מאמר:

הרקוויאם לרוב ריינר /  אבי כהן

שלושה במאים, אמריקה אחת: רקוויאם לרוב ריינר (בין הוקס וויילדר)

כשמדברים כיום על במאי הוליוודי גדול, נדמה שהמושג עצמו עבר אינפלציה והמטבע הלשוני איבד מערכו ושוויו. אך ישנם יוצרים שמצדיקים אותו בדיעבד- לא בשל חתימה סגנונית ראוותנית, אלא דווקא משום שהם ידעו להיעלם בתוך המערכת, ולכופף אותה בעקביות לטובת אנושיות, חוכמה ומקצוענות עילאית. הווארד הוקס, בילי ויילדר וגם רוב ריינר.

ההשוואה בין שלושתם אינה אינטואיטיבית: הוקס הוא אבי הקולנוע הז'אנרי האמריקאי המודרני, ויילדר הוא האינטלקטואל הציני שייבא את אירופה אל לב הוליווד, וריינר  במבט ראשון נדמה כבן דור מאוחר, בעל סגנון בידורי יותר המכוון אל אהבת הקהל. אך דווקא כאן טמון העניין: ריינר הוא יורש של במאי האולפנים ההוליוודיים הענקים של אמצע המאה הקודמת . ריינר אינו חקיין, אלא ממשיך המסורת.

הווארד הוקס האמין בקולנוע כמעשה של איזון מושלם. לא אמנות, לא מסר,

אלא סיפור, דמויות, קצב... הוא ביים קומדיות, מערבונים, סרטי מלחמה ופילם נואר, וכולם נשאו את אותה אתיקה: מקצוענות חסרת ראווה, דיאלוגים חדים, דמויות שמכבדות זו את זו דרך פעולה סינמטית. אצל הוקס, גבריות ונשיות אינן אידאולוגיה אלא פרקטיקה: אנשים מוכשרים שעושים את עבודתם היטב.

בילי ויילדר, לעומתו, פעל תמיד מתוך תודעה כפולה: הוא האמין בסיפור, אך גם פעל באותה נשימה בלעג כלפיו. סרטיו הם מכונות משומנות של בידור ובו בזמן ניתוחים אכזריים של מוסר אמריקאי, צביעות, תשוקה וכוח. משדרות סאנסט ועד חמים וטעים, ויילדר הוכיח שאפשר להיות פופולרי, מבריק ואכזרי באותה נשימה. הוא לא סמך על הקהל  ולכן "כיבד" אותו תרתי משמע .

ורוב ריינר? הוא מעולם לא ביקש להיות ציני או הרואי. הוא בחר בנתיב המסוכן ביותר: להיות כן. סרטיו הגדולים  This Is Spinal Tap, Stand by Me, The Princess Bride, When Harry Met Sally

 אינם יצירות של חתימת אמן סגנונית,   אלא הן יצירות של "הקשבה."

 ריינר ידע לזהות טקסט טוב, שחקנים , ולאחר זיהוי זה לסגת צעד לאחור ולתת להם לעשות את שלהם. בדיוק כמו הוקס. ובדיוק כמו ויילדר הוא הבין שקומדיה היא תמיד עניין רציני.

ריינר,  האמין באינטליגנציה של הקהל. הוא לא חינך, לא זלזל, לא התנשא. גם כשהקריירה שלו דעכה, הוא שמר על מעמדו האיקוני בתעשייה. הוא לא הפך לאירוניסט עייף, ולא לאמן הנח על זרי הדפנה של יוקרה. הוא נשאר מספר סיפורים סינמטיים. וזה אולי הדבר הנדיר ביותר כיום.

הרקוויאם לרוב ריינר איננו רק פרידה מאדם, אלא מקולנוע שלם: קולנוע שבו במאי אינו מותג, אלא מתווך, במאי שסרטיו אינם תוכן, אלא מפגש אנושי; שבו צחוק, רגש וחוכמה אינם סותרים זה את זה.

 הוקס, ויילדר וריינר הן דוגמה לשלושה במאים שידעו שהסוד הגדול של הוליווד הוא לא האשליה, אלא האמון.

ואת האמון הזה, כך נדמה, הולך ונעשה קשה יותר למצוא היום בקולנוע.