהי שירה של געגוע, של אובדן ושל חיפוש משמעות בתוך עולם משתנה. מתוך הכאב והזיכרון, המשורר מצליח להעניק לקורא חוויה אנושית עמוקה – עדות לכך שהשירה יכולה להיאחז ברגע החולף ולהפוך אותו לנצחי.

נושבת שמועה

על תפילה

השומרת את סודה העתיק

על מים סדוקים

השייכים לזמן אחר.