מאמר:
אלף הלידות של פולי בלומנטל /רוני ליפשיץ
"נפש של כינור”, מאת דוד (פולי) בלומנטל, הוצאה עצמית , אילן בלומנטל, 239 עמודים
בספר האוטוביוגרפי המסחרר הזה המחבר מכנה את עצמו בשם "הוא" ולא מגלה את זהותו ואת זהות בני משפחתו וחבריו, כדי להבהיר לקוראים שקורותיו במלחמת העולם השנייה ותהפוכות הגורל שחווה ברומניה הקומוניסטית והאנטישמית אינם שלו בלבד. הוא לקח על עצמו את המשימה לתאר באמצעות חוויותיו האישיות את סיפורו של דור שלם שהושלך אל שאול תחתיות, התמודד עם ייאוש עמוק, וקם ממנו בזכות תקווה, אמונה ותאוות חיים.
פולי בלומנטל נולד בעיירה טופליצה שבטרנסילבניה בשנת 1926. ילדותו בעיירה הכפרית הנידחת עברו בניחותא ובאושר רב. הספר שופע זיכרונות מחיי המשפחה, מחיי העיירה ומתרבות יהודית מסורתית אך משכילה שחרבה ואיננה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה והצטרפות הונגריה ורומניה למאמץ המלחמה הנאצי, עברה העיירה מיד ליד והחל הדיכוי הגובר של היהודים, שהסתיים בהשמדתם.
בגיטו הוא חווה את אהבתו הראשונה, שנתנה משמעות מיוחדת גם לספר וגם לחייו של פולי: אהובתו הייתה כנרת צעירה שאמה הצליחה להבריח את כינורה אל הגטו. לפני שנישלח אל "פלוגת העבודה" שהייתה בעצם פלוגת עבדים שנלוותה לצבא ההונגרי, היא ניפצה את כינורה לרסיסים ושמרה ממנו רק את פיסת עץ הקטנה הממוקמת בין גב הכינור לבטנו. בזכותה הכינור שומר על צלילו המיוחד ואינו מתמוטט תחת הלחץ העצום של המיתרים. “זו הנפש של הכינור", הסבירה לו ותחבה אותה לידיו מתחת לעיניהם של השומרים החמושים, חיילי צבא הונגריה. “שמור עליה למעני".
רק בתום המלחמה ולאחר ששרד את הסבל הארוך של פלוגת העבודה, הוא הצליח להתחבר עם בני משפחה רחוקים בבוקרשט בירת רומניה, ולגלות שמשפחתו, אהובתו, וכל האנשים שהכיר מטופוליצה, נישלחו לאושוויץ ולא חזרו משם.
חלקה השני של האוטוביוגרפיה מתארות את 15 השנים שבהן היה פעיל ציוני במסגרת תנועת דרור הבונים ("המחנות העולים", ככינויים בארץ), וסוכן כפול שהמשטר הרומני ניסה להפעיל בלא הצלחה כנגד ישראל. מאחורי המונח "פעיל" בעולם ההוא, לא מסתתרת משרה שלווה במנגנון ביורוקרטי גרידא. זה היה מאמץ כמעט בלתי אפשרי לארגן את בני הנוער היהודים ניצולי השואה במסגרות של "קיבוצי הכשרה" כדי להגשים את חלום העלייה לארץ ישראל. אלא שבאותם הימים רומניה לא הייתה מדינה רגילה – היא הייתה אימפריית הרשע של הסקוריטטה (הגרסה הרומנית של הק.ג.ב). המונח "פעיל" בעולם הזה מתאר מציאות כאוטית של חיים באי-ודאות גמורה, מעצרים שרירותיים, חקירות אכזריות, והתעללות בלתי פוסקת על רקע פוליטי ואנטישמי.
בניגוד להרבה אוטוביוגרפיות, פולי מספר את סיפורו בשפה יבשה ומנסה להימנע ממליצות ומדיונים אידאולוגיים, כמעט כמו שפת-דיווח עבור תיקיית הסקוריטטה. ההיצמדות הזו לעובדות ולרצף האירועים המדהימים והמחרידים, מעניקה לספר איכות של עלילת מתח בלשית, שלא ניתן להינתק ממנה עד לרגע האחרון. בסיום הספר הוא מספר כיצד התעורר בבהלה בספינה הרעועה שהביאה אותו ואת אשתו ובנו לישראל בשלהי שנת 1960. הדממה הפתאומית החרידה אותו. הם עלו לסיפון וצפו בתימהון בשמש הבוקר העולה מעל הכרמל והעיר חיפה, שבה הלך לעולמו בשנת 2006. תמונה אחרונה זו בספר, היא למעשה הרגע הראשון שבו ניתן להפסיק את הקריאה ולנשום סוף סוף לרווחה...
פולי רצה לספר את סיפורו של דור, אבל נכשל. מכל עמוד ומכל החלטה שקיבל לאורך חייו, עולה דמותו של אדם פרטי ומיוחד - לא של דור ולא של קולקטיב. היכולת שלו, ברגעים הקשים ביותר של המעצרים והחקירות, להיזכר באפיזודות מחיי המשפחה ומעולם העיירה ולקבל מהם חיזוק ואפילו שמחה – למרות שהם אבדו בלהבות – היא דוגמה של עוצמה פנימית ייחודית, של "פיסת עץ" נפשית.
כמעט בכל צומת קריטית בחייו הוא קיבל החלטות. היה פעיל. לא נסחף אחר האירועים. לפעמים ההחלטות האלה הצילו את חייו, ולפעמים גרמו לו סבל עצום. אולם הוא מעולם לא הטיל את האחריות על הזולת. הדברים לא נאמרו במפורש בספר, אולם זהו סיפורו של אדם שקיבל אחריות על חייו ועל מעשיו, גם בתנאים שבהם היה כביכול חסר אונים לגמרי.
גם טון הדיווח היבש והמכוון נשבר מעצמו מעוצמת האירועים המתוארים. במהלך חקירותיו הוא נזכר בתפילת יום הכיפורים הראשונה שלאחר המלחמה. התפילה הופסקה באופן פתאומי וכל המתפללים נהרו מבית הכנסת לחצר, והקיפו בדממה אישה עם ילד. הסברו היבש של פולי עוצר נשימה: “מהמלחמה לא חזר שום ילד. הופעתו של ילד יהודי גרמה להתרגשות ולהתרוממות רוח".
אם יש לקח שניתן ללמוד מפולי לגבי הדור הנורא הזה, הוא שאין "רומנים" או "יהדות רומניה". קיימים אלפי בני אדם שונים. לכל אחד ואחת מהם אישיות שונה וסיפור שונה. לרוב הם נעים במקביל ולעתים נשזרים זה בזה. המשותף היחיד ביניהם הוא שהם שחיו במקום הזה ובתקופה הזו. חלקם גם הגיע לארץ. אבל זהו בעצם סיפורו של כל דור ודור.
רוני ליפשיץ, חנוכה 2025
