פואמה:

טוֹוָה הַחוּטִים  /אַנְדרֶס אֶלוֹי בלָנְקוֹ מספרדית אלי מילגרם

אָמַר אִישׁ לָטוֹוָת הַחוּטִים

אֲשֶׁר בְּפֶתַח בֵּיתָהּ:

טוֹוָה, הִנְנִי עָיֵף,-

אֶת עוֹרִי הוֹתַרְתִּי בַּסְּנֶה הקּוֹצִני,

יָדַי מְדַמְּמוֹת,

כַּפּוֹת רַגְלַי שׁוֹתְתוֹת דָּם,

בְּכָל פֶּרֶק בְּחַיַּי

הִשְׁאַרְתִּי חֵלֶק מֵהַנְּשָׁמָה,

אֲנִי רָעֵב, יֵשׁ לִי חֹם,

צָמֵא אֲנִי..., הַחַיִּים הֵם רָעִים...

וְהָטוֹוָה עָנְתָה:

 -כַּנֵּס.

אָמַר הָאִישׁ לָאוֹרֶגֶת הַחוּטִים

בְפַּֿטְיוֹ בֵּיתָהּ:

, טוֹוָה, הִנְנִי עָיֵף-

;צָמֵא אֲנִי, הַחַיִּים רָעִים

לֹא נִשְׁאָרָה דֶּרֶךְ אַחַת

אֲשֶׁר לֹא שְׁרוּיָה בַּסְּנֶה.

,טְוִי כִּסּוּי, אוֹרֶגֶת

טְוִי כִּסּוּי כֹּה אָרֹךְ

שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לָךְ עוֹד פִּשְׁתָּן,

שִׂימִי אֶת הַכִּסּוּי עַל פָּנַי

כַּסִּי כָּךְ אֶת עֵינַי

שֶׁלֹּא אוּכַל לִרְאוֹת יוֹתֵר,

שֶׁבַּלַּיְלָה לֹא תֵּרָאָה

קֶרֶן אַחַת שֶׁל חַיִּים רָעִים.

- הַמְתֵּן.

טָוְתָה הָאוֹרֶגֶת זְמַן רָב

עַד אֲשֶׁר יָדֶיהָ דִּמְּמוּ.

וְהָלַךְ וְנִצְבַּע בַּדָּם

הַכִּסּוּי הָאָרֹךְ שֶׁעָבְדָה.

לֹא נִשְׁאַר כְּבָר חוּט פִּשְׁתָּן

וְעִם הַתַּחְבֹּשֶׁת הָאֲדֻמָּה-הַלְּבָנָה

כִּסְּתָה הִיא אֶת עֵינָיו שֶׁל הָאִישׁ,

שֶׁדָּבָר אֵינוֹ יָכוֹל הָיָה כְּבָר לִרְאוֹת...

אֲבָל, אַחֲרֵי כַּמָּה יָמִים,

הָאִישׁ שָׁאַל אוֹתָהּ:

- לְאָן נֶעֱלַמְתְּ, אוֹרֶגֶת,

שֶׁאִתִּי בִּכְלָל לֹא מְדַבֶּרֶת?

מָה עָשִׂית בַּיָּמִים אֵלֶּה,

מָה עָשִׂית וְהֵיכָן הָיִית?

וְהָטוֹוָה עָנְתָה:

- אֲנִי טוֹוָה.

יוֹם אֶחָד רָאֲתָה הָטוֹוָה

שֶׁהָאִישׁ עִוֵּור עֵינַיִם בָּכָה;

הַבַּד הַסָּרוּג הָיָה כָּבֵד

חֲדוּר בַּדְּמָעוֹת,

טִפָּה אַחַת גְּבִישִׁית

מִכָּל עַיִן זָרְמָה.

וְהָאִישׁ אָמַר:

- טוֹוָה,

אֶת פָּנַיִךְ אֲנִי רוֹאֶה!

כַּמָּה טוֹב נִרְאָה הָעוֹלָם!

דֶּרֶךְ גָּבִישׁ הַדְּמָעוֹת!

הַדְּרָכִים הֵן רַעֲנַנּוֹת,

הַשָּׂדוֹת יְרֻקִּים מִמַּיִם,

יֵשׁ צִבְעֵי תִּקְוָה בַּדְּבָרִים,

שֶׁמְּמַלְּאִים אוֹתִי בַּבְּרָכָה.

הַחַיִּים טוֹבִים, טוֹוָת,

לַחַיִּים אֵין סְנֶה קוֹצִים;

תּוֹרִידִי לִי אֶת הַבַּד הַכָּבֵד

שֶׁשַּׂמְתְּ עַל הַפָּנִים!

וְהִיא הֵסִירָה אוֹתוֹ מֵעֵינָיו

וְהָאוֹרֶגֶת בָּכְתָה

וְהֵם הִסְתַּכְּלוּ זוֹ עַל זֶה

מִבַּעַד גָּבִישׁ הַדְּמָעוֹת

וְהָאַהֲבָה, בֵּין עֵינֵיהֶם,

אוֹרֶגֶת....

"הטווה" מאת אנדרס אלוי בלנקו הוא שיר סיפורי וסמלי על אדם עייף המחפש מקלט בטווה, אשר אורגת כיסוי עיניים לעיניו, לא כדי לעוור אותו, אלא כדי לרפא אותו מסבלו, וחושפת מטאפורה עמוקה על חזון, חיים, אהבה ועבודת העם, שבה דמעותיו של האיש ממיסות את כיסוי העיניים, ומאפשרות לו לראות יופי מבעד לכאב ולהצטרף לטווה באהבה שמתעלה על העיוורון הראשוני.

השיר מציג אנטיתזה בין תפיסתו הראשונית של האדם את החיים כ"רעים" ומלאי "קוצים", לבין תפיסתו הסופית את החיים כ"טובים".