על הסרט רוק בבית הספר ולהקת הסרפרז / איציק גרפל
אחד מסרטי ״המוסיקה״ המלבבים שנוצרו אי פעם (גם המוקומנטרי ״ספיינל טאפ״ של רוב ריינר המנוח הוא כזה) היה ״רוק בבית הספר״ בכיכובו של ג׳ק בלאק מ-2003.
בלאק שקצת נעלם לנו בשנים האחרונות, מגלם מוזיקאי כושל ומופרע שמתחזה למורה מחליף ומלמד כיתה של ילדים פריבילגיים את מה שהוא באמת מאמין בו: רוקנרול כדרך חיים. מתחת לצחוקים, הצעקות והסולואים, הסרט מדבר על העצמה, יצירתיות, ושבירת היררכיות חונקות.
הקסם של הסרט נבע גם מהעובדה שהשתתפו בו ילדים שמנגנים באמת (ולא רק “משחקים” מוזיקה) והיה בו חיבוק ענק ואמיץ לאבות המייסדים: לד זפלין, דה הו, AC/DC, פינק פלויד ועוד.
אני עושה קאט למקום אחר ואחר כך אלחים בין האלמנטים.
לפני חודש בדיוק, 20.11, יצאתי נפעם ונרגש מסינמטק תל אביב בו הוקרן במסגרת פסטיבל המוסיקה ״סאונדטראק״ הדוקו המדהים והפנטסטי ואולי פורץ הדרך בכל האמור בדוקו מוסיקליים, על אחת מעשר הלהקות שאני הכי אוהב בעולם - הבאטהול סרפרז. לא מרגיש חובה לתרגם את שמה….
כתבתי אחרי ההקרנה גם פוסט ארוך ומשתפך, מודה, ואפילו התכתבתי קלות עם במאי הסרט טום סטרן ועם המפיקה הישראלית שלו נועה דורבן, שהתארחה בפסטיבל והעבירה כיתת אמן. הסרט על הסרפרז אגב נבחר לסרט הזוכה באירוע בתל אביב כמו גם בפסטיבלים אחרים בעולם בהם הוקרן. אישית אין לי כבר סבלנות לחכות למהדורת הבלו ריי שלו שבטח תגיע במהלך 2026.
כמי שחי ונושם מוסיקה מתי שרק אפשר, כולל זו שאני מנגן בראשי כמעט לאורך כל היום, תמיד בערה בי על אש גדולה יחסית התקווה לראות את הלהקה הזו בהופעה. סביר להניח במועדון הבארבי ודומיו.
אם יש הופעת רוקנ׳רול (במובן הרחב שלה) שהיא הכי ׳מאדר פאקר׳ שיש, זו ההופעה של הסרפרז. מי שזכה לצפות בהם בשיאם בשנות ה-80 וה-90 נחשף לחוויה על חושית מטלטלת. בלתי נשכחת. רצוי כאמור במועדון טחוב וצפוף עם במה בגודל של ביקיני. רק שם קרו בדרך כלל הקסמים. שם הושג השילוב המושלם בין המוסיקה האדירה שניגנו הסרפרז למופע הבימתי הכיאוטי והאפל שלהם.
ההופעות של הסרפרז כללו הפתעות ויזואליות, הקרנת סרטונים שנגדיר אותם בעדינות כשנויים במחלוקת, הבערת מצילות (יש דבר כזה), טראנס פסיכדלי, פיצוצים, תיפוף שבטי סוחף של שני מתופפים, רקדניות עירומות, LSD ואלמנטים אחרים ספק בלתי נשלטים של טירוף נהדר.
לצערי הם לא קיימים כבר רבע מאה ואני בספק אם יחברו להופיע שוב בטור -למרות שמדי פעם הם מגיחים להופעה פה והופעה שם. האחרונה שבהם - בה עלו גיבי היינז, פול לירי, קופי קינג וג׳ף פינקוס לסט של שלושה שירים, הייתה לפני כחודשיים באחת ההקרנות החגיגיות של הדוקו עליהם. זה היה מרגש ונוסטלגי.
הנה לינק. שימו לב באיזה כושר לגמרי לא רע הם.
https://youtu.be/6DX8mGjxUFc?si=yTB7KDZyc6962ykr
מה מייחד כל כך כך את המוסיקה של הלהקה שהשפיעה כה רבות על הרכבים כמו סוניק יות׳, פליינג ליפס, סאונדגרדן, מדהטני, פרימוס, נירוונה ואחרות? קשה לענות על זה בצורה חד משמעית. הם פשוט ניגנו הכל ועשו את זה מרתק בעזרת שימוש גאוני באמצעים אלקטרוניים. תמצאו בתקליטים של הלהקה פאנק, פוסט פאנק, פסיכדליה, נויז, אמבייינט, קאנטרי, אלקטרוניקה, רוק בסיסי ומה לא. אף פעם לא משעמם במוסיקה שהביאו לנו שני הגאונים היינז (סולן אדיר - אחד הגדולים ever ברוק האלטרנטיבי) ולירי (אחד מגדולי הגיטריסטים שצעדו על האדמה).
ועכשיו אני חוזר לחבר את הפתיח שלי לחלק שני של הפוסט.
ובכן, גיבי היינז האגדי, היום בן 68, חיית במה פנומינלית ש-נס שהוא בכלל בחיים לנוכח כמויות האסיד שנטל בעברו, הוא לגמרי היפר. בניגוד לחברו פול לירי שבחר להתמסד ופצח בנוהל ׳אשרי יושבי ביתך׳, היינז מופיע לא אחת בפורמטים שונים וכנראה ולא יכול לוותר על הבמה.
בשיאו היה להיינז קול שנע בין לחישה, צרחה, דקלום וקריקטורה. בכל ערב נתון הוא היה שילוב כריזמטי בין מטיף, ליצן, שטן או סתם משוגע.
אניוואיי, אחד הפורמטים האחרונים הבימתיים בהם נטל גיבי חלק ומזכירים את ״רוק בבית הספר״ ואת ההופעה של ג׳ק בלאק עם התלמידים המוכשרים, התרחש בקיץ האחרון במספר ערים באירופה. היינז חבר לפרויקט מצויינות מוסיקלית שמוביל סקוט ת׳וניוס הבסיסט לשעבר של פרנק זאפה. קוראים למיזם שלו “The Thunes Institute of Musical Excellence” - ובגדול זו תכנית חינוכית לסטודנטים מוזיקאים צעירים.
בעקבות החיבור בין הסגנון האוונגרדי של היינז לבין ההוראה המתקדמת ותיק הניסיון של ת’יונס, נוצר רעיון יוצא דופן: להביא את הסטודנטים המוכשרים שלו לסיבוב הופעות אירופאי לצד היינז, כשהם הופכים ללהקת ליווי ומבצעים ביחד חלק מהחומרים של Butthole Surfers.
בין הערים שבהן הופיעו הנערים עם סבא גיבי, היו הלסינקי, טאלין, פראג, ברלין, פרנקפורט, אמסטרדם, לונדון, ברמינגהאם ודבלין — כולם חלק מרשת אירופאית רחבה של הופעות שיוצרות חוויה מיוחדת למוזיקאים הצעירים והקהל כאחד.
למה שיתוף הפעולה הזה הוא כל כך מיוחד? כי זה לא עוד סיבוב הופעות של להקה רוק סטנדרטית — כאן סטודנטים שבדרך כלל לומדים מוזיקה קלאסית/מתקדמת מקבלים במה אמיתית לצד דמות אייקונית מעולם הפאנק והאלטרנטיב. בנוסף זה מפגש של דורות וסגנונות: החיבור בין היינז — שגדל בסצנת האוונגרד של שנות ה-80 — לתלמידים בני נוער/צעירים מדגים איך מורשת רוק ופאנק יכולה להיתרגם לדור חדש של נגנים, בלי לוותר על האנרגיה והעוצמה של המוזיקה.
יש לא מעט קליפים בטיוב של המפגשים חוצי הדורות בין היינז לחבר׳ה הצעירים ולמרות איכויות הצילום או הסאונד הלא משובחים (אולי יהיה פורמט תיעוד רשמי בעתיד) זה עדיין מרגש לראות את הדינוזאור הזה, גיבי היינז שהיה לטעמי הפרפורמר הכי אנרכיסט, הכי מלהיב והכי מופרע באייטיז, האיש שעלה לשיר עם חזיות ושמלות או כמעט בעירום מלא, והנה הוא עכשיו סוג של מנטור, חמוש בכובע מצחיה, משקפי ראייה עבות, והוא משקיף ממרומי השני מטר גובה שלו בחיוך ובנחת על מי שיכלו להיות נכדיו. ומה הם מנגנים? שירים אייקוניים של הסרפרז שספק אם הושמעו אפילו פעם אחת ברדיו. מחזה בלתי נתפש.
הנה בתרגום חופשי ביקורת שהופיעה באחד מאתרי האינטרנט על אחת ההופעות של גיבי ודור העתיד.
״גיבי היינז הוא האיש המשוגע עם העיניים המטורפות, שהוביל את Butthole Surfers בשנות ה‑80 וה‑90. בתקופה ההיא, לא היה מוזר או יוצא דופן יותר מהפאנק־פסיכדלי הטקסני — אפילו Ice‑T היה מוכן אז להניח בצד ולהכיר במעמדם בפנתיאון של הברברים המוזיקליים.
למרות גל מחודש של מהדורות מחודשות לאלבומים, תקליט חי חדש והסרט התיעודי עליהם, ה‑Butthole Surfers למעשה הגיעו לסיומם לפני כ‑25 שנה. עם זאת, גיבי, שאינו מסוגל להשתקע ולהשתלב בחברה הרגילה, חזר למסע הופעות עם קבוצת נערים ונערות אמריקאים בגילאי תיכון שמנגנים תחת השם Scott Thunes Institute for Musical Excellence.
חשבו על הסרט מ‑2003 School of Rock, כאשר היינז ממלא את תפקידו של ג’ק בלאק, והמוזיקאים שנאספו מבצעים סט של שירים בעיקר של Butthole Surfers. המופע אולי אינו כולל פצצות עשן, אורות סטרוב אקסטרא־נרגטיים, רקדנית עירומה, וכמויות גדולות של LSD, אך גם כך זה לא בדיוק בידור נעים ומותאם למשפחה.
כאשר “דוד גיבי” עומד בצד אחד של הבמה, ורשימת הנגנים הצעירים המשתנה תופסת את שאר המקום, הלהקה פתחה את הופעתה עם “The Shah Sleeps in Lee Harvey’s Grave”, לפני שהוא ניגש למוזרות הצורחת של “Jimi”. שתי ערכות תופים הדגישו את הגרוב הראשוני, בעוד הצעירים משחררים את האנרגיה שלהם וגיבי שותה את הבירה שלו, חובש כובע של Lidl Marketplace ומחייך בגאווה ובסיפוק מוחלט.
הזמן אינו משאיר אף אחד ללא סימנים, במיוחד אם הוא צרך כל כך הרבה אסיד כמו גיבי. לכן ספר מילות השירים הונח על תוף המוזיקה מול הווקאליסט לאורך כל ההופעה, ולעיתים היה צורך להזכיר לו את סדר השירים שנוגנו על ידי הצעירים.
בנוסף, הוא הצליח לפוצץ את קופסת אפקטי הקול המפורסמת שלו, Gibbytronix, בלילה שלפני בלונדון, והסביר: “אני בכיסא הגלגלים של הרוק’נ’רול בלי הציוד שלי”. אך למעט קיצור קל של “Sweat Loaf”, המופע שהייתי בו בהחלט עמד בציפיות. הייתה אפילו הזדמנות לשני קאברים שסיפקו קצת הפוגה בין “Cherub” ו‑“Cough Syrup”.
המופע הסתיים בגל צלילים וטירוף, כשהלהקה מפוצצת את השיר “Graveyard”, והאמפלים נכנסו ל‑over‑drive. עם זאת, בעוד שנראה שגיבי היה שמח להמשיך עוד, הלהקה נסוגה מהבמה במבוכה מסוימת, כיוון שהמופע התקרב לשעת סגירה. ובכל זאת, בעידן שבו החוויה החיה של Butthole Surfers אפשרית רק דרך סרטים, זו הייתה ערב מוצלח של נוסטלגיה רוק’נ’רולית ומהנה עבור הפאנקיסטים וההיפים המזדקנים שנכחו״.
בחרתי את ״מהפכה חלק 2” ממופע שהתקיים ב-5.8 בהלסניקי לפוסט הזה, כי הןא כל כך חינני אבל כמובן כל מי שבעניין יכול למצוא קליפים נוספים. לי כמעריץ מושבע של הבאטהול סרפרז כל ביצוע בין דורי שכזה הוא חגיגה.
